וכמובן חןסכים מאוד בהוצאות..

כאשר הבעל אברך העול של הפרנסה הוא על האשה בדרך כלל

מלבד זאת האברכים עצמם הרבה פעמים עושים דברים בין לבין - שיעורים פרטיים, עריכת ספרים סת"ם וכו'

יש את מלגת הכולל (שאם נהיה כנים לא קיבלנו אותה חצי שנה)

ואברך שצריך תוספות לפעמים ילך לכולל נץ, כולל חצות, כולל שישי, כולל מוצ"ש ,וכו'

באלו, בשונה מכולל יום שלם שהמלגה הממוצעת היא 1500,

המלגות קטנות בהרבה אבל אברכים לא מזלזלים בעוד 400 שקל 

אז 200 מיום שישי ועוד 400 מכולל ערב ועוד 250 ממבחנים זה סכום נחמד שעוזר משמעותית לשוטף

כל הכבוד, חבל שבגיל 35 כשאני כל כך רוצה לבנות את הבית ביסודיות ובתורניות אני נאלץ להבין שיהיה לי קשה למצוא בת זוג בגיל הזה שתסכים לכך שאלמד כל היום או לפחות חצי יום. אשריכם ישראל.

בנושא.

יש גם תשובות הלכתיות.

על התורה - של הבעל

על העבודה - של האישה

על גמילות חסדים - של ההורים...

וברצינות:

קודם כל, זה מאוד מאוד משתנה מישיבה אחת לאחרת ומכולל למשנהו. יש טווח רחב של גובה מלגה, עזרה בדיור, מחיר הדיור הבסיסי וכו'.

למעשה, צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק, לבדוק הוצאות והכנסות, ובהתאם לצורך למצוא פתרונות לתוספת הכנסה או קיצוץ הוצאה.

מה שמשנה היא האם הבעל רוצה ללמוד בישיבה או שהוא מתאים לחיי עבודה.

אם זה רצונו ורצונה אז זו הדרך.

אבל צריך לדעת שלימוד תורה זו מסירות נפש מצד שני בני הזוג,המסירות היא לא רק בצד הכלכלי.

אז בעלי למד 11  שני ם בעטרת כוהנים, אני עבדתי .אבל זו היתה משאת נפשי.

אם זו הדרך שהחלטתם לחיות בה קחו אחריות על הפרנסה שלכם,יש סיעת הדשמיא ראינו את זה !!!

יש מקרים שההורים רוצים ויש להם אפשריות כספיות לעזור בזה,אם זה המצב זה צריך לדעתי להיות לטווח קצר למשל עד סיום התואר או ההכשרה המקצועית של האשה .

אני ממש נגד לחיות על חשבון הברון ,בחרתם צורת חיים מסוימת קחו אחריות... ופרנסו את עצמכם..

לקנות דירה ולהשכיר אותה, לקנות מזון במקום זול, ולהתפלל!!

אנחנו 13 שנה אברכיםאני עובדת ונהנית ומרויחה יפה

אבל מי שלא מרויחה מספיק -אני לא מבינה איך הם חיים

אחיות שלי למשל חיות בדירה מקולפת וקונות הכל ביד שניה אני לא הייתי יכולה לחיות כמותן

אבל הן מאושרות

גם חיים אחרים מחייבים זאת. וכידוע, גלגל חוזר הוא בעולם.

כן, אפשר לקנות בגדים יד 2 ואפשר לקנות אוכל במקום זול.

אבל שפתאום צריכים דברים  שהם מעבר לקיום הבסיסי- לזה אין כסף.

אניי לא מדברת על מותרות, אלא על דברים רגילים כמו- טיפולים רפואיים לילדים שלא דרך הקופה (יישור שיניים לדוגמא, אבחונים שונים,), תיקון גדול של רכב, ועוד כל מיניי הוצאות לא מתוכננות אבל שאי אפשר לוותר עליהם.

אושר לא תמיד מספיק בחיים.

.

וכן האם האשה עובדת והיכן.

קשה עד בלתי אפשרי להיות בלי רכב, במיוחד שכבר יש ילדים.

באמת אני מכירה אנשים שחיים ככה, אז נכון שתמיד יש מה לאכול וללבוש ברוך ה' אבל כשהאבא צריך טיפולי שיניים זה כבר ממש לא ברור מאליו..

ההשקפה שלי- לעשות את ההשתדלות שצריך לפי המצב האישי של כל אחד וכל הזמן לחטוף תורה ומצוות, ועיתים לתורה כמה שיותר ולבנות את הבית על יראת שמיים פנימית, אהבת המצוות, כל משפחה איך שהיא יכולה מתוך המצב האישי שלה. כל אחד צריך לבחון את המצב שלו באופן אישי ומתוכו לעשות את השיקולים והעיקר שיכוון ליבו לשם שמיים.

בשנתיים הראשונות של הנישואין.

ב"ה לא חיינו על חשבון ההורים בכלל והתפרנסנו ברווח. אני עבדתי בחנות כל יום, אחר כך גם התחלתי לעבוד אצל שכנה בתחזוקת-בית יום בשבוע, ובעלי היה מקבל מלגה מהישיבה וגם עובד בניקיון חדרי מדרגות ובחלוקת עיתונים.

במהלך הזמן התחלתי ללמוד ולכן עבדתי רק יומיים בשבוע, ואחר כך ילדתי והפסקתי לעבוד לחלוטין לתקופה מסויימת עד שהילד גדל קצת ויכולתי לחזור ללמוד ולהשאיר אותו אצל בייביסיטר.

אפשר להתפרנס בשנות האברכות ולא לחיות על חשבון אחרים. צריך להבין שלימוד התורה צריך לבוא יחד עם עול הפרנסה ושאסור להתחמק מהעול הזה. אז מפנים זמן בשבוע כדי לעבוד ושני בני הזוג לוקחים חלק בהבאת המשכורת. אין דרך אחרת. אי אפשר ב-א-מ-ת ללמוד תורה בשמחה ובראש שקט כשאין פרנסה וחיים בצמצום ובדוחק (ברור שצריך וכדאי להצטמצם כשמגיעים זמנים קצת יותר לחוצים). הכל תלוי בהתנהלות נכונה של בני הזוג מהבחינה הזאת. זו דעתי בכל אופן.

אין לי כוח להסביר במדוייק.

אבל אפשר לחיות מ3,000 שקל היום ולסגור חודש בלי להיות בחובות הזויים

זה שאלה של סדר עדיפויות ושמחה במה שיש לך.

(ועדיין אנחנו יוצאים פעם בחודש בערך למסעדה כיפית)

יש שיגידו ש"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" - לא באמת עובד.

אבל אני רואה את זה יום יום ושעה שעה

מי שמוסר את הנפש על לימוד תורה - רואה את זה ממש גלוי!

זה לא נורמלי ולא ראוי וגם בנגוד להשקפת חז"ל. רבי יצחק נפחא היה נפח. רבי יוחנן הסנדלר היה סנדלר. גם בדורות יותר מאוחרים -- רש"י היה כורם ויינן כלומר ייצר יין מהשלב הראשוני של נטיעת הכרם ועד השלב של דריכת הענבים בגת ושימור היין בחביות ביקב. זה,אגב, הועיל לו מאוד בהבנת המצוות התלויות בארץ והוראתן. הרמב"ם היה רופא. "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". אל תעשה את התורה "קרדום לחפור בו" וכו' וכו'.

מי שקרא את מאמרו של הרב מלמד ראה שחז"ל רצו שאדם מישראל יתחתן לא לפני גיל 18 כדי שיספיק גם ללמוד תורה וגם ללמוד מקצוע כדי שיוכל לפרנס את אשתו וילדיו. ואם לא הספיק אז הוא יכול לדחות את זה עד מקסימום גיל 24.

מלבד זה, מי שראה את הכתובה, ראה שהבעל מתחייב לזון את אישתו ולא להיפך. לא כל מה שהחרדים עושים הוא נכון או רצוי. זה לא לטובת הילדים. ילדים שגדלים בבתי חרושת לגידול ילדים כי האם עובדת בחוץ והאב יושב בכולל -- לא יוצאים ילדים מוצלחים. [גם אם שניהם עובדים, התוצאה היא אותה תוצאה.]

רצוי שהבעל יקבע עתים לתורה אחרי העבודה ורצוי שזה יהיה אחרי שהילדים הושכבו לישון כדי שהוא גם יצור קשר עם ילדיו. עדיין הוא צריך להשאיר גם זמן לזוגיות עם אישתו. היא צריכה להרגיש שיש לה חבר לחיים

כללו של דבר, את עיקר לימודיו הבעל צריך לעשות בשנים שלפני החתונה. רק מעטים שהם עילויים צריכים להקדיש את זמנם ללימוד תורה גם אחרי נשואיהם ובמקרה כזה על הציבור לשלם לו [אם זה המדינה או הקהילה כפי שהם מחזיקים חוקרים שמקבלים מלגות באוניברסיטאות]. בכל מקרה, זה לא צריך ליפול על שכם האישה.

לאחר מותו הטראגי של אחיו שעסק בסחורה ופירנס את המשפחה, יחד עם טביעת כל נכסיו. הרמב"ם קונן על כך שבגלל עבודתו כרופא המלך אין לו זמן כלל ללמוד.

לגופו של עניין: האיש הוא אכן אחראי על פרנסת הבית, וזה צריך להיות במודעות שלו על הזמן. זה לא סותר את העובדה שיכול להיות מצב שבפועל האשה היא המפרנסת העיקרית - עדיין האחריות עליו.

כל אדם צריך לשבת כמה שנים בישיבה, לבסס את קניין התורה שלו ועולמו הרוחני. אם הוא התחתן מוקדם (גם זו הדרכת חז"ל, כידוע) - אז ילמד לאחר החתונה, ויודה לה' שאיפשר בדור הזה לעשות כך מבחינה כלכלית.

עניין ה"אברך לכל החיים" ו"מה שעושים החרדים" לא נידון כאן כלל, ולא נראה לי שיש כאן חולק על כך.

רש"י:

"'סוף בטלה לגרור עוון' כתוב במשנה. לפי שאי אפשר בלא מזונות, והולך וטורח להתפרנס מלסטיס את הבריות ומשכח תלמודו."

רמב"ם:

"אומרו 'וגוררת עוון' הוא כפי שביארו במקום אחר, אמרו: 'סופו שהוא מלסטס את הבריות'".

רבינו בחיי:

"כלומר: שאינו משתדל במלאכה או בסחורה, סוף שאותה תורה בטילה, לפי שאיןלו ממה שיתפרנס, וגוררת עוון, כי מתוך שאין לו במה שיתפרנס בא לידי גזל".

בדרך זו הלכו גם ר' עובדיה מברטנורא, רבינו יונה, ר' יעקב ב"ר שמשון, המאירי והרשב"ץ.

לחמוד ולגזול ממון אחרים.

רבים מהראשונים פירשו כך: מצד התורה, הוא יודע במה עליו להיזהר, ומצד זה שיש לו די סיפוקו - לא יחפש תחבולות להתפרנס.

רבינו יונה פירש על דרכי הבריאה: הקב"ה ברא כך את הדברים שאדם צריך לרדוף אחר פרנסתו "שאם לא יצטרכו הבריות לכך, יהיו בועטין מתוך ריבוי השלוה ויוצאין מקו העבודה, כעניין שכתוב "וישמן ישורון ויבעט".

לא קשה. אין כ"כ הרבה הוצאות. אם האשה ממילא עובדת - אין בעיה. בד"כ יש איזו מילגה גם מהמקום שלומד. ודווקא "בהתחלה" זה במיוחד טוב שבונים בית על לימוד תורה.

אח"כ האיש יכול גם, "מהצד".

עם הזמן, מן הסתם גם יצא ללמד וכד' - ואז כבר מרווח יותר גם מבחינה זו.

[ואגב, הכל לפי האדם ועניינו. "בית של תורה" זה לא רק מי שתמיד לומד כל הזמן..  אם עם הזמן הוא נצרך לעבוד לפרנסתם וממשיך ללמוד כמיטב יכולתו והתורה מנחה אותו ואת הבית, זה גם בית-של-תורה..]

כלומר- לא רק אברכי משי שהתחתנו לפני שנה שנתיים - אני אישית מכיר משפחה שהאבא אברך בן 40  +, עם 9 ילדים ברוך ה'. אברך מאז החתונה. והמצב שלהם הוא בסדר גמור, הם לא רעבים ללחם, האמא עובדתאכן קשה יותר, ב2 משרות, והאבא האברך גם הוא משלים הכנסה מהצד - אבל הם חיים. ולא בטוח שההורים שלהם עוזרים כל כך הרבה למרות שאת הצד הזה כבר אין לי דרך לדעת ממש, אף פעם לא נכנסתי לחשבון הבנק שלהם או הייתי מספיק חסר טקט כדי לשאול. (רק הבהרה- - מדובר במשפחה ציונית דתית, לא חרדית)

אז כן - להיות אשת אברך ואפילו שנים רבות זה אפשרי אם את מוכנה לחיים של מסירות נפש בשביל זה, לחיים שבהם את המפרנסת העיקרית בבית. את יכולה להחליט לעצמך כמה שנים את רוצה שזה יהיה בערך, ואולי אפילו עקרונית לכל החיים - ועל פי זה לחפש בעל. המציאות מלמדת שרובם המוחלט של הבחורים לא נשארים אברכים לכל ימי חייהם.

כל טוב וב"הצלחה!

אם יש הורים שרוצים ויכולים באמת באמת לעזור, גם משום שרוצים בטובת ילדיהם, וגם כי מעריכים את לימוד התורה,מה תגידו על זה? גם אז זה לא בריא?

אני חושבת שצריך לשים לב אם המצב הוא- אני תלוי בהורים או- אני עצמאי, וההורים מסייעים מהצד,השאלה גם באמת מה ההורים משדרים- אתם מסכנים ונעזור לכם או- אתה לומד תורה אז אנו תומכים...

קיצר- רציתי להגיד שלא תמיד צריך לשלול עזרה מההורים, תלוי מה העמדה הנפשית של הזוג ומה טיב הקשר בינם לבין ההורים... ושנזכה...אנו תפילה ותקווה שנעזור לילדינו כשיתחתנו בע"ה ועוד יותר נשמח אם הם יהיו אברכים צדיקים כך שזה גם תמיכה בלימוד תורה.

אבל - לא להסתמך עליה..

אתה לא כל היום לומד, אתה גם יוצא לשוק העבודה, חי גם משהו אחר וגם אשתך עובדת זה עוד הגיוני

אבל מי שהבעל כל היום בישיבה והאישה סטודנטית או חנוקה בין עבודות [שבד"כ השכר שנשים מקבלות לא כמו של הגברים מה לעשות] קשה מאוד לא ליפול על ההורים..

הורים שעוזרים הם בד"כ יכולים

הורים שאין להם, הם בד"כ לא עוזרים

וכמובן שיש יוצאים מן הכלל

אני לא רואה שום בעיה אם ההורים רוצים לעזור /יש להם קצת כסף לעזור

זה טבעי שהורים עוזרים לילדים שלהם ואני בעזרת השם גם ירצה לעזור לילדים שלי

זוהי תחושת נתינה

ודרך אגב, הורים עוזרים לילדים שלהם גם אם הם לא אברכים ולומדים תורה.

לדוג: 2 בני הזוג סטודנטים- אין הורים שעוזרים להם? זה נקרא שהם נופלים על ההורים? לא.

ההורים מוקירים את הילדים שלהם שהם לומדים קשה והם מפרישים להם סכום כל חודש

זה יפה מאוד ומוערך בעיני בכלל בלי קשר לדיון תורה /לא תורה.

שאין כמו חיים עם אברך רציני שמשקיע את כל כוחו ומרצו בתורה ועבודה

זו איכות חיים אתה נושם ממש גן עדן

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

את יכולה להתחיל משם,יש שם גם משפחות דתיות.

בהצלחה!

זה דיי חלום שלי שמכל מיני סיבות לא יכולות להתגשם

לא אוהבת לשלוח מספרי טלפון בראשי...