רק לפני שנה הכול היה כ"כ אופטימי..
עמדתי להתחיל מקום לימודים חדש, ראיתי לפני עתיד מקצועי מיוחד, ראיתי התחלה חדשה, מימוש עצמי, גילוי כוחות מיוחדים שטמונים בי.
ועכשיו?
אכזבה אחרי אכזבה,
לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה. בכלל.
נכנסתי למעגל דיכאוני, לא בטוחה שאני עושה את מה שאני רוצה בחיים.
מקצועית עברתי תסכולים והגעתי למקום שלא מתאים לי לחלוטין.
וזה גם קשור ללימודים- לא בטוחה שבחרתי בלימודים שמתאימים לי, נכון שאפשר להציע לי לשנות, אבל התסכול הזה שהגעתי עד איפה שהגעתי- ואין מימוש עצמי, אין סיפוק ואני סובלת מכל רגע בערך.
ויש גם בדידות גדולה, קשה להסביר אותה, אבל כבנאדם שהיה עם מטרות ושאיפות,ובעצם עדיין- אני מצליחה למלא את עצמי רק כשאני מצליחה בחיים, וכשלא- אני מרגישה בדידות ותסכול, כאילו נכשלתי במטרת חיי.
והחברות לא מצליחות להבין- כולן הגיעו בדיוק לאיפה שרצו, רק אני במקום שלא טוב לי.
ויש דברים שהן בכלל לא יבינו- הן לא מכירות בדידות, כולן בזוגיות ארוכת שנים... וכמובן שהן משתפות אותי בהכול, בתכנונים האם זה הזמן התאים להורות, למיסוד קשרים אחרי שנים ארוכות- כן, שכחתי, אף אחת לא ממש דתייה.... אבל הן היחידות שיכולות לקבל אותי איכשהו כרגע. אבל לא עד הסוף. כי פליטות חסרות רגשות כמו "נו, למה את לא מוצאת שידוך?"[כן, נאמר כך, כי הן חיות בסרט שזה הולך בדיוק כמו הסטיגמה הידועה על המגזר החרדי שיש 3 פגישות.. ולך תסביר להן את ההבדל בין דתי לחרדי, שהיום זה לא כך, ושבמובן מסוים אם הגעת למצב שאתה מחפש שידוך אז נכשלת...].
אבל זה לא העניין המקורי- אלא זה שאפילו הן לא מסוגלות להבין את האכזבה הזאת שלי מהכול בכלל- חוסר ההצלחה למצוא את עצמך, ובלי מטרה אקדמאית וקרייריסטית- בעצם אין לי מטרה בחיים.
וקשה לי להתמודד שאני תקועה במקום.
לא מצליחה במטרות שהעמדתי לעצמי רק לפני שנה, אלא חווה אכזבות ותקיעות במקום.
ודיכאון... שכבר משתלט עלי לגמרי.
סליחה שארוך. פרקתי גם.
