בעזרת ה'.
שבורה...
לא יכולה יותר.
כואב לי..
למה זה מגיע לי?
הכרתי מישהו לפני שנה בערך. היה לנו קשר ממש הדוק, בדרך לא דרך-נפרדנו. נשברתי. היתי בדיכאון חצי שנה. ועכשיו זה הולך ובא. מי שהיה איתי לאורך כל הדרך. זה איזה בחור אחד.אחרי הפרידה שרציתי לגמור עם החיים. שראיתי שאין סיבה יותר לחיות. הוא הגיע. ונתן לי אלף סיבות לחיות.
הוא גם לא היה הכי במצב רוח. כל שני וחמישי הוא גם כן, היה עצוב. עבר פרידות וכו'. היתי לידו. ועזרתי.
קצת פאדיחה להגיד, אבל הוא גם הציע נישואים. ישר ביטלתי.
יצא לנו לדבר פעם אחת על איזה נושא, והוא אמר שא"א להעביר את כל הכלים שדרושים דרך התכתבות. ולא דרך הטלפון. והוא הציע להפגש, דחיתי את ההצעה. אבל פעם אחת בטעות אמרתי לו ש"מחר ישלי חופש". אז הוא קפץ על המציאה. ולא יודעת איך עשיתי את זה, ניפגשתי איתו.
לפני שנפגשנו הוא לא תפס אצלי חלק בלב, אבל אחרי שנפגשנו הוא תפס חלק גדול. יותר מידי גדול.
הוא היה חמוד.. צדיק. עזר, עודד, פשוט. בחור מקסים. הינו יחד ארבע שעות+, ולא רציתי שהוא ילך. אבל הוא היה חייב לחזור כי זה היה האוטובוס האחרון שלו חזרה לעיר. כשישבנו על הספסל. הוא אמר לי שנתחתן, בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו: "לא, לא!" אומנם מעט הבכתי אותו..
אחרי הפגישה-התאהבתי בו, התמכרתי אליו התמכרות לא נורמאלית. ורציתי אותו בתור האחד שלי, מצאתי את עצמי פתאום. מחכה שהוא יתחבר... מחכה להודעה ממנו, מחכה רק לו.
לפני חודש-חודשיים בערך. הוא החליט שהוא לא מדבר עם בנות לתקופה קצרה מאוד. לא הבנתי מה קרה. ולמה הוא עושה את זה. לא שאלתי שאלות. ומיד אמרתי לו "בהצלחה". ושלחתי לו בתור שיר פרידה את השיר "עלה קטן".
אחרי יומיים הוא כתב לי שהוא לא יכול יותר. והוא שבר את ההחלטה שלו. והתכתבנו כרגיל מאותו יום.
בעקבות איזה הלכה שנשלחה אלי. ובעקבות קבלה. לפני כמה שבועות אמרתי לו שאני לא מדברת עם בנים תקופה קצרה (שבוע-שבוע וחצי). החזקתי מעמד ארבע ימים בלעדיו, חזרתי אליו. כולי בוכה. מדוכאת. לא הבנתי למה אני בכלל עושה את זה.
העמדנו את עצמיינו במציאות, אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. הוא רצה שנדבר על זה, אבל השתקתי אותו. קשה לי לדבר על זה לבנתיים.
הוא אמר שהייתי כמו בית חם בשבילו, ופתאום עזבתי אותו. שכל פעם שהוא מדבר איתי זה מקל עליו, עוזר לו. הוא זקוק לזה..
ועכשיו?
בתקופה האחרונה....
שוב, הוא לא מדבר עם בנות. והפעם חודש. לעילוי נשמת מישהו שהוא מכיר.
אמרתי לו שלא. שהוא לא יכול לעשות את זה . הוא אמר שהוא ינסה. ואם קשה לי. אני יכולה תמיד לפנות אליו.
בדרך לא דרך, אמרתי לו "אוקי, ובהצלחה".
סתם שתבינו, אני עדיין לא עיכלתי את זה שאנחנו לא יכולים לדבר עכשיו... אני רוצה אותו, אני זקוקה לו... אסור לו לעשות לי את זה.
אני יודעת שזה היה טעות להפגש...
אבל אני פשוט צריכה אותו.. חייבת אותו, אני בידכאון בלתי יתואר.
למה כיף לאנשים להרוג אותי כל פעם מחדש? למה כיף להם לשבור לי ת'לב? מה אני לא בן אדם? אין לי לב?
הספיקה לי פרידה אחת.. ועכשיו עוד אחת?
די אבאא!!!!!! לא יכולה יותתרר!!! לא רוצהה!! לאא!! אני רוצה אותו.. אותו, ורק אותו.
כשאני נזכרת איך ישבנו על הספסל, קרוב אחד לשני. ישבנו. דיברנו. צחקנו. השתגענו. הוא היה כל כך חמוד. פשוט להתנפל עליו בחיבוק.
שהסתובבנו, שטיילנו. שהתחרפנו... הלב שלי נחמץ... למה עשיתי את זה? למה אני לא יכולה להתנתק ממנו?
למה הכל כל כך קשה? למה הכל מסובך? למה הייתי צריכה אותו? למה?
סליחה שהכל כל כך מסובך..
הייתי חייבת לפרוק.
אבא...? אתה שומע אותי?... 
)