אין עם מי לדבר.
אין למי לפנות.
גם כשעוד רגע יוצאות כבר דמעות.
כי ההיא תיבהל, וההיא- מה קשור
וההיא בכלל.. סוף הסיפור.
ואין מי שיקשיב, ויכיל, וידע
ויגיב כשצריך, ובלי השוואה
כי אני לא אתה,
ואתה לא אני
ובכלל שלרגע- דיברתי רק על עצמי
ולא עליך. לגמרי. בכלל.
ולא דיברתי, בעצם. שתקתי.
אפילו לא פתחתי שיחה.
כאילו לא רציתי.
כאילו לא רוצה.
ואולי באמת.
ועצוב. וקשה.
ולא מרוצה.
נפלתי, כי קר,
והייתי מודה.
אבל את לא שומעת
אז אני לא אומרת מילה.
ואליו? שאפנה?
וממנו הבושה.
ואין לי מילים בכלל
לפתוח בשיחה.
הוא רוצה לשמוע
אבל אני מתביישת
ושותקת
ובוכה
ובגלל שאסור להכשיל אחרים בחשד שווא אוסיף-
לפניך, אם אומר דבר,
תעני במילה.
זה?
תצחקי
זה בכלל לא נורא!
תגידי, את נורמאלית??
זאת נפילה?!!
ולכן מראש שתקתי.
אבל בושתי לפתוח בתפילה.
זה לא קשור לפורום המקביל.
זה לא בענייני בינו לבינה.
לא. רבים אף לא יחשבו את זה למשהו.
וזהו.
פצל"ש.
