ניסיתי לקצר כמה שיותר וזה בכל זאת יצא ארוך ארוך...אני לא מסוגלת להשאיר רק פרטים טכניים...
אז למי שיש סבלנות- בהצלחה 
חודש תשיעי הגיע.ונגמר. שבוע 40 התחיל. אני בנחת לגמרי לא מרגישה לחוצה. יודעת שיבוא מתי שיבוא..
הגיע שבוע 41.
החלו צירונים קטנים, שרק בגלל שהרופא אמר לי שזה ציר ידעתי בכלל לזהות אותם..
ובמוצאי שבת באמצע הלילה..יצא הפקק הרירי. טוב, הפעם כן הרגשתי בלב שמשהו מתקרב.
הנחת שליוותה אותי החלה להתפוגג....
פתאם הרגשתי מנותקת מהעולם. לא מצליחה לתקשר עם אנשים. המון רצון להתכנס פנימה.
לא מצליחה להתרכז בכלום, הדעת מפוזרת..והגוף- כבד, מסורבל, אין בו כבר כח לסחוב.
בשני בערב (ערב יום העצמאות) אמרתי לבעלי שמשהו עובר עלי. שכבר אין לי סבלנות. אז או שזה מאוד קרוב או שאני לא יודעת מה קורה לי..
יום שני בלילה. 3:30 לפנות בוקר.
קמתי כרגיל מתוך שינה, כמו כל לילה..מרגישה את הבטן מתקשה ויחד איתה כאב בגב תחתון. מתיישבת, לוקחת נשימה וחוזרת לשכב.
אחרי כמה דקות עוד פעם. שוב מתיישבת. ואז שוב..
" הם קצת יותר כואבים ממה שהיה עד עכשיו" אני חושבת לעצמי.
מסתכלת מנומנמת בשעון ,כבר עברו שעתיים והם ממשיכים לבא כל כמה דקות. ברור שאין בי כח לתזמן.רוצה לישון...
הבוקר בא..החלטתי ללכת להלל של יום העצמאות ולשבת ליד אנשים לא מוכרים כדי שלא ישימו לב..
היתה תפילה מתוקה. לרגע עברה בי מחשבה: ' איזו זכות לומר הלל ביום הלידה שלך'.
עוד לא העזתי להאמין שזה באמת נכון.
הצירים כבר היו יותר כואבים. זה היה מאמץ כפו גם לנשום לתוכם וגם לא להראות החוצה שכואב לי. (רק פעם אחת משהי נגשה ושאלה אם אני צריכה עזרה..)
חזרנו הביתה ואז התחלתי לשים לב שהצירים סדירים, כל 10 דקות בערך. הבנתי שזה לא סתם ומשהו באמת מתחיל להתרחש. ומשום מה ההבנה הזאת נתנה בי המון רוגע ונחת ושמחה. כל כולי הרגשתי שאני פה ואני מוכנה ורוצה. היה בי בטחון שה' פשוט יהיה איתנו.
כשהצירים התחילו יותר לכאוב שמתי את האיזי טנס וזה עזר פלאים.
ואז התחיל יום מיוחד. כזה שלא שוכחים לעולם.
ישבנו בסלון עם גיטרה ומגש עם נרות. ואחרי כל ציר הדלקנו נר לזכות אחד הצדיקים מאברהם אבינו ועד היום..וביקשנו והתפללנו בזכותו..וניגנו ושרנו..והיה קסום ועמוק ופנימה כל כך. הרגשתי כאילו מישהו הושיט לי שרביט לגעת בעומק הלב. וזה היה בדיוק החלום שלי- לבוא ללידה מחוברת לעצמי, לה' לנשמה. לבוא אחרי שהיה לנו זמן שלנו יחד. לבוא מתוך תפילה.
ממש רציתי ללדת . באותו הרגע לא פחדתי בכלל. הרגשתי כל כך אסופה ובידיים של ה'.
ובין לבין מתזמנים צירים.
כל 10 דקות...כל 7 דקות...מתקדם לאט לאט...
ואז לקראת 7 בערב הצירים מתחילים להיות כל 4-5 דקות. ועוברת שעה ושעתיים ושלוש וכלום לא זז.
וכבר קצת אין לי סבלנות..עד מתי זה לא יזוז? ולמרות שהכאב יחסית נסבל אני כבר עיפה כי הם יחסית צפופים ואני ערה איתם כבר מאמצע הלילה..
אז אני מתקשרת לדולה לעדכן שוב שהמצב נשאר אותו דבר ועוד אין חדש..היא אומרת שאני נשמעת יותר מדי כרגיך כך שכנראה באמת יש עוד זמן..
אוף...נו כבר...שיתקדם....
ואז אני מנתקת את השיחה.
ופתאם מופיע ציר חזק וארוך. האיזי טנס כבר לא משפיע עליו.
אני לא מספיקה לנשום, ושוב ציר חזק..
ואז הכל מקבל צבע אחר..
כבר כמעט ואין הפוגה בין ציר לציר. אני כבר לא מסוגלת לדבר רגיל. ובעצם לא מסוגלת לדבר בכלל. רק נאנחת בקול ונושמת, כבר לא לגמרי נוכחת. ואז אחרי בערך שעה וחצי של צירים כלה אני מתחילה להרגיש לחץ עצום כלפי מטה. לא מסוגלת לעמוד וגם לא לשבת ולא כלום. מפחדת כבר להיות בבית. ומצד שני מפחדת מהבית חולים. מפחדת מהמוניטור, מהבדיקות, מהאוירה.. ואז אחרי כמה צירים רצופים וכואבים בטרוף אני מבינה שהגיע הזמן.
יוצאים מהבית. ואני מנשקת את המזוזה ואומרת לעצמי שבעז"ה לפה חוזרים בידיים מלאות.
הגענו לבית חולים בערך ב1 בלילה. מוניטור ..
ואז הולכים לבדוק פתיחה. תכל'ס אחרי כ"כ הרבה שעות חשבתי שאני כבר בשלב מתקדם..
הרפאה בודקת....
מחיקה מלאה. יופי.
הראש למטה 1-. מצוין.
פתיחה 4. אני בולעת את הרוק.
מנסה לקבל באהבה ולומר לעצמי בשכל שזה יפה להגיע בכזאת פתיחה בלידה ראשונה. ושהעיקר שאפשר לעלות לחדר לידה..
אבל בפנים.....אני מאוכזבת. מאוד.
יוצאת שותקת מהחדר. לא מגלה מה מתחולל לי בלב. מנסה לשדר שהכל בסדר. קצת מתביישת שאני לוקחת קשה- הרי כ"כ הכנתי את עצמי שללידה צריך לבא גמישים כי זה לא דבר צפוי..
ואז נכנסנו לחדר לידה הטבעי. יש אמבטיה, כדור, סולם קרשים, חבל משתלשל, מיטה זוגית, המון מרחב לנוע..
ואותי כלום לא מעניין. מבואסת.
מנסה להכנס לאמבטיה. שמעתי שהיא ממש עוזרת...
וזה היה סיוט. הצירים נהיו פשוט מטורפים. לא מהעולם הזה. בלי שניה הפוגה. והמים לא נתנו מספיק 'קונטרה' למול עוצמת הכאב.
ואז הגוש הזה של הבהלה והאכזבה והפחד והתסכול שניסיתי לבלוע בפנים התפרץ לו החוצה.
פשוט נבהלתי מהעוצמה הזאת ומהתדירות. הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי שמכאיב לי כל כך. לא הבנתי מה אני עוד יכולה לעשות ואיך אשרוד את כל השעות הארוכות שנשארו לי. הרגשתי שאיבדתי את החוט שמחבר אותי לעצמי ולכוחות שלי- וזה מה שהכי הכי הפחיד אותי: האיבוד שליטה.
עד הרגע הזה היה לי ציור בפנים שידע שיכאב אבל היה בטוח שימצא את הכוחות להתמודד. אם זה דרך כלים מעשיים שלמדתי- תנוחות, תנועות, נשימות. ואם זה דרך חיבור לעצמי, לכוחות שלי, לאמונה ולתפילות. ופתאם הרגשתי שאיבדתי את שניהם. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה להתמודד יותר. ניסיתי לאסוף את עצמי, להתחבר בחזרה לנקודת כח ואמונה שלי, ולא הצלחתי.
רציתי לברוח. פשוט לברוח. לקום וללכת ולהשאיר את הגוף הכואב הזה מאחורי.
ואי אפשר.
לא הפסקתי לבכות ולומר שוב ושוב שאיני יכולה שאין לי כח . שאני לא מסוגלת. שאני רוצה רק לישון. רוצה רק לנוח קצת. זה שלב שבפנים רציתי אפידורל. ולא העזתי לומר בקול כי זה ביטא לי את עומק היאוש שלי.
וזה שהתיאשתי- זה הפחיד אותי יותר מהכל.
אמרתי להם שאם עכשיו בפתיחה 4 אני לא מסוגלת איך אשרוד את כל השעות שנשארו?! ( חשבתי שאם לקח לי 22 שעות להגיע לפתחה 4 אז מי יודע כמה זמן עוד יקח...)
ומה יהיה בצירי לחץ אם עכשיו זה כל כך כואב..?
הדולה ניסתה להרגיע ולמקד אותי בכאן ועכשיו. שלא אחשוב על הצירי לחץ ועל מה שיהיה. ושהצירי לחץ זה
לאו דוקא כ"כ נורא כמו שנדמה לי. ואני לא האמנתי לה.
ואז היא הציעה שננסה לקחת גז צחוק. שזו האפשרות הכי קלה להקל. והסכמתי.
כל מה ששיוועתי אליו היה רק מנוחה קצרה. רק קצת להרפות. רק קצת לנוח ולאגור כח ולמצוא את עצמי בחזרה. חשבתי שזה יהיה לכמה דקות וזהו.
ולא ידעתי מה זה הולך להעביר אותי...
קראנו למיילדת ( שכבר מההתחלה היא דאגה "להרגיע" אותי שהיא עמוסה בטרו שכרגע יילדה 3 לידות ברצף ושיש עוד 8 יולדות במקביל והן רק 2 מיילדות ושהיא שפוכה ועייפה...בקיצור כל מה שאמור נורא לתת לי רוגע...)
אני נשכבתי על המיטה כבר לא מסוגלת לדבר מרוב שאני מותשת. לנוח. רק לנוח. זאת היתה בקשתי.
הדולה החזיקה את המסכה במקומי. ואמרה לי לנשום. ושמעתי שהמיילדת אומרת לדולה שזה יהיה לחצי שעה. אז נשמתי ונשמתי בכל כוחי..שישפיע כמה שיותר..שאצליח לנוח לכמה דקות. באמת שלא ציפיתי ליותר. הצירים נמשכו אבל אני ממוקדת במשימה- לנשום ולנשום. מגלה שאני יכולה קצת 'להתעלם' מהם.
ואז התחל להרגיש קצת מעורפלת, כמו בתוך ענן. המחשבות שלי באו בגלים, כבר לא רציפות. מרגישה ששוקעת..כבר לא יודעת מה בדיק מרגישה. נחת. רוגע. כבדות. שקט.
מרגישה את הצירים. השיא שלהם כואב כואב. אבל אני כבר לא מתנגדת. עם כל ציר אני נשכבת על הצד וקצת מתרוממת מסמנת לדולה שתניח חזק את היד על הגב. נאנחת בקול. אבל מתמסרת.
כבר לא נאבקת. כבר לא מחפשת לברוח. מבינה שאני כאן ולא מחפשת להיות במקום אחר. וכבר לא איכפת לי מכלום. הכאב לא מפחיד אותי יותר. מרגישה שבמילא אין לי מה לעשות כנגדו, רק להתמסר...לשחרר...
התודעה שלי עמומה..כמו שמרגישים שניה לפני שנרדמים. אני שומעת. אני מבינה מה קורה. אני ערה. אבל הקול של השכל והדעת הרגילה שלי מושתקים. רק הבפנים מדבר, וגם זה לפרקים.
כך עברו שעתיים! ( זוכרת שמדי פעם תהיתי לעצמי: ' מה, עוד לא עברה חצי שעה?!)
שעתיים שבהם למרות הכאב נחתי, אגרתי כוחות, שחררתי את כל האחיזות.
איבדתי שליטה. ולא חיפשתי אחריה. הפחד נעלם. המודע נרדם ורק הנשמה נשארה ערה.
ואז ...הצירים גברו והתחזקו והתחזקו..
ואז..התחילה שעה מיוחדת, שתחקק בתוכי לתמיד. שמילים לא יביעו אותה כי אני בעצמי לא מבינה מה קרה שם. הדולה הגדירה את הזמן הזה בתור ' פורים '.
ובאמת כך זה היה . עלו בי המון רצונות ותפילות..התפללנו שלושתינו ביחד בדמעות. היתה ממש נוכחות של שכינה. רגעים עוצמתיים. שהם נשארו בי כחוויה של הלידה.ועד הרגע נותנים בי כח.
ואז...התחלתי להרגיש לחץ עצום כלפי מטה..כאילו מישהו דוחף בכח את עצמות האגן לצדדים ומושך למטה...הדולה הרגישה שהפעם- הפעם זה אמיתי.
היא קראה מהר למיילדת שעד אז לא היתה בחדר בכלל. אני בשלב הזה היתי ממש מעבר לשכל..לא היתי מודעת לזמן ולא חשבתי בכלל במושגים רגילים. המיילדת הגיעה לבדוק אותי. ואני אפילו לא חשבתי להיות במתח מה יהיה וכמה התקדם. היתי במן התמסרות מוחלטת.
והיא בדקה...וגם בלי שהיא תגיד אני בעצמי הרגשתי שזו פתיחה מלאה.
ואכן...בשעה 5 וחצי בבוקר בערך הגענו לפתיחה מלאה. פחות מ4 שעות מאז שנכנסנו לחדר לידה.
המיילדת אומרת לדולה שהיא צריכה ללכת כי היא באמצע לידה אחרת. ושבנתיים אם אני צריכה ללחוץ אני יכולה כי הראש עוד לא לגמרי למטה.
והן גם מחליטות להוציא לי את הגז צחוק כדי שאהיה ערנית ויהיה לי כח ללחוץ. אני שומעת וזה לרגע מפחיד אותי..אבל אני נותנת לפחד לחלוף..
והדולה מוציאה ממני את המסכה. ואני נושמת אויר נקי. ונושמת ונושמת.
ואחרי כמה דקות הענן שאפף אותי מתחיל להתפוגג. ואני פותחת עיניים.
ורואה שבחלונות יש כבר אור.
בוקר.
ואני מרגישה מלאת כח. כאילו לא עברו עלי יותר מ24 שעות של צירים.
ואז הם באו....הצירי לחץ. אלו שפחדתי מהם כל כך אחרי סיפורי זוועה ששמעתי..ודוקא הם לא היו נוראיים כמו שחשבתי. אין ספק שזה כאב. אבל עצם זה שהיה אפשר ללחוץ ולעשות משהו ולא רק לחכות שיעבור , זה נתן בי כח.
ועם כל ציר אני נאנחת ודוחפת .ועובר כמה זמן..והדולה אומרת לי שאם אני יכולה אז כדאי שאפסיק לשכב כי זה יעזור לתינוק לרדת למטה. את זה אני זוכרת מהקורס..אז אני מתרוממת ...
והכאבים לא מהעולם הזה..גורמים לי לומר שוב ושוב ושוב ש' אני לא יכולה ואני לא יכולה ולא יכולה יותר'.
והפעם זה לא מיאוש. אני באמת מרגישה כך . לא יכולה.
ועוברת בי מחשבה בראש...שה'לא יכולה' הזה זה ה'לא יכולה' שאמרו לי עליו שאם מגיעים אליו- זה אומר שהלידה קרובה מאוד.
ואני מרגישה את הראש יורד ויורד..והדולה מציעה לי לנסות להרגיש אותו. ואני מנסה...ומרגישה עיגול קטן וחלקלק!! והוא קרוב כל כך. וזה מרגש וממלא אותי בכח.
אחרי שעתיים של צירי לחץ בהם אני לבד בלי מיילדת בגלל העומס שהיה בבי"ח (זה היה שלב מאוד קשה נפשית, להרגיש לבד בזמן כזה..לא רוצה להכניס את זה לסיפור לידה..אבל זה בהחלט השפיע כי אני בטוחה שאם היתה מיילדת לא היתי נתקעת שעתיים וחצי עם צירי לחץ)
בערך ב7 ורבע בבוקר מיילדת חדשה נכנסת. הלידה מתחילה.
ובא ציר....ואני לוחצת..ומרגישה שעכשיו לא צריך להוריד את הראש מטה. רק להוציא אותו החוצה. ויש בי פתאם מלא כח. ואני מרוכזת כל כולי בלחיצות עד שאני בקושי מרגישה את הכאב של הציר. ושוב ציר ושוב לוחצת ושוב...והן מעודדות אותי שאני לוחצת מעולה...
נו כבר נו כבר...אז שיצא כבר! למה הוא לא יוצא?!
הן מציעות לי להרגיש שוב את הראש...הפעם הוא ממש כמעט בחוץ. וזה שוב מרגש. ושוב יש בי עוד כח חדש שמתגלה.
ואז המיילדת אומרת שאני מתחילה להקרע ושהיא תעשה חתך קטן. אני מסכימה. לא איכפת לי מכלום. רק שתצא כבר. וזה אפילו לא נורא כואב.
ובא ציר נוסף...ואני לוחצת שוב לחיצה ארורכה עם כל הכח......והראש יוצא!
והן לוקחות לי את היד ואני מלטפת את הראש הקטנצ'יק שלה. וזה מדהים!
ועוד לחיצה ארוכה וגם הכתפיים יוצאות. ועכשיו אני יודעת שהכאב מאחורי. ואני עוצמת עיניים וחוקקת בתוכי את התחושה המדהימה הזאת של להרגיש את הגוף שלה יוצא ממני...גוף יוצא מגוף...
ובשניה אחת..אני מרגישה שמעבירים לי ביד גוש חלקלק...אפרפר...רטוב...חם.....
התינוקת שלנו! ! הנס שלנו !
והיא עלי. ואני מחבקת ומנשקת אותה. כל כך מתרגשת. כל כך הרבה תחושות בלי שם. והיא בוכה רק לרגע. ומשתתקת ומביטה בי עמוק בעיניים. במבט כזה עמוק. אינסופי ממש. מבט שאין בו בהלה. מבט מלא רוגע ושלוה ועומק. כל כך הרבה עומק. והוא חודר לי לתוך עומק הלב..וגם עכשיו אני מדמיינת אותו שוב ושוב.
ואני מדברת אליה בלי הפסקה ובלי לדעת מה אני אומרת...
מספרת לה כמה היא אהובה וכמה היא מוגנת וכמה חיכינו לה...ומברכת אותה שיהיו לה חיים מתוקים ושמחים. ושה' יחבק אותה תמיד. ושתמיד תרגיש כמה היא אהובה ומיוחדת. ושתחיה בדור של גאולה.
ובעלי בא ומתקרב....כולו בוכה.
מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה...
ואני מביטה בו. ובה. ומרגישה כזאת שלמות. שלמות שנולדה רק הרגע.
ואני מאושרת ושמחה ושלמה.
לא מרגישה את התפרים. לא איכפת לי מכלום. האושר כזה עמוק היינו כחולמים.
ויש כזאת אוירת בוקר.
ילדה של בוקר.
ואני אומרת איתה ביחד:
" מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה, רבה אמונתך...."
