בס"ד
כל פעם מחדש כשאני מחליטה
זה מפחיד
אני יודעת שאולי אני טועה
אבל זה לא מה שמפחיד אותי
מלחיץ אותי שאין דרך חזרה
אבל לא מגיע כפחד משתק
הדבר הגדול שעומד בפני
מה שבאמת מלחיץ אותי
זה הפחד ממה שאני אשאיר מאחורי
הידיעה שלא אהיה שם לעזור להתמוד עם הכאב
גם אם אני מאמינה שהכאב לא יארך הרבה זמן
עצם המחשבה שאני זאת שאגרום לו
ועוד בלי אפשרות לנחם
המחשבה הזאת היא זאת שמפחידה אותי
אני מניחה שתחת ההבחנה הזאת יכולות להגיע שתי אפשרויות
או שאוותר
או שאכין את הקרקע כך שתכאב פחות
אני נעה בין שתי הדברים עכשיו
עד שאחליט מה יותר חשוב לי
