הייתי היום בבית, בפיג'מה ולא יצאתי לשירות.
לפתע אבא מתקשר (חובש בכיר) ואומר לי לרוץ לאמבולנס. רצתי.
הייתי בהחייאה לראשונה בחיי, אחרי ארבע שנות התנדבות. אני חושבת שהייתי בסדר, בתור צעירה רק עזרתי עם הציוד.
אבל הנפש, מה עושים איתה???
מה עושים אחרי שראיתי במו עיניי תינוק בן שנה וחצי כחול וחסר חיים..??
מה עושים אם התינוק הזה גם בבית בדיוק מולי?
מה עושים אם אני אחת מצוות המטפלות שלו ואני כל כך אוהבת אותו????
בעיקרון הלכתי מייד אחר כך לסדר את כל הציוד ועישנתי סיגריה (אפילו שהפסקתי. פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז ביקשתי ממישהו שם)
יש לכם המלצות איך להתמודד עם זה? איך לכאוב כשכנה ומטפלת, אבל לא לאבד את החוש המקצועי כשקוראים לי בפעם הבאה?
מרגישה שאני זקוקה למקרה של לידה של תינוק יהודי להרגיש יעילה שוב..
ומי שמזהה את המקרה בבקשה לא לעשות אווטינג. תודה מראש.
רוני
לפתע אבא מתקשר (חובש בכיר) ואומר לי לרוץ לאמבולנס. רצתי.
הייתי בהחייאה לראשונה בחיי, אחרי ארבע שנות התנדבות. אני חושבת שהייתי בסדר, בתור צעירה רק עזרתי עם הציוד.
אבל הנפש, מה עושים איתה???
מה עושים אחרי שראיתי במו עיניי תינוק בן שנה וחצי כחול וחסר חיים..??
מה עושים אם התינוק הזה גם בבית בדיוק מולי?
מה עושים אם אני אחת מצוות המטפלות שלו ואני כל כך אוהבת אותו????
בעיקרון הלכתי מייד אחר כך לסדר את כל הציוד ועישנתי סיגריה (אפילו שהפסקתי. פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז ביקשתי ממישהו שם)
יש לכם המלצות איך להתמודד עם זה? איך לכאוב כשכנה ומטפלת, אבל לא לאבד את החוש המקצועי כשקוראים לי בפעם הבאה?
מרגישה שאני זקוקה למקרה של לידה של תינוק יהודי להרגיש יעילה שוב..
ומי שמזהה את המקרה בבקשה לא לעשות אווטינג. תודה מראש.
רוני
ממאמע צדיקה, 
