לטובת הרימונים.

העובדה שרוצים לחסל אותנו צריכה להטיל עלינו אחריות

מי שקבעו את כ"ז בניסן ליום הזיכרון לשואה טעו פעמיים, אבל באורח פלא הוציאו מתחת ידם יצירה שכאילו תוכננה ביד אמן ומתוך רגישות היסטורית ודתית

לכאורה, יאמר לך יהודי בעל חוש זמנים עברי, לא לחינם ולא בטעות הוגדר חודש ניסן כולו כימים של שמחה שלא אומרים בהם תחנון ולא מתענים. ואין לזלזל גם במסורת הישיבות שאם איננה הלכה על כל פנים היא מסורת של דורות, שעיצבה את החודש הזה כולו לימים של פגרה ושאיפת אוויר יערות וריחות טבע. בסופו של דבר אנחנו עדיין תחת חופתם של החירות והאביב, הזוג הצעיר והמקסים שהתורה ציוותה עלינו להקפיד לזווג אותו כל שנה מחדש. כל כך הרבה שמחה ושירה ואהבה יש בחיבור הזה, שכמו כל זיווג הוא מקרין על סביבותיו וזקוק לימי הכנה והתרגשות לפניו ולימי שמחה וספיגה אחריו. ניסן כולו הוא ירח הדבש של החירות והאביב, ואם תרצו להעז אפשר לומר שלפי הפשט זוהי בעצם המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. 

ולכאורה הנה באה מדינת ישראל הצעירה והחצופה, ולכאורה בלי שום רגישות לסביבה (ויש אומרים שגם לעניין מרד גטו ורשה התאריך הזה בכלל מוטעה), הביאה עלינו את המעבר הזה שמטלטל אותנו בבת אחת מזמן חירותנו ישר לאושוויץ. לכאורה. 

חיילים בטקס יום השואה ביד ושם, אמש צילום: EPA

ועד כאן הלכאורה. 

בדיעבד, באורח פלא, זה יצא נכון מאוד כאילו תוכנן ביד אמן וברגישות רבה לקולות הלוח ולתהפוכות ההיסטוריה. אכן, לא פשוט לנפש המעבר המטלטל הזה, אבל זה כל העניין המאוד לא פשוט של החירות והשואה והתקומה. באמת מי שקבע את היום הזה חשב בטעות רק על זכר השואה ולא על תמונת הלוח הכוללת, וביקש בטעות למקד את הזיכרון בגטו ורשה ולדחוק לשוליים את אושוויץ וטרבלינקה, אבל כוונתו לא יצאה אל הפועל וכאילו מאליה נוצרה השרשרת השלמה והמטלטלת שכולה צפירה עולה ויורדת של ימי הספירה והצפירה והדגלים והמשואות ובתי הקברות והזיקוקין וירושלים של זהב. והכול מעורבב ומחובר ולא משאיר רווח לנשום ולהרפות. זה לא המקרה היחיד שבו בדיעבד מתגלה במעשיהם של מייסדי המדינה החילונים איזו הבנה דתית עמוקה יותר מזו של תופסי התורה. אפשר לקרוא לזה אינטואיציה או סייעתא דשמיא או אפילו מין רוח הקודש, אבל מי שהעז וראה בשואה פן נפלא ונורא ולא מובן של 'אתה בחרתנו', היה נתן אלתרמן ולא הרב הראשי לישראל. ומי שעשה את החיבור הקשה לעיכול אבל המדויק מאוד מבחינה דתית, בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ובין יום העצמאות, היה דוד בן-גוריון. בדיעבד ואולי בלי משים, יצר יום השואה בתוך הלוח העברי לדורותיו את השרשרת השלמה של ימי הספירה והצפירה, שלא רק מספרת לדורות הבאים את סיפור יציאת מצרים החדשה, אלא מאירה באור חדש ובמובנים חדשים גם את שני קצותיה העתיקים, קצה החירות וקצה קבלת התורה. 

הלקח העיקרי שצריך להפיק מהשואה, הוא שהשואה אפשרית. ודבר כאילו כל כך פשוט צריך בכל זאת להיאמר מפני שאנחנו עלולים להתבלבל. בצדק אימצנו את ביטויו של ק. צטניק "הפלנטה האחרת", בצדק אנחנו משתמשים בביטויים כמו "שטנים ומלאכי חבלה" ו"החיה הנאצית". השואה אכן הייתה במובנים רבים אירוע בלתי נתפס במוח האנושי וחסר תקדים בראי ההיסטוריה. יש צורך בביטויים החריפים שמבקשים לבדל את השואה ולא לתת לה להיבלע עם השנים בתוך שאר פרקי ההיסטוריה. 

אבל כל זה נכון רק כשעוסקים בלימוד ובשימור ובזיכרון. כשמדברים על המציאות כמות שהייתה, אסור להתבלבל: השואה לא התרחשה על המאדים ולא בצדו האפל של הירח, אלא פה על כדור הארץ, הפלנטה שלנו. כל זוועותיה הבלתי נתפסות לא בוצעו בידי מלאכי חבלה ולא בידי חיות, אלא בידיהם של בני אדם. רובם היו אנשים רגילים וישרים ואפילו בני תרבות, עד שסחפה אותם הרוח השטנית. הרוע הבלתי נתפס של הנאצים ועוזריהם איננו סיפור מעולם אחר. הוא התרחש במציאות, ופירוש הדבר שהוא אפשרי ויכול להתרחש שוב. יתר על כן, האמונה התמימה של אנשים שדבר כזה הוא בלתי אפשרי היא מה שהופך אותו לאפשרי. צריך להיזהר מהאמונה התמימה הזו. 

זה לא אומר שנכון להשוות כל רשע להיטלר וכל עוול לאושוויץ, אבל בהחלט נכון שצריך להאמין ולהתייחס ברצינות למי שאומר במפורש שבכוונתו להשמיד אותנו, ולנקוט צעדים בהתאם. בשואה התגלה שהמרחק בין חברה המבוססת על הגינות ויושר ובין אוסף פראי של חיות אדם רצחניות, עלול להיות קצר ביותר. הרוע המוחלט מסוגל לסחוף אליו מיליוני אנשים בבת אחת ובהפתעה כמו נחשולי צונאמי ענקיים. אם את הלקח הזה לא נלמד, לשווא היו כל מסעות הזיכרון וכל היד והשם. 

ועוד התגלה שמבנים יציבים וחזקים ובעלי כושר עמידה, כמו הצבא הצרפתי או המדינה הפולנית, עלולים להתמוטט בבת אחת כמו בלון שהאוויר יצא ממנו. כשהרוע צובר כוחות הוא יכול למוטט מן היסוד ובמפתיע גופים בעלי ביטחון עצמי שיש לו על מה להסתמך. 

זוועות השואה עלולות לשוב צילום מתוך הויקיפדיה

ואני לא מתכוון בזה רק לרוע של איראן הגדולה והכמעט גרעינית. צריך להאמין גם לאסמאעיל הנייה, החבר החדש של הפרטנר שלנו, האומר וחוזר ואומר שהתוכנית לטווח ארוך היא לחסל אותנו. אנחנו נוהגים לזלזל בו כי בסופו של דבר הרי ישראל חזקה ממנו עשרות מונים. בכלל אנחנו שומעים הרבה את פזמון ישראל החזקה. ישראל מספיק חזקה כדי לשחרר אלף רוצחים, ישראל מספיק חזקה כדי לסגת מגב ההר, ישראל מספיק חזקה כדי לעשות ויתורים מרחיקי לכת כאלה ואחרים. לא טוב לחיות בחרדה מתמדת אבל לא פחות מזה רע לחיות בביטחון מופרז. טוב לומר ולדעת שאנחנו חזקים ולא טוב לרעוד מפחד כעלה נידף, אבל בין לקחי השואה צריך לזכור שאנחנו חזקים כל זמן שצונאמי לא מתרחש. 

בתמונה הגדולה אנחנו שישה מיליון וחצי יהודים מוקפים ב-250 מיליון ערבים, במאזן הכוחות האסטרטגי אנחנו דווקא הצד החלש, וזה מחייב אותנו לחיות בחרדה אחראית. אנחנו המדינה היחידה שיש לה אויבים שאשכרה מתכוונים ברצינות לחסל אותה, ואנחנו לא מעצמה. ממש לא. זה לא צריך להפיל עלינו פחד, אלא להטיל עלינו אחריות ולחייב אותנו לשמור ככל האפשר על מרווחי ביטחון. הראשון שבהם הוא הידיעה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של זלזול מתוך תחושת חזקים לנצח בשעה שאבו-מאזן מתחבק עם חמאס ומתנשק עם הג'יהאד האסלאמי. אנחנו לא מוכרחים לקרוא להם היטלר, וזה גם לא רצוי, אבל חייבים להגיב על זה באופן קיצוני וחריף מאוד המבטא חרדה אחראית. 

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

אם כי היא גדלה לאורך השנים

תחושות/ חוויות/ פצעי ילדות

מופעים בעיקר בסיטואציות עם הילדים

ויש את התחושות של הילדה היותר גדולה שזה בעצם גרסה צעירה יותר של עצמי

איתם אני בעיקר בתהליך

לקחת את הכאבים/ טעויות/ הצלחות ללמידה ולא לתת להם לנהל אותי

תודה

כרטיס למופע שהוא אוהב, ספר מסוג האהוב עליו, ארוחה עם

חבר , מנוי על משהו (אבל זה יותר מהסכום המדובר, בגד

עניבה (אם הוא משתמש), כיפה מיוחדת וכד')

אהבתי את הרעיון של מופע שהוא אוהב

נראה לי שאזמין כרטיסים לשנינו

תודה💖

העניין שלו

זה הבעיה עם בנים,

לבנות הכי קל לקנות מתנות

בטח שיש דברים שמעניינים בנים. הוא רגיל? הוא חנון?

לקנות לו בהקשר הזה

הוא די רגיל, טיפה חנון...

מעבדת AI

ארון תקשורת לAI

שרת אחסון לAI

אני עדיין לא אחות של @משה 

ספר דווקא אחלה רעיון רק הילד בצבא ואין לו זמן לקרוא

תודה על הרעיונות🙏

ספר עם פתק החלפה.

אבל זה באמת לפי האדם...

אבל חשבתי או לקנות משהו פיזי, שישאר איתה וישמש להמשך (והרעיון הראשון היה מזוודה/תיק).

וגם לעשות איזה ערב משפחתי כלשהו ל'ברכת הדרך', רק אין לי רעיון מה עושים בערב הזה...

איך היא תצטרך לנסוע ולהתנייד, תדירות החזרה הביתה.  

בתחבורה ציבורית מסודרת, אוטובוסים ורכבות, מזוודה על גלגלים יותר נוחה מתיק ענק על הגב.

יש עדיין בנות עם תיקים ענקיים, אבל יש הרבה מאוד, ואולי הרוב לדעתי האישית, עם מזוודות.  

מי שחוזרת כל שבוע הביתה, צריכה משהו גדול להתארגנות ההתחלתית אך לנסיעות השבועיות תיק קטן.  

מי שחוזרת הביתה רק פעם בכמה שבועות, בגלל אופי השירות, ברור שתצטרך משהו גדול מאוד בנפח.   

אם יש שם מזרן נוח? נקי?

כנ"ל שאר הדברים.

ואם הכל טוב שם

מה היא אוהבת?

יש לה תחביבים?

ותמיד אפשר לקנות מכונת גלידה לדירה

זה נראה לי פינוק נחמד