מאת: רועי עמית
מעשה באיש זקן שנותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, אז בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.
מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו של הקשיש הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר.
"אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו, "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות."
הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסב, שישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ. כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עינו. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל. נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט.
יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה.
האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות:
"אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כשאגדל."
המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם.
למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.
באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה.
בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.
מוסר ההשכל הוא שלא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום, החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצב. לא משנה מה יחסיך עם ההורים, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם.
"להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות". אם תרדפו אחר האושר, הוא יחמוק ממך שוב ושוב, אבל אם תתרכז במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים, בעבודתך ובניסיון לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא אותך.
