לעשות שינוי בחיים זה קשה מאוד, אבל למה את חושבת שלאנשים בעיר אין לאן לצאת?

יש גינות ציבוריות ויש מרכזי קניות שאפשר לבלות שם.

אני אישית לא מצליחה להבין איך אנשים גרים בכפר או בישוב בלי כל מרכזי הקניות הנגישים.

זה עניין של הרגל- לא טוב או לא טוב. 

בעז"ה תראי שעוד תתרגלי לעיר ולא תביני איך גרת במקום אחר.

הרבה הרבה הצלחה! מעבר וישוב קל!

זהו תהליך שדורש הרבה הקשבה פנימית- זוגית.

האם ישבתם ושיקללתם את היתרונות והחסרונות?

אבל עיר - בוודאי קטנה ושקטה - זה לא כך.

ההרגשה שלך היא טבעית למי שעובר ממוכר ללא-מוכר. אל תפחדי. קחי קצת זמן להכיר בשטח, לפני "החלטה" שזה כך..

לכל היותר - תמיד אפשר להחליט שניסינו ראינו וזה לא בשבילנו. התחושה שלך תהיה גם שיקול חשוב.

אבל בינתיים, תני צ'אנס..

לא תהיי "כל החיים בודדה"...  חס ושלום. תוך שבוע כבר תהיינה לך חברות, שכנות. הילדים 100% לא יהיו בודדים. ילידם מוצאים מיד חברים. רק תשימי לב שירכשו חברים טובים.

ובעיר - בוודאי שקטה - יש מלא מרחבים לצאת, וגם לשחק..  מה את חושבת עושים כל מי שגרים שם?..  גם אנחנו בעיר קטנה וטובה, ויש חברים לילדים ומקומות טובים, וכך עוד רבים. ממש אל דאגה.

את לא תהיי בודדה!  קודם תתמקמי עם בעלך והילדים. מתוך כך שכנות. עוד "תתלונני" על כ"כ הרבה מכרים בעיר...

תתחזקי. "פרקת" - זה בסדר. "מלאת את חובתך" הטבעית.. תחושה נורמלית.

תארזי בשמחה, תעברי ב"סקרנות של שמחה" למקום החדש. תני לו צ'אנס...

בהצלחה לכולכם.

מעיר במרכז וכרגע גרה בעיירת פיתוח קטנה ושקטה) גם לי יהיה קשה אם נעבור לעיר אבל יש חברים לילדים (וגם להורים) גם בעיר, יש חנויות וכו', יש גינות, זה לא סוף העולם!!! תני צ'אנס, ומחשבה שיכולה מאוד להרגיע זה שזו לא חצתונה קתולית, אם אחרי זמן שנתת צ'אנס לא תאהבי, אפשר לעבור למקום אחר , מודעת לקושי שבמעבר דירה אבל לדעת שיש ברירה זה ממש מרגיע. מאחלת לך הצלחה רבה, ותנסי להיות פתוחה ליתרונות, אחרת תסבלי אם כל הזמן תחשבי על מה היה קודם...בידך הדבר!!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בדיוק כמו בישוב. באופן סדיר. ונהיות "חברות" לגמרי.  את לא מכירה איך זה נשים?....

ותורנית אז כולם מכירים את כולם ונפגשים בגינה יום יום והולכים לחברים והכל קרוב, זה ההבדל בין עיירה קטנה (עם רוב שירותי העיר) לעומת עיר גדולה ומנוכרת, לכן אחרי זה לא רוצה לעבור לעיר ללא קהילה ורעש, אך אם אי פעם מאילוץ זה יקרה, זה לא סוף העולם, אני אחפש חברות ואהנה מהיתרונות... אתם עוברים לעיר ממש ? סואנת וכו'? ואגב בעלי נוסע שעה לעבודה כל יום לעיר גדולה רחוקה...

בנוסף למה שכתבו פה לפניי -

יש לבעל שלך משפחה לפרנס, וכמדומני שאם עשיתם את המעבר האפשרויות האחרות גרועות יותר.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

כך אומרים. ומעבר דירה לעיר זה בהחלט התחלה חדשה. אז קחי את הזמן, ולאט לאט תכירי.

בתור אחת שעברה (מזמן? לא מזמן?) מיישוב ליישוב, גם לי לקח זמן ליצור קשרים חברתיים. אחד-אחד (יותר נכון, אחת-אחת).

וכמו שמישהי אמרה לי בחוכמה, קצת אחרי שעברנו "חן המקום על יושביו". לאט לאט לומדים לאהוב את המקום שגרים בו.

מעבר קל!

נכון. הרבה פעמים ההתחלה קשה.

מכל מקום, באופן מעשי, לכי לבית הכנסת בשכונה שלך. שם תמצאי חברות, גם הן אימהות לילדים. מכיוון שהבעיות משותפות -- גם השפה המשותפת נמצאת.

נראה לי, שהבעיה שלך הן החששות שלך. במילים אחרות, חוסר הביטחון "אפילו בחורף כשא"א לצאת אני חושבת אלף פעם אם ללכת למישהי\להזמין אלי כי אולי היא לא תרצה ולא יהיה לה נעים לומר שלא ואולי לא יהיה לנו כ"כ על מה לדבר". תשאלי את עצמך "מה יהיה הדבר הכי נורא שעלול לקרות לי? שהחברה תגיד "לא, אני לא יכולה הפעם" או סתם "אני לא יכולה". אז, מה קרה? שום דבר נורא לא קרה. או שהחברה תציע מועד אחר, או שלא . תמיד תוכלי לנסות עם מישהי אחרת. סוף סוף תמצאי מישהי שיש לך שפה משותפת איתה.

הבעיה העיקרית שלך איננה העיר אלא את עצמך כפי שאת מעידה על עצמך: "גם ככה קצת קשה לי בחברה." אז את צריכה לעבוד על עצמך. אפילו בעזרת פסיכולוג. או קבוצת תמיכה של נשים עם אותה הבעיה. כשתהיי בקבוצת התמיכה, באופן טבעי תמצאי שפה משותפת עם המשתתפות. תשאלי את רופאת המשפחה או רופא הילדים בקופת חולים על קבוצת תמיכה.

מצאת שפה משותפת עם בעלך, לא? גם הוא היה פעם אדם זר. בכל זאת, הסתדרתם.

את לא כותבת כלום על בעלך חוץ מהעובדה שיהיה לו יותר קל להגיע לעבודה. אם הוא הגיע מהעיר, ביחוד אם הוא הגיע מהעיר שאליה אתם עוברים, בוודאי יש לו משפחה וחברים שם. הם יכולים לעזור לך עם זה. תתחילי מהם והם יכירו לך משפחות אחרות. גם האימהות של הילדים האחרים בגן יכולות להיות התחלה. וגם מי שתמצאי בגינה הציבורית. בהצלחה!

גם אנחנו עברנו לעיר בשביל העבודה שלו, והרעיון היה ממש קשה לי. מעולם לא חשבתי ברצינות על האפשרות הזאת, במיוחד עם ילדים. וגם אני משתלבת לאט בחברה.

אנחנו גרים בעיר קטנה בסוף העולם, וגם לזה יש יתרונות שמתגלים: פתאום הקניות ממש בקלילות, ואין לי את הלחץ להספיק כ"כ הרבה בכל גיחה לעיר, ויש תמיד תורים זמינים לרופאת ילדים!! ומוסך, ותחנות דלק,...

האמת היא שמבחינת המרחב אני מרגישה כמוך. אנחנו גרים בבנין, בלי חצר, ובלי שכנים שאפשר להתחבר אליהם.

עם זאת, בהחלט יש לנו כאן קהילה (גרעין תורני), ויש מקום מפגש וחיי קהילה.

המלצתי  - כל עוד שינוי לא עומד על הפרק, נסי להנות מהיתרונות, ופחות להתמקד בחסרונות.

אני מקווה לטייל כאן כמה שיותר ולהכיר עוד איזור בארץ ישראל, לפני שנמשיך מכאן הלאה...

בהצלחה!

עיר זה לא כזה מקום גרוע!!

את תכירי חברות חדשות..

ותתפלאי, גם בעיר ילדים משחקים בחוץ. בגני שעשועים, אצל חברים בבית, בפארקים, במדשאות..

(מוזרים החייזרים האלו, אה?)

ולמה שלא יוכלו לצאת לשחק לבד? אומנם תלוי איפה את גרה.. אבל מכירה אישית אלפי מקומות שבהם ברגע שלילד יש קצת הבנה על המציאות, הוא יכול לשחק בחוץ עם חברים מבוקר ועד ליל...

ואולי אפילו, בטעות בטעות... תגלי בסוף שאת אפילו נהנית מהיתרונות של העיר.

מזה שיש חנויות נגישות, תחבורה ציבורית טובה יותר, את נפגשת עם כל הגוונים של האוכלוסיה, יש הרבה יותר חברה בסביבה שלך, לא כולם יודעים הכל על כולם (תתפלאי, אבל לפעמים האנונימיות הזו נעימה).

ויש עוד..

ולסיום,

יש לי בשורות בשבילך:

את לא הולכת למות!!

מפתיע, אני יודעת..וגם הזוי.

אבל תראי שבסוף תתרגלי ויהיה בסדר.

קצת פרופורציות

לדילמאית היקרה.

כשהייתי צעיר, ולמען הדיוק - כשהיינו צעירים, אכן חלמנו על הכפר הקטן, המושב או אפילו הקיבוץ. המרחבים, הדשאים, הטבע, ולא צריך להאריך עד כמה הדברים יפים ונהדרים. והנה, היום, אנחנו מגדלים את נכדינו, עוד מעט את נינינו, ואנחנו עדיין בליבה של עיר, שמחים בחלקנו, אוהבים את מקומנו, ולא מוותרים גם על "גיחות" אל הטבע והמרחבים, אהבתנו הישנה. מתחברים למקום ולתושביו, ובעצם למה מתחברים? אנחנו ממש חלק מן התושבים, מחוברים כולנו יחדיו.

אין שחור ולבן בחיים. יש מעלות וחסרונות בכל מצב. וכבר כתב מישהו מקודמי - כשנוח לבעל להגיע לעבודה, ובעיקר לחזור ממנה - זה יתרון עצום למשפחה. אם האבא יוצא בחמש וחצי בבוקר לתפילה וישר לעבודה, גומר את העבודה אי שם אחה"צ, ומגיע הביתה עיף ויגע בשש או שבע, ואם צריך סידורים או שעות נוספות - אז גם בשמונה או תשע, ואז לילדים לא ממש יש אבא "חי". גם זה לא נראה טוב. ושווה להרוויח לילדים אבא, גם אם עדיין לא נודע לי איך בדיוק יורדים לגינה, או באיזה אזור בעיר יש מה.

דומני שכל הילדים שלנו חלמו, וגם הגשימו בחלק מן הזמן, את חלום הכפר השליו, ובכ"ז החיים גלגלו חלק מהם מן הכפר אל העיר, וב"ה כולם שמחים בחלקם ומוצאים את הדרכים והנתיבים אל המקומות והדברים הנוחים והיפים, גם אם לא מושלמים.

עלו והצליחו!

בעיר פשוט הולכים לגן שעשועים ושמה נמצאים החברים של הילדים והחברות שלך...

ואני מסכים עם כל מי שכתבו שבעיר יכולים להיות חיי חברה עשירים.

אבל - זה נכון שצריך להשקיע בהם קצת יותר מאשר ביישוב.

לכל מקום יש יתרונות וחסרונות, וגם יש את הדברים שבהם צריך קצת יותר להשקיע בגלל תנאי המקום.

למשל, יש ישובים שצריך להשקיע בהם בגלל התחבורה הלקויה, אז צריך להסיע את הילד כל פעם לחוג בישוב השני או לקנות נעליים בעיר.

ולעומת זה בעיר יתכן שצריך להסיע בשביל חיי החברה. כי החבר הטוב מהכיתה או מהגרעין גר במרחק שני רחובות, שזה רחוק מדי לילד. 

גם להורים עצמם יש צורך בהשקעה מסויימת כדי לברור חברים ולשמור איתם על קשר.

לא השקעה ענקית, אבל כן קצת יוזמה ואולי אפילו קצת טירחה.

אז זה ממש לא "נורא" כמו שתיארת בהודעת הפתיחה, אבל יש משהו בחששות שלך, וכדי למנוע אותם יהיה צורך בהשקעה כלשהי.

ויש גם שליחות לגור בעיר ולהפיץ בה אור! 

ואפילו לחיות בה סתם ולרקום קשרי ידידות עם שכנות שהם לא בדיוק "מהסוג שלך" - גם בזה יש שליחות גדולה!

אז בהצלחה!

לפעמים נדמה שבישוב כיוון שכולם דתיים והכל חממה, ההורים נותנים לילד הרגשה שהוא יכול להתחבר לכל אחד וממילא הילד מושפע בקלות מחבריו, לעומת זאת בעיר הילד לומד את המורכבות הזאת שלא כל מה שחבר שלו עושה הוא יכול להתחבר אליו וממילא פחות מושפע לרעה מהסביבה..

בהצלחה רבה

בלי רצון, וגם אני ערב קודם, ועוד באותו יום ישבתי ובכיתי...

ועכשיו אני יכולה להגיד תודה רבה לה' ש"הכריח" אותי לעשות את זה.

זה היה שלב כל כך טוב בחיינו. ביגר אותנו, בנה את ביתנו... פתח אותנו לעם ישראל... (למרות שאני עדיין לא בטוחה שאמשיך פה כל חיי...)

יכול להיות שכל העניין שהקרבה לעבודה של בעלך, זה רק סיבה שה' הביא לכם, שתגרום לכם לעבור, כי בלי זה לא תעברו... ומחכה לכם שם הרבה הרבה טוב!

בהצלחה רבה!

בעיר יש הרבה אנשים שכנים חברים חנויות ויש גינות גם בעיר

לאט לאט תכירי נשים בגינה בבית כנסת בגן של הילדים 

גם אני כמוך...גרה במקום שלא אוהבת ולא מתחברת...כנאה ששיקולים כספיים עדיפים על שיקולים של אושר...

תנסי לדבר עם בעלך....וגם אם לא תיהיי תמיד בשאיפה לעבור בעתיד....

שמחתי לקרוא את התגובה המשתתפת שלך רואים שאת עוברת את זה גם ולא מדברת מבחוץ..

מה גם שהמצב פה ממש לא כמו שכתבו שנפגשים בגינה וכו. הגינות פה פשוט ר-י-ק-ו-ת! (וזה שהיום ילדים גדלים במעון עד 4 ואח"כ בבית  ולא יוצאים זאת מציאות לא נורמלית אבל זה כבר בסוגריים) את גם צודקת בזה שאם לא טוב צריך לפני שמנסים להשלים עם זה קודם לנסות לשנות את זה

ובאמת מה שמחזיק אותי זה שכנראה לא נשאר פה אחרי סוף החוזה.. כי די-בסה"כ גם בעלי מסכים עם זה שזה לא נכון להקריב את זה ואם הניסיון פה לא הצליח אז כבר הוא יקריב את שלו כי אני פשוט לא מסוגלת. לא יודעת איך נשרוד את השנה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!