בע"ה
אבל בגבול, אצלנו- מורה יכולה לשבת לאכול עם התלמידות, למרות שהם עומדות שהיא נכנסת.
יש איזשהו דיסטנס, אבל דק- היא משחנשת איתנו, לפעמים יושבת איתנו בהפסקות שאנחנו מדברות, אבל עדין יש כבוד וכולם מתות עליה ומעריכות אותה. יכול להיות המון כבוד גם עם מינימום דיסטנס.

אני יכולה להעיד על עצמי, שאם המורה שלי תיכנס ותאכל איתנו, התגובה שלי תהייה "מה עובר עליה??". האם לדעתכם כמורים, זה דבר טוב? זה דיסטנס יותר מידי?

כאילו יכול להיות מצד אחד, בנות כן רוצות קשר עם המורים, ואולי המורים כן רוצים מאוד למצוא קירבה ושיחה משותפת עם הבנות, אבל מצד שני יש בנות שיגיבו כמו שאני אגיב, כאילו מה עובר עליה.

בע"ה

לא רגילה לזה.
אם התלמידות מרגישות למורה באמת אכפת מהן, והיא יודעת לדבר גם על סתם דברים, בלי קשר לדברים ה'רשמיים', אלא סתם דברים שמענינים, אז התלמידות יכולות להנות איתה, והיא יכולה יותר להשפיע על הבנות בכל הכיונים, ובשלב מסוים גם נוצר קשר אישי ובנות באות להתיע. איתה סתם.

המורה ממש ככה! היא לא רק "מורה", אבל השאלה שלי יותר כללית. מעניין אותי דעתם של מורים לגבי דיסטנס.

ברור שכבוד זה דבר רצוי וחשוב, אבל האם כדאי לעבוד כדי לקרב את הקשר עם המורה? האם זה בכלל שייך בעיניכם המורים, ניסיון קירבה מתלמידות?

זו טעות נפוצה מאוד שהתחילה במערכת החינוך הלא דתית שם פימפמו שהורים ומורים צריכים להיות חברותיים כלפי הילד וכו'

זו טעות: לילד יש מספיק חברים בני גילו. הוא לא צריך איזה חבר בן ארבעים שהוא גם במקרה ההורה או המורה שלו.

מורה והורה {אני כולל את הדברים יחד כי הם דומים} צריכים להיות הסמכות, הגב, המשענת של הילד. מישהו שעליו הוא סומך, דמות סמכותית בחייו, יד מכוונת. לא חבר.

אבל נורא קשה להתחבר לבנאדם, כשיש בינכם דיסטנס.

אבל ת'אמת אני מסכימה עם מה שאתה אומר, למרות שאני קצת סותרת את עצמי...

בס"ד

בעיקרון אני מסכימה שהמורה וההורה צריכים להיות מקור של סמכות ופחות חברים מהחברים של הילד. במיוחד כשמורה חדש מגיע לכיתה חדשה כדאי קודם כל שיהיה ברור מי מנהל את הכיתה - וזה המורה ולא התלמידים. גם בבית צריך להיות ברור לילד שההורה הוא הסמכות והוא זה שזכותו לתת פקודות והילד צריך לבצע ולא הפוך. לילד יש רק זכות לבקש...

אבל!! אני חושבת שריחוק קיצוני הוא לא טוב. לדעתי במיוחד בקשר של הורה וילד. ההורה צריך ב-ה-ח-ל-ט לשחק עם הילד ולדבר איתו ולעודד, לא לגמרי בגובה שלו אלא קצת מלמעלה אבל בהחלט להראות הבנה והתחשבות. אם הילד יראה את ההורה מנותק ממנו לדעתי הוא פשוט לא ישתף אותו בדברים שעוברים עליו כי הוא יחשוב שהוא לא מבין או כי הוא יעדיף לשתף את החבר שלו, והחברים הם לא תמיד הכי חכמים ובעלי ניסיון...

וגם על תלמידים ומורים - חייב להיות מרחק אבל לא קיצוני מידי כי -שוב- הילדים לא ישתפו. מניסיון שלי באולפנא שלמדתי היה קשר טוב בין המורות לתלמידות - אנחנו ב5 יחידות אפילו עשינו שבת אצל המורה בבית (אבל היינו רק 5 בנות). עם חלק גדול מהמחנכות יש בנות שמוכנות ושמחות לשתף בה-כ-ל ממש!! לדעתי זה חשוב וגם לא גורע בכלל מהתפקיד של ההורים גם היום שאני בוגרת של האולפנא וכבר סיימתי די מזמן אני מאוד אוהבת לבוא לבקר ובהחלט לדבר בכיף עם המורות, וזה ממש לא גורם לי לא לכבד אותן.

בסופו של דבר אני חושבת שזה גם תלוי במקום ובאופי של האנשים וזה לא מוחלט אבל נראה לי שצריך להיות דיסטנס מסויים אבל ביחד עם קרבה. הכל במידה.

שבוע טוב ובעז"ה שנזכה לחנך ולהתחנך ושיהיו כל מעשינו לשם שמיים.

בשורות טובות לכל עם ישראל!

הורה צריך להיות ידידותי עם ילדו.

מורה צריך להיות מצחיק, מעניין ותופס קשר אישי עם התלמיד. אבל הוא קובע מה הגבולות ובהחלט מציב אותם.

לא היה סתם.לא היה סתם גועלד השיר הזה בלופים

 איזה תקופה מטורפת תרתי משמע והשיר הזה ליווה אותי כל הפסח הזה

גם בדיוק יצא אז כל הזמן השמיעו ואתו

והייתי בטוחה שכל שיר ברדיו וכל מה שאומרים- מכוון אלי גוועלד ממש

רק אתמול הכל סגר עלי הכל נפל

וברחתי לשדות ,הגוף שורף הכל גדול עליי 

ליבי עייף

ושבעתי ניסיונות שבעתי נסיונות

ושוב אקום ארוץ לעבר השקיעה

התרגלתי כך לחיות להתרצות

מילים כלכך מדויקות אבאלה

פשוט איפה בן אדם יכול להיות- שהוא מתחיל להחזיק לנסות להחזיק הכל בידיים שלו-

ועם מנסים לסחוב לבד את הכל פשוט נופלים כי זה לא לגודל שלנו - אבאלה סוחב הכל איתנו וגם אותנו

ואנחנו כמו ילד קטן שמתעקש לסחוב משו כבד שאבא רוצה לסחוב ובסוף אבא נותן לו לנסות לסחוב לבד כמובן שמנסה לעזור והילד מתעקש

ואז הילד נופל ככה בדיוק אנחנו מתנהגים-אין לנו יכולות להכיל תעולם את החיים להבין יותר נכון

כלכך ניסיתי להבין ולהיות בשליטה וגם לא צריך להבין את אשר פשוט אין ביכולתנו להבין ולנסות כלכך חזק לאחוז להיות בשליטה להבין..

 וואו פשוט חסדים על הנפילה הזאת זה היה הכי כואב אבל זה היה כלכך קריאת כיוון מאבא באמת שאחרי המקרה הה

אז היתה לי התעוררות כמו אחרי מוות קליני באמת ככה הרגשתי

אבל זה כלכך שורף - שאחרי שנפלו לי כל האסימונים והבנתי שהכל היה דמיונות 

אז הבנתי שאבא רוצה אותי.חייה פה עם כל העוצמות -רוצה אותי.פה.חייה. רוצה דווקא אותי-את כוליי

והייתי בטוחה שאני הולכת על זה עד הסוף להיות פה פשוט להיות בעולם הזה לכבודו בהכי פשטות

אבל--

הכל תהליך שמשהו היה אמיתי הוא בא לאט.. וזה באמת לאט (ולא כתבתי ישר-אוף וזה מראה שהיתה כאן דרך..)

וזה כואב

כל הזמן לא מסופקת

לאן ניברח אבאלה לאן? מכל הרע הזה.שבורחים אליו.ואני יודעת שזה דופק ויעשה לי רע.

אבל אין תדבר הזה שמחזיק - שבישבילו מתגברים

צריך לישון

ולהיות ילדה גדולה

אני ממש רציתי להיות כזאת

אבל עכשיו שצריך היאוש הזה

למה הוא בא

נשרף לו עוד יום

בעעע

אני צכה שיתפללו עלי

אנלא מצליחה להתפלל

אולי בגלל המחשב הזה

אוף זה לא קשור כל ההתנהלות שלי מבולגנת 

וכולם מתחתנים וזה בכלל לא קשור עכשיו כי שקודם היה לי טוב עם עצמי קלשאתי אבל המציאות

אם מישו קרא שיגיב..

למה העניים הטהורות שלי כבר לא

אוף 

ללכת על ה' עד הסוף להתעקש פשוט להתעקש

איכ באמת אנלא רוצה את זה פשוט לא!

אוקיי

אז עד שהיה לי קצת טוב בלב

והצלחתי לא להיכנס  לכאן

ממכר וסוחף בטרוף

וגם טאטע למה איפשר פשוט להתמקד במה שקורה עכשיו בלי להיסחף לסטנות כאלה קטנות מפעם שעושות אוצ בלב

וככ כואב

ופשוט לחיות אותך ותעכשיו

ודי במאת שאני צריכה חברה טובהטובה שנתלהב ביחד על טאטע ונבכה ביחד שכואב ונצעקקק לה' בתוך האוצצ הזה של העולם

ואני יחפור לה והיא לי

כן אני צכה בן אדם לידיי

זה תכונה שטאטע נתן הרבה בשביל שאני ירצה להתחתן

בן אדם ליידך שהוא שלך ואתה שלו

ואתם ביחד

ואני ככ קטנה וזה כואב

כי אתה מרגיש שיש לך מלא כח

וגם קוצים

ופשוט מגבילים אותך ברמה שכבר לא צריך להגביל

בסהכ יש לי רצונות טובים וטהורים

וזה קשה להיות בכורה להורים לחוצים שחיכו לך מלא שנים ואז שבאת אז הם חונקים קצת

תאמת שההרגשה הזאת של החנק כבר למדתי להעיף 

וזהו עכשיו זה תלוי בי

וגם הם קצת שיחררו אבל רק בנושא של להיות באולפנה

מעבר לא

אין לישון אצל חברות

ולא שום גבעה 

והנפש שלי צריכה את זה

זה פשוט וואו איך שהם שחכו תהרגשות שהיו להם שנה שעברה שהגיע משטרה הביתה

ושנסעתי למלא מקומות ולא אמרתי יענו ברחתי באלגנטיות

ואת כל השעקות שלה והלחץ 

ושהם צריכים לשחרר קצת כי כבר עברתי תגיל שאפשר להגיד לא לצאת מהבית

והם שחכו ממש

ומה שמעניין אותם או יותר נכון את אמא

זה הבגרות

והמתכונות

והמתמטיקה.

ופה זה נגמר

ויאוו זה מחרפן לי תשכל תסתכלי עלזה שהבת שלך בבית מוציע תמיץ של עצמה בשביל כלב אותך לדבר יפה להיות מדריכה טובה להיות אחות טובה חברה טובה בלימודים להצליח והיא לא מבינה שזה פשוט קשהה לא יודעת למה זה ככה אבל אני צריכה מלא דיבור עם אנשי לב וניגונים ולימודים ככה משיבת נפש וכאלה ועם לא אז באמת שאני נחנקת ומחפשת במקומות שלא בישבילי.

וכעע אני צכה אש והתלהבות ולצעוק לטאטע ולנגן מלא ולילמוד מלא קודש 

כי זה מה שמחייה אותי

אז למה להכניס אותי לקופה ככ קטנה ולהגיד לי זה לא הזמן להוציא את הכוחות על הדברים האלה

עכשיו תוציא אותם על הלימודים שזה מתמטיקה ועאנגלית ועוד מקצעות מפגרים

אינלי בעיה עם הקודש בכיף כל היום נלמד תורה אבל אני בתור בת לא ירדתי לפה בשביל לשרוף שעות ולשבור תראש ושירדו לי דמעות כי אנלא מבינה מתמטיקה נראה לך הגיוני ריבונו של עולם באמת תגיד לי למה הורדת אותיי

למה???????????????...

ממ נראלי בעצם זה לא קשור להפרעת אכילה.או שזה פשוט לא מאובחן?אוף לא ידעת.קשה שלא מובן.