אני לא רוצה להישמע קצת מוזרה..ואני מתנצלת מראש..
אבל אני באמת מקנאה באנשים שאני רואה אותם חיים חיי אמונה..הרוגע והשלווה שלהם.
שהם אומרים בעזרת ה' ויש להם ברק בעניים איזה ניצוץ כזה .
אני לא יודעת אפילו איך להסביר את זה,
ולאוו דווקא אנשים שמוגדרים בחברה כ 'דוסים' ..
לפעמים שקורים לי דברים אני מאמינה בה',באמת אבל לפעמים יש את המחשבות האלו שמנוגדות לאמונה שפתאום מתגנבות, כאלו בסגנון של:" ואם הוא לא באמת יעזור..ואם לא ככה וככה..
אני בסה"כ רוצה אמונה פנימית טהורה ותמימה
הטריק הוא שפשוט הולכים עם מה שיש וכל מה שלא תלוי בי, תלוי בה' (תקופת מבחנים עוד מעט...).
בדרך כלל רק ברגעים משמחים נזכרים בה' אבל ברגעים פחות טובים, שוכחים ממנו.... צריך טיפה להאמין שמה שקרה לי כנראה זה לטובתי כי אולי זה יכל להיות יותר גרוע ל"ע וזה גם גורם לנו לזכור שלא הכל תלוי בנו...
בנוסף לגבי האנשים האלה, מה שנראה כלפי חוץ זה לא מה שרואים כלפי-פנים. יש מצב שהם גם חסרי ביטחון בה' והביטוי בעזרת ה' רק שגור בפיהם. אז אני לא חושב שיש לך מה לדאוג.
יש את הזמנים האלה שהאמונה פחות או יותר.
אני גם הייתי ממליצה על הספר "בגן האמונה" הוא באמת מחזק [אפילו לקריאה יותר מפעם אחת]
לדעתי מניסיון השיטה הכי טובה זה פשוט להתבודד, לדבר איתו, להודות לו בעיקר על מה שיש לך, עדיף שתבטאי בפה, פשוט תסתכלי על כל מה שיש לך על הניסים הקטנים שקורים ביום יום ותודי לו על הכל [תכתבי לך אפילו אם את לא זוכרת], אם תצליחי לעשות את זה כל יום המצב יראה אחרת לגמרי, בטוח 
לזכור שהכל ממנו. גם הטוב וגם הרע. הכל הכל.
פשוט לדבר איתו, לספר, לבקש.
להרגיל את עצמך לתקשורת ישירה איתו.
זו מן ידיעה תמימה וטהורה שהוא תמיד כאן. זה מעבר לאמונה.
להרים עיניים לשמיים ולדעת שהוא רואה ומקשיב ויודע.
אהבה שלא תלויה בדבר.
לזכור שמצד אחד אני עפר ואפר לעומתו ויש כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה ולא יודעת ומצד שני-- למעני נברא העולם. הקב"ה מאמין בי. ביכולות שלי ובמסוגלות שלי.
ידיעה שכל מה שהוא עושה הוא לטובה (גם כשנראה לי שכל כך לא). כמה שזה קשה.....
גם להתפלל על זה יכול לעזור.
(אני פחות בסגנון של חסידות והתבודדויות, אבל אם זה מתאים לך, זה יכול לעזור לפעמים).
אבל איכשהו אני לא משקיע בזה כמו שצריך. חבל לי.
בתורה נד' כמדומני
רבי נחמן מברסלב מדבר על זה שהקב"ה שולח כל יום לאדם סימנים ואותות במציאות על מנת להתקשר איתו.
זו יכולה להיות מחשבה שפתאום באה באמצע הדיבור עם ה',
או הרגש מסוים שמרגיש לך לא שלך.
ובעיקר, עצם הקשר איתו עושה כבר את הפעולה.
(זה בקצרה)
אם שמים לב (וגם אם לא רק שאז יקח יותר זמן לדעתי)
כל החיים זה כמו שיעור פרטי מאת ה'
איך הוא עונה מתוך ההסתכלות הצרה שלי).
ועדיין, במן דבקות כזאת.
הקשר עצמו מחיה אותי. בלי קשר לאם הוא עונה או לא.
(אני יודעת שאתה שומע, אני יודעת שאתה אוהב, אני יודעת שאתה לא שוכח אותי
ואני כל כך
אוהבת
אותך.
הלוואי שנצליח לראות עין בעין, איך הכל הכל לטובה. כל מה שאתה עושה).
לא מפחד לדבר בשם עצמו
וכנראה לא פותח פצלש
אבל היום אני כבר רק מפה כמעט
ולא כ"כ משתמש במקורי
שנאת האדם בעצמו, כי האדם שונא לעצמו יותר מכל שונאיו"
(אמר דודי זקני רבי פנחס הורוביץ זצ"ל בדרשתו הידועה בשם 'כל המפרשים וספרי המוסר')
איך אתם מבינים את המשפט? איזה תחושות יש לכם סביב זה?
כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.
מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.
מקומות מהיבטים שונים.
בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.
אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:
"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".
כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.
הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך
זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.
וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.
בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים.
מגבשים וכייפים ששווה לקנות?
תודה
להעניק טוב מופלג היוצא מגדר הרגיל למישהו וזה נראה לאדם המקבל או לצופה מהצד כדבר מוזר. אז כבר פעם הבאה אתה לא יודע אם וכמה להעניק.
גם קשה לדעת למה הם חושבים שזה מוזר. אפשרויות: מסתכלים עליך כאדם מוזר בכללי, או זה לא נהוג המעשה, או הם חושבים שבצורה עקרונית אדם צריך שיהיה לו גבולות לעצמו, או סיבה אחרת לא ידועה.
אני יודע שבפנים אני כן אגואיסט ובעל גאווה גדול, רק אנשים בחיים האמיתיים חווים אותי הפוך, כי במעשים שלי אני מנסה לחפות על משהו בפנים או כי למשל בדיוק התעמקתי במהלך בתהלים, גמרא וזוהר על נדיבות וזה משפיע על מעשים שלי. קשה הדיסוננס הזה ועוד יותר קשה כשאתה מקבל סתירת לחי מהמקבל שהוא מקבל בפועל מצד אחד, אבל מסתכל עליך בצורה מוזרה ואומר לך בפירוש שמה שאתה עושה מוזר.
יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.
אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.
ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.
אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.
זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.
זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.
זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.
עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.
עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.
אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין
זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.
הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,
ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ
שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה
אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים
בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון
ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב
ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים
עם עצמנו, בכנות.
לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות
נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים
ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים
על זה נכון.
מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.
לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו
ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו
כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.
חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)
אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.
גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...
צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים
שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול
בחבטה קשה על האדמה).
הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,
כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים
להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את
המקום הזה...
הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,
וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי
הקב"ה עוזר ומרחם עלינו. אבל זה בקיצור
נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,
למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה
ב350 מעלות. וגם הרגיע.
יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס
הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו
חתיכת עבודה וחתיכת כאב.
וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.
כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה
הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה
באמת טוב.
אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות
פנימית", לבטח מדבר על זה.
ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.
החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,
והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)
זהו זה. שבת שלום לכולכם.
זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.
הטוב
מה זה בעצם אומר שמשהו הוא טוב?
מה מגדיר משהו כטוב?
מה בעצם מיוחד בדברים טובים?
ומה בעצם אנחנו מתכוונים שטוב לנו?
מנסה טיפה להעמיק מה זה בעצם אומר הטוב הזה
זה מושג יומיומי אבל הוא חמקמק
אשמח למחשבות שלכם
את שלי אשתף בהמשך בעזרת השם ובלי נדר, כשהם קצת יותר יתבשלו
תודה
האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל
כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי
אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה
כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים
לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,
כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.
כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם
לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים
שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו
תמיד בכל זמן ובכל מקום.
מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.
צריך למצוא אותם. אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא
הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר. אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן
כיוון מחשבה...
מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,
מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.
הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.
אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר - עם ביקורת ומחשבה.
להשוות לחכמינו, לדרך התורה.
בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.
מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?
במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.
אולי, זה הטוב.
אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.
אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר
אני משתף בקצרה
מתחילת המלחמה הייתי בחמישה סבבים, קרוב ל300 יום מילואים בכל הגזרות. כל פעם היה לי קשה מאוד לחזור חזרה, שוב לחזור למשפחה שוב להתחיל לעבוד. פעם אחרונה שקבלתי צו מילואים כבר לא היו לי כוחות למרות שהיה לי מאוד קשה לסרב.
כבר כמה חודשים אני לא מצליח לחזור לעצמי. מרגיש לא מאוזן. לפעמים אני באנרגיה מטורפת ולפעמים בסוג של דיכאון. אשתי והילדים מנסים להכיל אבל אני רואה שכבר קשה להם. לפעמים מתפרץ ממני כעס בלתי נשלט (לא אלים, מעין מרירות ושפוטיות על החיים) ולפעמים אדישות בלתי נשלטת שלא בא לי לעשות כלום ולא מעניין אותי שום דבר.
הייתי בטיפולים מסוגים שונים, גם טיפול אישי וגם טיפול זוגי. אני מאוד משתדל לישון טוב, לאכל טוב, להשקיע בפעילות גופנית, ללמוד אמונה ובטחון אבל כשמגיעה הנפילה הכל מתרסק והחיים הופכים לסיוט לא מאוזן.
קבעתי תור לפסיאטר וזה מתקרב. אני מפחד ממש שנדפק אצלי משהו וזה בלתי הפיך.
האמת לא יודע למה אני כותב, מה אני רוצה מכם...
אולי מישהו חווה משהו דומה?
אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!
עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.
מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.
בהצלחה רבה!!
בס"ד
מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! - ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.
מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה
בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי. מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני
מדינות למיניהן. אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים
קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.
סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם מישהו יפרוץ
במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו... בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....
ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!
אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).
עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?
אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה. מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.
השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה! משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי
לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?
כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך. כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...
יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר, היה מר ועצוב אחר כך.
וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.
הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!
אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,
אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....
משהו באמנות, למשל?
מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?
רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,
פשוט לשרבט מה שבא?
ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה
מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)
בני אדם חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות. מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!
רב נחמן ל א מ ר ש ה!!!
ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!
רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.
סבלנות. קודם כל, לעצמך!
תהיה בקשר. בבקשה!
במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".
רק כרטיס קופת חולים.
שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד.
אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.
לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "
אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..." לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!
זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.
בהחלט. מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.
מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות
שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.
למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.
אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.
מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),
הם מקדימים.
טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.
(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).
לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.
אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.
אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע
ממה שעברת, א ז היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.
לענ"ד, א ס ו ר לך לצאת למילואים שוב. בשום אופן!
אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.
היית......די והותר. מספיק!
אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.
הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.
אז מודעות למצב, זה א ב ויש לך את זה, ב"ה!
לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר.
אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...
כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.
בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.
חוסר מודעות...פחד!
עכשיו, זה אחרת (לצערנו). אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,
לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך.
רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!
ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....
1201
לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.
והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו
הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....
נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין
שנראה אותו. שנבטח בו.
יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,
אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את
אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....
בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש
והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית
שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)
פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה
עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!
אני לא מאמינה.
כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים
שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.
יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים
שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."
לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף
אבל האדם הוא דינאמי! המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה
קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.
מהנצח.
ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.
אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום
נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,
איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם
זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים
היו דמעות....
הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה
ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?
מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי
אפילו ימחקו.
הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.
איך אומרים באנגלית?
CHEAR UP! (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)
רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות
נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.
יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.
היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת.
כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר
פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,
מאוד.
מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.
לא יודע מה לומר מעבר
אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.
ועם הזמן רואים שיפור.
לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.
כותבת כי יש סיכוי לאור.
זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.
כנראה של כמה שנים.
עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה.
לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי
יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...
יש לך קבנ של היחידה?
לוקח זמן וזמן ... לא פשוט
תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים
נשמע לי שאתה בטווח הנורמה
אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..
לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי
מקצוע טובים זה מומלץ.
לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.
זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.
אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.
חנוכה מלא אור וניסים
דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.
יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.
ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!
"תעיתי כשה אובד בקש עבדך"
למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי
שהיה חצי שנה
בארץ הקדושה
לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.
גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.
יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..
שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..
ושה' שילח לך רפואה שלימה.
אין לי דברי חכמה לומר לך,
רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,
ולהתפפל עליך .
למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה
אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא
דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה
גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי
ויהושע כובש הארץ
ויהודה המכבי
ורב אלוף שמעון בר כוכבא
הכל לצידך ולימינך
עלה והצלח
מצרפת את הקישור.
הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.
ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה
כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.
חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.
כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.
העובדה שאתה:
מודע למה שקורה לך
מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה
פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר
כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !
חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.
כמה המלצות כלליות חשובות :
1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן
2. להמשיך טיפול - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי
3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:
Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת
3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.
והכי חשוב-
אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..
עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.
הרבה כוחות !
התחלתי להשתמש לאחרונה, ויש משהו שאני מנסה להבין אם הוא מובנה או שאפשר לשנות אותו בהגדרות.
ב"מסך הבית", לא משנה אם מהמחשב או פלפאון, תמיד מראים לי כל מיני פוסטים כנראה ויראלים של כל מיני אנשים שלא חיפשתי ואני לא רוצה לראות בכלל.
יש אפשרות להסתיר אותם?
אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה
"i don't want to see this"?
או "I'm not interested"?
לזה הכוונה?
(ובאמת לא ידידותי)
