הארץ רועשת. כולם מייחלים שהחטופים יחזרו, ובקרוב.
גם אני מתפללת על כך, ורציתי לשתף בחוויה שלי, במטרה לפתוח דיון בנושא בלבד. דבר לא נאמר במטרה להתריס, וגם לא במטרה להביע כאב אישי. (אין זה המקום והכתיבה היא ׳על קצה המזלג׳.)
כותל. נוכחים בתפילה מכל קצוות הקשת הישראלית, אחדות מיוחדת של זמני מצוקה לאומיים. הכותל שמע המוני תפילות, בכיות, תפילות אישיות ולאומיות...פסוקי תהילים הנאמרים ברטט. ערבית מעומק הלב. מתפללים...
התפילה מסתיימת, בשוק הערבי. ערבים מוכרים סחורה בקולי קולות, פסטיבל האור, ילדים צוחקים, תיירים עליזים...
משפחות מהלכות ברחובות, איש איש לעיסוקיו. מדוע?
בית. היא מתפללת בלב, ובתפילת שמונה עשרה. הסידור שומע את התפילות, והתפילה העמוקה נאמרת ללא מילים...הכאב ישוב בקרוב
כיצד השתיקה קיימת בציבור, בזמן כאב לאומי גדול שכזה?
לא מדובר בכאב פרטי..הצורך בשגרה ובפרנסה הוא ברור,אך רק לי יש תחושה של קשר שתיקה דומה מדי?
