אין לי כרגע מחשבה לעיצה, כתבת פה כמה דברים שייקח לי כמה זמן מחשבה כדי "לפרק"

מצב די מבעס...

לא עברתי בדיוק את מה שעברת והכל זאת...

מרגישה שאני מכירה את התחושה הזאת (מפעם), מתחברת לכאב

אז דבר ראשון,תזכירי לעצמך שאת שווה המון

הערך שלך לא נובע מהצלחות\הישגים\נישואין\כשרונות\דברים שאת עושה בחיים

הערך העצמי שלך מתחיל מהנשמה

וזאת ההזדמנות ללמוד את זה,להתחיל לתת לה את הכבוד שמגיע לה

ברגע שתרגישי טוב עם עצמך ותרגישי שיש בך ערך פנימי

שאת אוהבת את עצמך ללא פנאי-כבר פחות יציקו לך כל התגובות והמבטים של החברה מסביב

עכשיו כשאת רגועה ושמחה,תוכלי לעבור לשלב הבא:

לחשוב ברצינות,לאן את שואפת להגיע? מה המטרות שלך כרגע?

תרגישי חופשי להציב לעצמך גם מטרות חדשות.

ומה שנשאר:להתפלל ולהתחיל לעשות

המון כוחות

נ.ב.אם יש לך עוד שאלות-מוזמנת לאישי

אבל מרגישה שהמחנק מגיעה מהנשמה..כאילו היא לא מרוצה מכלום כרגע...

זה לא בא בקלות,זאת עבודה גדולה!!!

התרבות המערבית הרגילה אותנו להעריך הצלחות,הישגים חיצוניים

זאת עבודה גדולה והיא שווה כל רגע 

זה נכס שילווה אותך לכל החיים

יש לי עוד המון מה לכתוב לך אבל צכה לזוז

אל דאגה,המשך יבוא

כי כבר אין לה מטרה, ולכן אין לה כבר קיום....

אנשים מסתדרים בחיים בלי הצלחות, אבל כשהצלחה היא במקום שבו הנשמה ראתה את עצמה, עכשיו היא ריקנית... כי לא נשאר לה כלום בעצם.

ריבונו של עולם אוהב אותנו, מאוד. כל אחד מאיתנו. הנשמה תמיד מלאה אהבה מריבונו של עולם.
לפעמים אנחנו חוסמים את עצמנו מלהרגיש כי "לא מגיע לנו" - אבל זה לא אומר שזה נכון.
הנשמה לפעמים זועקת, כי המעשים מונעים ממנה להופיע את האהבה הזו, אבל הכל תלוי ברגע אחד של בחירה.

אם נבחר לתת לאהבה למלא אותנו, היא שם, והיא תמלא.
אין תנאים לנשמה, רק לגוף יש. הצלחות הן לא מדד ובטח לא לנשמה.
הכל נראה רע, כשמרגישים ריקנות ותיסכול. אם תתני לעצמך להתמלא מהאהבה הזו, לא משנה מה, זה יהיה פחות נורא.
 

לא אוכל לצאת מהדיכאון הזה... 

כי זה קשור בהחלט לכל מה שכתבתי למעלה..

אנחנו רודפים אחרי עצמנו, מחפשים את עצמנו, הופכים כל אבן לפעמים כדי למצוא את עצמנו.
עצמי שלי נמצא בדיוק איפה שאני, אני לא צריך ללכת לשום מקום בשביל זה.
ריבונו של עולם מעמיד אותנו בדיוק איפה שאנחנו, אם אני רוצה לדעת איפה אני, אני שואל את עצמי-
מה ריבונו של עולם שם לפתחי היום? אילו משימות ואילו קשיים? לאן ריבונו של עולם רוצה שאתקדם-
כי זו הדרך היחידה אל "עצמי".
אנחנו רגילים לעולם של שחור ולבן- הצלחה מול כישלון, טוב לי מול רע לי, הגעתי ליעד או לא-
אנחנו לא יודעים לאן אנחנו צריכים להגיע, ריבונו של עולם מציב אותנו איפה שאנחנו צריכים ונצרכים,
ושם אנחנו נמצאים. השאלה היחידה היא - האם עשיתי את כל מה שיכולתי? האם אני עושה כל מה שאני יכול?
אם כן, מצויין.
בד"כ התיסכול נובע מהשוואה- אני צריך להיות בX אבל אני בY, אני רוצה להצליח להיות X אבל אני Y-
אני רוצה להצליח לנצל את המיטב מכל סיטואציה שריבונו של עולם מזמן לי. זה כל תפקידי, מעבר לזה, 
אני כבר לא יכול לשלוט.

ומה שכתבת מאוד יפה, אבל כבר נגמרו לי הכוחות ליישם משהו.

מאוכזבת שהגעתי למקום כ"כ לא טוב ונכון, מאוכזבת מעצמי מאוד.

את מה שהיה לא תוכלי לשנות, התיסכול מהרצון לשנות עם האכזבה, הם שניהם "עצת היצר",
הם נועדו לרפות את ידיך. 
את יכולה לבחור- את יכולה לבחור לזרוק את הכל מעלייך.
את יכולה לרקוד עכשיו, כמה שזה מאולץ וטכני, אבל פשוט לרקוד, ולשיר "מה שהיה היה",
וולתת למילים לחדור פנימה. 
את גם יכולה לתת לדמעות לשטוף מול ספר תהילים בשביל הילדים האלו- כי זה חשוב ונצרך.
כי יש לך כוח לעזור.
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.
תחליטי עכשיו להילחם ביצר, ולשמוח. כי אין סיבה שלא- את נמצאת במקום הטוב ביותר בשבילך-
איפה שריבונו של עולם רוצה שתהיי.
אלא אם כן את בוחרת להישאר שבויה שלו- ואז, את בוחרת גם להישאר בפנים.
ונכון זה קשה, זה ממש לא מרגיש כמו בחירה. זה חוכמה גדולה לדבר מהצד.
אבל את בת של מלך! את בת חורין בטבעך- ואם זכית לניסיון, כנראה שכוחך לעמוד בו.
אל תתני לייאוש לרדות בך. "התנערי מעפר קומי" - דווקא מתוך הייאוש, "לבשי בגדי תפארתך עמי" - יתגלה הפאר

שבך והיופי שבך. כשתחליטי לקום ולהתנער כמובן.

 

אני ממש מקווה שאני לא במקום שאני אמורה להיות כי זה מקום של מרמור.

אין לי מושג מה אני עושה מכאן.

וגם אם זה נפשי כנראה צריך צעדים אמיתיים בעולם,

ואין לי מושג מה אני לעשות.

אנחנו ממורמרים ממשהו, מרמור הוא תגובה, תגובה היא בחירית, היא קליטת נתונים ובחירה כיצד להתמודד,
אם ניתן לעצמנו להיות חיות אינסטקטיביות- נגיע למרמור, כי אנחנו בני אדם.
עכשיו זה הרגע למשוך את עצמך. 

זה כמו השנייה הזו של ללחוץ על הנודניק בבוקר.
זו המלחמה.
עכשיו זה הזמן לרקוד ולשיר. גם אם זה הכי מזוייף בעולם.
כי זה לא. כי יש בך משהו שיודע שבאמת אפשר לשיר לכבוד ריבונו של עולם גם במקומות הללו.
דווקא מהמקום הכי נמוך לפעמים, מתגלה האור הגדול ביותר.
אם זה המקום שריבונו של עולם שם אותך,
ואת מכירה שכל מה שהוא עושה הכול לטובתך,
אז ממה יש להתמרמר?
הדבר היחיד הוא הצורה שבה דמיינת, אבל מי אמר שדמיינת מה שטוב לך?
דמיינת שטוב לך, אבל אם היית מגיעה לשם והיה רע? איך את יכולה לדעת?
את נמצאת במקום הטוב ביותר בשבילך, כל-כך טוב, שהיצר הרע משקיע כוחות עצומים בשביל שלא תיראי את זה.
 

אל תדבר איתי באמונה בעלמא.

תן פתרון מעשי.

כי לחיות באשליות שמשהו ישתנה לא יעיל עבורי.

ולא המקום הזה לא טוב לי, שכנוע עצמי בזה שהכישלון הוא המקום עבורי- לא עובד... אם אאמץ את השורה האחרונה שלך אזכור כמה אני כישלון ואפסית וכמה כולן מצליחים לעומתי.

יצר הרע? אז היצר הטוב זה לשקוע במקום רע? שזה המקום שאני כרגע ולשכוח שיש מקום הרבה יותר טוב?

שיש מקום של מימוש עצמי- כי זה מה שאתה בעצם כותב.... לקבל את גזר הדין.

[מצטערת, גרמת לי לבכות יותר, עוד אדם שמאמין שהמקום שלי בכישלון הזה, בחוסר עשייה הזה, בגועל שמקיף אותי מתסכול ותקיעות, מאי התקדמות, אה..ושמגיע לי להיות לבד כי מה שה' רוצה הוא נותן לך? להבין שלי הוא נתן רק רע?]

מה שדמיינתי זה מה שאני אוהבת לעשות, מה שאני טובה בו, הגעתי למקום שאני כבויה, לא מתחברת לתחום שאליו הגעתי בלית ברירה.... אז לקבל מה' שאני סתם אפסית שלא מגיעה למקום שיכולה לאהוב?

לא אמרתי לרגע- שהמקום שלך הוא חוסר התקדמות.
לא אמרתי לרגע- שהמקום שלך הוא חוסר מימוש עצמי.

ממש לא.
המקום שלך הוא פריחה - זוגית, מקצועית, אמונית, בריאותית.
המקום שלך הוא מקום של חיים. 
המקום שלך הוא מקום של אור גדול.

זה ברור, אבל זו את שלא מאמינה בזה.

את רוצה את זה, כן, אולי אפילו משתוקקת. אבל לא מאמינה שזה באמת מגיע לך.
ואת נורמלית, זה בדיוק מה שכולנו עושים.

לא פקפקתי בזה שמקומך הוא בזוגיות מאושר ועיסוק משמעותי. ואני באמת מאמין שזה המקום שלך.
כל שאמרתי הוא להפריד בין- התחושה למצב. המצב אולי קשה, אבל התחושה הקשה לא קשורה אליו,
היא בחירה שלך. ובכוחך לצאת משם.
את רוצה פרקטיקה - יש הרבה דרכים- הראשונה היא לכתוב את כל הדברים הרעים שלא קרו לך היום\השבוע,
השנייה היא לכתוב את כל הדברים הטובים שקרו, השלישית היא לרקוד ולזרוק את העצבות והייאוש אחורה,
כן, כן. ממש לרקוד, כמו שה"ברסלברים" עושים. 
הפרקטיקה בסופו של דבר היא להזכיר לעצמך שה' אוהב אותך, בכל רגע, ושאת לא אפסית, אף פעם.
ושאת בסדר גמור כמו שאת, ואיפה שאת מבחינה רוחנית זה בסדר ואת לא צריכה "להגיע", אלא רק להמשיך להתקדם.
אני יודע שזה קשה, זה לוקח זמן, גם אני לא נמצא במקום שבו קיוויתי להיות, אבל הדבר היחיד שאני עונה לעצמי ולמי ששואל זה זה- "על הרבה דברים אני לא יודע אם הם רצון ה', אבל פה, דווקא בגלל שזה ממש לא מה שאני רוצה לעשות. אני יודע שזה כן". אבל זה לא חוכמה, כי לי אין באמת ברירה.

אני תקועה במקום,ובמקום רע.

אני יודע שזה קשה להבנה - אבל את כן. 
רק מכאן אפשר להתחיל להתקדם.
תחושת התקועה היא מאוד מעיקה, כך גם התחושה של מקום רע.
קודם כל את בסדר גמור. בגלל שאת פה, וה' יתברך אוהב אותך, בלי קשר לכמה תשיגי.
הרב יהודה בן שמחה ה' ישלח לו רפואה שלמה היה אומר לנו הרבה פעמים- "דבר אל בני ישראל ויסעו"
נתקעתם- תתחילו לזוז.
אני לא יודע אם זה יעזור לך. אני מכיר לא מעט חציות ים סוף שקרו ככה.
בד"כ, חציות הים סוף האלו לא שינו את המציאות, רק את נק' ההשקפה.

לא מסתדר כלום.

עברתי דרך ארוכה.

ככה שאולי ההשקפה היחידה שאני יכולה לשנות היא ההבנה שנכשלתי באמת.

יש שיגידו שהן חיצוניות,

אבל אצלי זה המימוש העצמי והייעוד שלי...

הם לא דברים שכל-כך פשוט לדעת מהם.
לצערנו.
ולשמחתנו.
את מתייחסת להצלחה כמימוש עצמי, ולייעוד כפרמטר חיצוני.
אני מסתכל על הכול הפוך- הערך העצמי שלי קיים בזכות ריבונו של עולם,
והייעוד שלי הוא עשיית רצונו.
המציאות היא כלי לממש את זה, לא כלי למדוד זאת.

כל עוד תמשיכי לדבוק בסרגל החיצוני תמשיכי לסבול, כי הוא משקר, 
אני מוכן להתערב שיש לפחות עשרה אנשים שהיו רצים להתחלף עם התנאים שלך,
אפילו מאלו שאת מבקשת להתחלף עמם.

המדד החיצוני תמיד משקר, לטוב או לרע.
רק מדד פנימי יכול להיות אמיתי.
 

במקרה שלי הייעוד והמימוש אחד הם...

והמרמור בגלל זה....

שוב - הייעוד והמימוש העצמי שלך, הוא לא דבר שאת יכולה לדעת כל-כך בקלות.
יש מן הסתם עוד דברים רבים שתוכלי לעשות בחייך. 
ייעוד ומימוש עצמי חייבים להיות מדדים פנימיים.
אחרת- הכישלון הוא נחרץ, אם לא היום, אז מחר.
לילה טוב. 
"לערב ילין בכי ולבוקר רינה".

חיצונית אני במקום שכביכול יסדר לי את החיים הלאה, מקום שאנשים שבאים אליו בעצם באו בשביל לעשות עבודה קלה וטובה ולחזור לבית ולגדל ילדים עם כוח....

ולי חסר מקום עם עשייה, משמעות, להרגיש שאני עושה ולמען אחרים!

בכל מקום יש עשייה.
בכל מקום יש משמעות.
מה הקשר ל"יסדר" לי את החיים. 
אבל את תופסת את המקום הזה כ"עבודה קלה וטובה" ולא כ"עשייה, משמעות".
יכול להיות שזה הזמן לזרוק הכול לאלף ואחת רוחות ולהתחיל הכל מהתחלה.
יכול שזה הזמן לחפש איפה את כן מועיל לאחרים, איפה את כן עושה, משמעותית,
גם במקום הזה.

מכל מיני סיבות והכרחים לא מצליחה להגיע לשם...

במקום הזה העשייה לא משמעותית בשבילי אלא רק מורידה מהערך שלי.. זה מקום לאנשים שרק רוצים לעשות עבודה קלה ולחזור לטפל בילדים כשיש להם כוח.

אני לא במצב כזה, לא צריכה כוחות לילדים, לא צריכה כוחות לחיים שמעבר.... עד לפני זה הייתי רגילה "להתאבד" על העשייה- כי ממילא אין לי דבר מעבר, אין דאגות מעבר.

ועכשיו- יותר מדי זמן, יותר מדי כוחות -לא טוב לי.... כי יש לי כוחות לא מנוצלים והמון ריקנות בעקבות זה...

את רוצה זוגיות? 
ילדים?
להתקדם רוחנית?
 

אם כן, אז קיבלת מתנה.
קיבלת מקום עבודה, שהוא לא עיקר החיים שלך.
כדי שתוכלי לבנות חיים שהם עיקר.
אמנם את *כרגע* לא צריכה כוחות לילדים ואת מבקשת להשקיע את עצמך ו"להתאבד" בעבודה. אבל מי אמר שזה טוב לך? לרוב האנשים לא רק שזה לא טוב אלא אפילו רע.
ריבונו של עולם אומר לך- אין לך לאן לברוח. הגיע הזמן שתפגשי את עצמך.
הגיע הזמן שתמצאי מה לעשות עם הכוחות שלך ולא תשקיעי אותם דווקא בעבודה כי זה נוח לך. נכון- משככי כאבים זה נהדר, כי לא כואב - אבל זה לא מרפא.
את מבקשת להמשיך לישון, אבל "קול דודי דופק".
יותר מדי זמן- תשקיעי אותו בלימוד, בעשיית חסד, במציאת זיווג, בתפילה, וכו'...
יותר מדי כוחות - תשקיעי אותם ביצירה, כתיבה, ציור, נגינה, ספורט, וכו'...
כשהחיים שלך יהיו מלאים בך- הם לא יצטרכו מילוי חיצוני של עבודה שאפשר להתמכר אליה.
בדיוק כפי שכתבתי למעלה- "התנערי מעפר קומי" יגרום ל"לבשי בגדי תפארתך".

 

ובאמת ניסיתי לתת לזה צ'אנס והשתגעתי!

עד לפני שנה הייתי רגילה לעבוד, ללמוד- במשך כל היום! והכוונה שימים שלמים למדתי ועבדתי- מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה... 

הייתי רגילה להגיע ממוטטת בסוף היום ועוד להמשיך ללמוד, הייתי רגילה לא לשבת לשנייה, להגיע לאפס כוחות.

ויודע מה? זאת תחושה ממכרת, זאת תחושה שנותנת ערך, מאוד ממלאת...

ואולי משהו ששכחתי- עסקתי במשהו שמאוד תורם לאחרים ולחברה..ככה שזה נותן ערך גם בפידבקים של אחרים וגם בתחושה הזאת שאתה תמיד עושה.

וגם- מרוב שעשיתי לא היה לי זמן לשום דבר אחר, זה הגיע למצב שהשקעתי רק בזה וזה נהיה מוקד החיים שלי, עכשיו כשכבר לא, זה ריקני, הרי שלוש שנים מחיי השקעתי אך ורק בזה! הייתי עסוקה רק בדבר אחד ולא בניתי כלום במקביל.... 

לא רגילה להשקיע בתחביבים לעצמי- כלומר עושה דברים לעצמי, אבל זה לא ממלא אותי באותה צורה.. לא באותה צורה שהייתי רגילה שעשייה הזאת שראיתי בה עתיד ורציתי להתקדם בה מילאה אותי, נתנה לי תחושה שאני עושה למען ולכן זה "הייעוד".

אז נתתי לזה הזדמנות, חשבתי שזה הזדמנות אולי לתת לי...

אבל אז הרגשתי ריקנות.... 

גם כי בלית ברירה הגעתי לתחום שאני לא מצליחה להתחבר אליו עם אוכלוסייה שמאוד קשה לי איתה... אבל הסיבה העיקרית היא זה שאני לא מרגישה בסוף היום את התחושה של אפיסת כוחות, שנתתי הכל.... והתמודדות הזאת שמה שהיה מרכז חיי כבר לא, ומתקשה למלא את זה.... כ"כ קשה, מרגיש שבזבזתי כביכול זמן, הרי למה השקעתי אם לא גדי להמשיך באותה מגמה?

המילוי הוא הבחירה שלך.
יש לך את כל הכוחות למלא את עצמך בעוד אלף ואחד דברים אחרים-
מקום עבודה הוא חשוב, אבל אל תהפכי אותו לכל חייך.
נכון, יהיה לך קשה להגיע לאותו סיפוק כמו שהרגשת במקום ההוא. 
כי ככה זה, התרגלת לספק את הצורך הזה בצורה מסויימת, אבל זה חסם אותך מכל התפתחות אחרת.
הגעת למקום שוויתרת על הכול בשביל הדרך הזאת, במקום לפתח את עצמך בצורה מאוזנת, ועכשיו כשזה
נכשל- את מרגישה ריקנות, וזה טבעי.
אלו כוחות הנפש הנוספים שיש בך שמבקשים ממך- השתמשי בנו! נצלי אותנו! למדי לאהוב אותנו!
כי יש לך כוחות נוספים ואפיקי השפעה רבים, אפילו אם רק תחליטי שאת משפרת את הקשר עם המשפחה-
ותמיד יש מה לשפר, לא משנה כמה הקשר מושלם. אם תחליטי ללמוד באופן עצמאי, בשביל עצמך, על משהו שמעניין אותך,
או תצטרפי לקבוצת נשים שלומדת באופן קבוע, אולי אפילו תמצאי בית מדרש לנשים שאת יכולה למצוא את עצמך בו.
תחזקי קשרים עם חברות נוספות - תהני מהחיים.
זה יגרום לך לחייך יותר, והאנשים מסביבך יחיכו יותר.
זה יגרום לך להיות הרבה יותר רגועה וקלילה - והחברה תגיב בהתאם.
נכון, בהתחלה זה קשה, אבל תחייכי ליום החדש, ותחשבי על זה כשאת אומרת "מודה אני",
שאת באמת מודה על עוד יום, אלא שעכשיו במקום לקום בבוקר בשביל עבודה מסויימת-
את קמה הבוקר בשביל עצמך ובשביל רשב"ע!

 

להילחם למען מה שאני רוצה לעשות,

דווקא בגלל שאין הרבה אנשים שמסוגלים לזה, כי אין להם את האפשרות לוותר על חיים אישיים, כי רוב האנשים כן צריכים כוחות כדי לגדל משפחה וילדים.

ולי- לי כרגע יש אפשרות לעשות, אני לא צריכה כרגע להתעסק במשפחה או בילדים.

חברות ומשפחה קרובה- מקבלים את הזמן שלהם... אבל זה יותר שולי עבורי, כי זה לא ממלא באותה צורה.

שיעורים- אפשר לשמוע בלילות...

בוא נגיד שאני לא זקוקה לכוחות נפש, כי הכוחות שלי נאבדו כי אני לא עושה בהם שימוש.

ויותר מזה, אחרי שכ"כ השקעתי, נתתי את החיים שלי בשביל זה, שגרת החיים שלי הייתה על לימודים ועבודה, שבהם לא ישבתי אפילו כמעט ורק הייתי בתזוזה ועשייה- אז כל זה הולך לפח?!?

הרי השקעתי כדי שאוכל להמשיך באותו כיוון, בכיוון הזה של לעשות, לא לנוח, ולהמשיך בכיוון "התאבדות" על עבודה.

אז סתם בזבזתי שנים מהחיים שלי, זה גורם תסכול כפול, מילא לא הייתי משקיעה כ"כ הרבה, אבל גם השקעתי ואני במקום רע?

הרי המחשבות שאני בעצם "לבד", לא היו עולות אם לא היה לי עודף זמן פנוי עכשיו...

עד לפני שנה בכלל לא עניין אותי זוגיות, בטח לא משפחה אישית, הרי למה? אין זמן וכוח בכלל לחשוב על זה.

אז כרגע אני רק נזכרת שאני לבד, לא רואה טעם לעשות עם זה משהו..כי למה? אני הרי ממילא כך כך ריקה שלמה להכניס את עצמי לזה, אני צריכה מילוי בעשייה משמעותית, לא בעבודה שאין לי חשק לקום אליה בבוקר.

כלומר יש כאן מעגל- אני בדיכאון בגלל חוסר מימוש ולכן אין לי חשק לדברים אחרים.

בשורה התחתונה אם אצליח להגשים את הרצונות שלי- יהיה לי ביטחון.

אני יודעת מה יעשה לי טובה ולא מגיעה לזה.

כרגע אני תקועה במקום.

ומתוסכלת.

זה רק בגלל שאנחנו נעולים על "ככה אני וזהו", "רק אם אצליח יהיה לי בטחון" ולא מצליחים לראות משהו אחר.

הוא קיים, והוא לא רחוק ולא קשה כל כך, הוא אפילו די פשוט,

אבל אנחנו מנועים מלראות.

את הצבת לך אופציה אחת ליציאה מהמצב:

הצלחה בכל הציפיות הגבוהות והלא ריאליות שיש לך מעצמך

(למה לא ריאליות? כי את משתמשת במילים מאוד קשות כמו "להתאבד על עבודה", "המשפחה שולית", "לא לנוח", "בזבזתי את החיים")

את הולכת על פול גז בניוטרל. ביטוי עממי.

זה לא מה שיעזור לך.

והתקיעות צועקת לך את זה. זה תפקידה.

הרי חיית עד עכשיו בלי להתקע - מה קרה פתאום?

משהו בנפש נשבר. כבר לא מסוגל. מחפש משהו אחר.

תקשיבי לו.

אם הייתי ממשיכה בדרך הזו ומרגישה תקיעות- הייתי מבינה... כי זה אומר שאני צריכה לשנות. ואז מה שאת כותבת נכון מאוד.

לצערי שיניתי דרך בלית ברירה ובחוסר רצון- הגעתי למקום ששונה ממה שהייתי- והוא, הוא זה שעושה לי רע, הוא זה שגורם לי לתהות למה השקעתי כ"כ.... הרי יכולתי להגיע לאותו מקום בלי לעבוד קשה בכלל, אז למה?

מה קרה שעד עכשיו חייתי בלי שמשהו נתקע? כי הייתי בכיוון הנכון, מהרגע שהוא השתנה בלית ברירה התחלתי להרגיש מירמור ותקיעות שמתפוצצים עכשיו.

הנפש התחילה להישבר לאט לאט מהרגע ששיניתי כיוון.

כשכביכול "התאבדתי" על עבודה היה לי טוב.

עכשיו?רע! עכשיו , כלומר מאותו שינוי הנפש שלי נשברה והתרסקה...

כשהתאבדת על העבודה היה לך רע, רע מאוד.
אבל לא נתת לעצמך להרגיש את זה.
היית כל-כך עסוקה בלהתאבד, שלא הספקת להרגיש את הרע.
אם מה שעשית היה טוב, לא היית מרגישה רע עכשיו.
אם זה היה בונה אותך באופן מאוזן ובריא, לא היית מתמרמרת.
אבל זה היה משהו לא בריא, ולכן זה רק פגע בך, ועכשיו את שמה לב לפציעות.
אלו תוצאות מעשייך בלבד, הבחירה שלך ל"התאבד" כפשוטו. אז איבדת את עצמך.
לאבד את עצמך הוא בדיוק הנזק. ומשם מגיעה ה"ריקנות"

נראה לי,

הרי כבר כתבתי בהודעה הראשית שראיתי בזה שליחות וייעוד,

לא מדובר בעבודה שרק עושה כסף....

אלא באמת בממש שליחות.

אז מה יוצא מזה?

שאם לא מימשתי את השליחות שלי,וזה בעצם לא הייעוד שלי, אז בזבזתי את עצמי סתם כ"כ הרבה שנים.

ואז שוב- ריקנות. 

כן סתם השקעתי.

אם הייתי יודעת שלא אגיע לזה- הייתי מוצאת ייעוד אחר בחיים.

אחרי שכבר מצאת שליחות, אבל בעצם לפי גישתך היא לא השליחות האמיתית שלי- הרי סתם בזבזתי את חיי.

יכלתי להיות עו"ד או רו"ח או מקצוע רווחי אחר, להינות יותר מהחיים,

עכשיו מה שווה הכל, שאני שונאת את מה שאני עושה, קמה בבוקר עם דמעות כי אני מתעבת כל שנייה שם.... מתפללת שזה ייגמר ואז חוזרת למיטה לשקוע ביגון.

מצטערת, קשה לי להסכים איתך שזה המקום שנכון לי....  לא מאמינה שהמקום הנכון אמור לגרום לתחושת דיכאון מטורפת....

אני לא אוהב לזרוק הגדרות אבל התיאור שלך הוא אחד לאחד-
"הכוחות שלי נאבדו כי אני לא עושה בהם שימוש."

"השקעתי, נתתי את החיים שלי בשביל זה"
"התאבדות"
"הרי המחשבות שאני בעצם "לבד", לא היו עולות..."
אני ממש לא אוהב את ההגדרות האלו- אבל את נעולה במעגל, שרק דבר אחד יכול לפרוץ אותו-
כח הרצון שלך.
את רגילה למלא את החוסר שלך בביטחון עצמי ע"י הצלחות, אבל את מאבדת את שאר העולם כשאת מודדת את ההצלחה
שלך בעולם המקצועי בלבד.
הצלחה היא לחייך, הצלחה היא לשמוח, הצלחה היא להתקשר לאמא ולדבר איתה באמת, הצלחה היא לעזור לזקנה,
הצלחה היא לא לאכול את עוגת השוקולד המפתה...
את נעולה על הצלחה ספציפית. קוראים לזה "איש הקש", את מצליחה לראות רק "איש" אחד, אבל לא מבינה שהוא בעצם איש קש, בזמן שאת נלחמת את מלחמתך ב"איש הקש" את מאבדת את כל שאר העולם. גם את תביסי את איש הקש, הפעם,
הרי תמיד יש עוד לאן לשאוף. בסוף תמיד מגיע איש קש שאנחנו לא מביסים.
העיסוק שלך בנושא לא מאוזן, הוא טוטאלי מדי, מאבד את החיים. מי שלוקח שבר אחד של התמונה והופך אותו להכול,
לעולם לא יוכל להינות מהרמוניה, כי הרמוניה נובעת רק מהתמונה השלמה.
לדעתי, את תפסידי הרבה יותר שנים במאבק להגיע לאן שאת חושבת שיהיה לך טוב, כשתגלי ששום דבר לא באמת וורוד גם שם. יום אחד תתעוררי ותגלי שבמקום לעלות על הרכבת נשארת בתחנה. רק דמיינת שהתקדמת.
אדם הוא עולם שלם- וכך גם את. יש לך עולם שלם של כוחות נפש, שכבר לא מוכנים יותר. רבש"ע מבקש ממך לעצור את השטף, ולהפסיק לרוץ לשום מקום. תבני את עצמך, את כל מבנה אישיותך- כשתהיי שלמה עם עצמך-  
שום אדם, חברה או מקצוע, לא יוכלו לשנות את הערך העצמי שלך. את הביטחון שלך.

שכבר הייתי שם, וכשהייתי שם- זה היה נפלא ונהדר ונהניתי! באמת היה ורוד'! זה לא איש הקש- כי הייתי שם! אני יודעת איזה אושר זה נותן!

מהרגע שעזבתי והגעתי לאן שאני- רע לי! הכל נסדק....

הרי נתתי הכל כדי להגיע ולהמשיך באותו כיוון כי ידעתי שהוא הכי טוב עבורי.... איך ידעתי? הייתי שם! חייתי את זה! חייתי את זה שזה החיים! לא אשליה- כי הייתי שם, ודווקא הנפילה משם תוקעת אותי ורעה לי!

והאבידה הזו היא שמטרידה את שלוותך.
אדם בריא ומאוזן לא מתמרמר, גם כשקשה.
ריקנות אינה רעה, היא דחף להתמלא.
נכון, אולי בזבזת שנים, אבל יש לך עוד שנים רבות.
אולי זה קרש ההצלה שלך לצאת מההתאבדות ולחזור לחיות.
 

כמו כל אדם שמאבד את השליחות שלו...

שוב , לגישתך זאת לא באמת הייתה השליחות שלי....

אז מה נשאר לי בחיים???

קיוותי לפחות שמישהו אחד יבין שזאת באמת השליחות שלי ולעודד אותי להילחם עליה

אין לך מושג כמה זה מדכא שכולם אומרים שסתם הרסת לעצמך את החיים, כשכולם נהנו- את השקעת מתוך רצון לתרום ולייעל.

כשאנשים בנו משפחות- לקחת את עצמך לעשות.

אם אין לי מה להילחם על השליחות שחשבתי שהיא שלי- אנקוט במילים קשות אבל באמת נגמר לי הטעם לחיות בעולם הזה...

אז כנראה הוא לא טעם החיים.
זה אומר שאיבדת את הטעם הזה לחיים.

ואת מוזמנת לבחור טעם אחר, טוב יותר, חיות בגללו.
ואני לא אומר שלא להתאמץ. אבל אני אומר שמה שאת מציירת הוא לא מצב של מאבק כנגד כוחות חיצוניים.
אלא מצב של איבוד של עצמך מתוך הגדרה לא נכונה של הייעוד שלך.
איבדת את עצמך בגלל ה"התאבדות" ולא בגלל שהיא הופסקה לך.
מה שנשאר לך בחיים זה הרבה יותר ממה שהיה לך לפני זה- משפחה, חברות, תחביבים, גמילות חסדים, רבש"ע.
ואת כל אלו, כנאה שמת בצד בשביל ל"התאבד" ולשכוח מעצמך.
עד שלא תמצאי את עצמך באמת ולא את הציור והדמיון שלך- לא תמצאי סיפוק.
זה כל מה שאמרתי.
זה נראה קשה כרגע, אבל אלו החיים.

הדבר היחיד שנותן לך משמעות וסיבה לקום בבוקר- זה אותו דבר בדיוק....

ואני מכירה את זה כל כך מקרוב.

חבל. החיים יפים כל כך.

אנחנו לא מצליחים לראות עד כמה כי אנחנו עסוקים בכישלון המסוים ולא בכל מה שנוכל עוד להשיג.

אנחנו לא רואים את שאר האפשרויות.

יהיו עוד קרבות. עדיין לא נכשלת בכולם.

(והייתי כותבת לך עוד המון המון, רק שהזמן קצר.

אפשר להמשיך באישי, מתי שהוא).

"אני מצליחה למלא את עצמי רק כשאני מצליחה בחיים, וכשלא- אני מרגישה בדידות ותסכול, כאילו נכשלתי במטרת חיי."

מעבר לחוסר סיפוק,

את מדברת על אכזבה אחר אכזבה.

אכזבה מעצמך.

נכשלת במטרת חייך.

ומי את בלי מטרת חייך?

ומה זה אומר שנכשלת במשימה שהצבת לעצמך?

ואיך זה לחיות בלי להצליח? 

ואיך אפשר לחיות בשלווה בלי הצורך להצליח כל הזמן?

יש בי חלק, שמקווה שלא תמצאי מטרה חדשה,

כדי שיהיה לך פנאי לפתור את סוגיית האכזבה מעצמך.

שעומדת בבסיס ומנטרלת אותך כרגע.

(קחי את זה כמטרה)

זה הרבה מאוד אכזבה, מעצמי, מאיפה שקיוויתי שאהיה..

בתוספת הרבה קנאה שמעצימה את האכזבה ואת השנאה העצמית.

למה אני מתכוונת?

אני רואה את הבנות שהתחילו איתי את השנה, רובן נמצאות בדיוק איפה שקיוו להיות.

כולנו התחלנו את השנה במקום חדש, עם תקוות מקצועיות.

הן הצליחו לממש, הן במקום שטוב להן, ואני לא.

תוסיפי לזה שלכולן יש זוגיות, אני לא מתקרבת לזה אפילו כרגע.

ככה שנשארתי הרחק מכולם- וככה גם בלי ייעוד.

אפילו בלימודים, ואפילו בחלומות עלי במקום מקצועי- נכשלתי, ובמצב שלי שאני לבד- זה גם היה תכלית חיי. 

לא יודעת איך להמשיך מכאן,

להלחם בכל מחיר? 

איך בכלל הגעתי למצב כזה של קנאה ושנאה עצמית...

באמת שנכנסתי לשפל חדש בחיי....

ואני יודעת כמה שההשוואה הזאת היא כמעט אוטומטית

אבל אפשר לכבות אותה,אם רוצים באמת-הכל אפשרי!

תנסי לעשות לעצמך תרגיל קטן,לחיות יום אחד בלי ה"חברות" שנמצאות לך הראש

פשוט לחיות,לעשות את מה שאת אוהבת,את מה שממלא אותך סיפוק

להקשיב לקול הפנימי,לתת לשלווה לחלחל פנימה

אולי זה נשמע כנו ניתוק

אבל זה רק ניתוק זמני

שיחבר אותך אל עצמך,אל מי שאת באמת

ועוד המלצה ששלחתי לך באישי

אבל הבעיה לא נובעת מקנאה והסתכלות נטו.

הבעיה מתחילה שאני לא הגשמתי את עצמי, לא מימשתי את עצמי.

אם נשים את הקלפים על השולחן- אני ממורמרת.

וכשאני יודעת שיש אחרים שמצליחים- הקנאה נכנסת לפעולה.

אבל גם בלי הידיעה הזאת- אני בעצם כישלון.

ההסתכלות רק מעצימה דברים נוספים שאין לי....

כי בלי להסתכל אני בוכה רק על מה שחסר לי- מימוש.

בהסתכלות עליהן אני נזכרת שאני גם לא ממשת את עצמי וגם לבד בעולם.... 

בעצם, זה מזכיר לי שאין לי למה לקום בבוקר....

מה שחשבתי שימלא אותי - אני לא מצליחה להגיע אליו, ככה שזה לא מעשי כרגע.

אני לא צריכה מילוי נפשי,

אני צריכה סיפוק של מימוש, של עשייה....

אולי לא עכשיו, כי אולי את מחויבת למשהו. לכמה זמן? כמה חודשים? שנה? 

אבל בעתיד מן הסתם יש אפשרות לשינוי.

תחשבי על הזמניות של המצב הזה. לפנייך בע"ה הרבה שנים לעשות המון דברים טובים ולהצליח בהרבה מטרות שתציבי לעצמך ושהוצבו עבורך מזמן. הרבה שנים של חיים מועילים, לך ולאחרים, ושל הרפתקאות חדשות ושל שמחה!

ובינתיים תנסי להוסיף לעצמך - לימוד, פעילות גופנית, פעילות חברתית, התנדבות - מה שיעזור לך להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אבל לא מוצאת דרך לשנות.

זה לא הדבר היחידי שאני עושה בחיים.

אבל זה הדבר היחידי שנתן לי משמעות לחיים.

לא קשור לעוד הרבה שנים- אבל השנה הזאת הייתה קריטית עבורי מבחינה "קרייריסטית"... וגם מה שאני עושה עכשיו זה מה שקובע, וברגע שזה לא הולך, ואין לי כלום בחיים חוץ מלימודים וקידום- בעצם גם אין לי למה לקום בבוקר, כי הדבר היחידי שחשוב לי בחיים לא הולך למקום הנכון.

כל הדרכים מובילות לרומא.

אולי את צריכה למצוא דרך אחרת להגיע אל אותה המטרה.

אחרי כל מה שעשיתי והדרך שעברתי- דרך אחרת רק תקלקל...

לא לטווח הקרוב, בכלל.

(אני מניחה שלא...).

אז אל תרימי ידיים.

כשאמרו לאדיסון שהוא נכשל מאה פעמים לפני שהצליח בניסיונותיו עם הנורה החשמלית ושאלו אותו מניין היו לו כוחות להמשיך, הוא ענה: "לא נכון. המצאת הנורה החשמלית היא תהליך בן מאה שלבים".

כמו כולנו - נשאר רק להמשיך ולנסות.

ליפול ולקום ושוב ושוב ושוב ושוב.

לשחק את המשחק הכי טוב, בהתחשב בקלפים שיש לך ביד

ולהאמין שהוא יודע מה טוב לך, אפילו אם את עדיין לא יודעת.

לפעמים אני יושבת בבוקר על המיטה וחוזרת על "רבה אמונתך".

לא להתייאש ומצד שני לא לשבת רגל על רגל.

לעבוד קשה ולא לפחד מהכישלון.

(וזה בלי שמץ של פוסטמודרניזם ).

שינוי אופציות נבדק והוא יירע את מצבי...

כל אחד והסיפור שלו.

כל אחד והדפוס הלא מספיק מפותח ונקי שלו.

לא הייתי יכולה לכתוב לך את הדברים הבאים, אלמלא אני מכירה את התהליך מעצמי בווריאציות אחרות.

אני הייתי מתמקדת בשתי שורות הראשונות שלך. וגם בשתיים האחרונות.

את כועסת על עצמך. את שונאת את עצמך (איזה מילים קשות.). את מאוכזבת מעצמך.

את לא מספיק טובה בשביל עצמך.

את צריכה להצליח כדי להוכיח לעצמך שאת מספיק שווה.

מה בדיוק, על מה זה מתלבש, אם זה על לימודים, עבודה, זוגיות, זה לא משנה.

אני בטוחה שלפעמים את חשה את התחושות האלה גם כשאת שוכחת לקנות חלב במכולת, או שנופל לך משהו מהידיים.

לכן זה גם לא באמת משנה מה אחרים ביחס אלייך - את תמיד תראי את המציאות כאילו את פחות מהם. או יותר מהם באופן קיצוני.

ששתי ההסתכלויות האלה מקורן

בשתי השורות הראשונות שלך.

את צריכה למצוא דרך אחרת להרגיש שווה וראויה, טובה ובעלת ייעוד, גם תוך כדי הכשלונות ואי ההצלחות,

שהם חלק בלתי נפרד מהחיים, וגם להם יש מטרה.

כיף לקרוא תגובות שלך.

אם היית מתעוררת עכשיו מאפס, בלי חברים בלי לימודים ועבודה..

מה מהחיים שיש לך היית מנסה לבנות מחדש?

מה הייתי מנסה לבנות?

כיוון מקצועי דומה- רק הרבה יותר טוב.

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

אם כי היא גדלה לאורך השנים

תחושות/ חוויות/ פצעי ילדות

מופעים בעיקר בסיטואציות עם הילדים

ויש את התחושות של הילדה היותר גדולה שזה בעצם גרסה צעירה יותר של עצמי

איתם אני בעיקר בתהליך

לקחת את הכאבים/ טעויות/ הצלחות ללמידה ולא לתת להם לנהל אותי

תודה

יש בי צד חצי־ילדי, מצד זה שאני לא לוקח שום דבר ברצינות אמיתית.

לגבי הילד הפנימי האמיתי, קיים משהו עמום מתחת ליותר מדי שכבות.

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה

כרטיס למופע שהוא אוהב, ספר מסוג האהוב עליו, ארוחה עם

חבר , מנוי על משהו (אבל זה יותר מהסכום המדובר, בגד

עניבה (אם הוא משתמש), כיפה מיוחדת וכד')

אהבתי את הרעיון של מופע שהוא אוהב

נראה לי שאזמין כרטיסים לשנינו

תודה💖

העניין שלו

זה הבעיה עם בנים,

לבנות הכי קל לקנות מתנות

בטח שיש דברים שמעניינים בנים. הוא רגיל? הוא חנון?

לקנות לו בהקשר הזה

הוא די רגיל, טיפה חנון...

מה אמורים לקנות לבנות?

מעבדת AI

ארון תקשורת לAI

שרת אחסון לAI

אני עדיין לא אחות של @משה 

ספר דווקא אחלה רעיון רק הילד בצבא ואין לו זמן לקרוא

תודה על הרעיונות🙏

ספר עם פתק החלפה.

אבל זה באמת לפי האדם...

חתול נייד

כיסוי חלות שבת