למדתי אומנות במכללת צפת 3 שנים וקיבלתי תעודה של מדריכה מוסמכת מקצועית באומנות את יכולה לעשות חוגים פרטיים בבית (אני עושה וזה כסף טוב...) וגם את יכולה להיכנס לבתי ספר בתוכנית קר"ב ולמתנסים... למדתי קורס דולות במכללת אלימה אבל זאת עבודה ממש...כרגע אני לא פנויה לזה אני עם שלושה קטנים

א. כן יש עבודות לאנשים בלי תארים, אבל הן תמיד מזדמנות קצת הדרכה פה קצת קורסים פה, והכל במשכורות נמוכות. תואר אקדמי זו אבן היסוד לכל פוטנציאל התפתחות עתידי.

ב. תעשי את זה בשביל עצמך, בשביל ההתפתחות האישית שלך, בשביל הידיעה שגם לך יש מקצוע, וגם לך יש יכולת אוטונומית לפרנס. אם לא תעשי את זה תמצאי את עצמך בעוד 10 שנים מסתכלת אחורה, עדיין אם אותם עבודות מזדמנות ועם אותה תקרת זכוכית של סרובים אינסופיים ממעסיקים. זה הזמן להשקיע כדי לאות את הפרות לאחר מכן.

במקצועות שמנוהלים על ידי הממשלה (רופאים, מורים, ...) זה אכן תנאי בסיסי בגלל משהו רע שעבר על הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות.

בשוק הפרטי - לא תמיד.

לי אין תואר ולא נראה לי שיהיה, זה לא מפריע לי לעבוד עם גופים מהגודלים במשק הישראלי.

תואר עולה (ברוטו) לפחות 150 אלף שקל. אם תחסכי את הכסף הזה בתיק ניירות ערך למשך 10 שנים כנראה שתקבלי יותר מאשר תוספת השכר הפוטנציאלית של התואר.

גם אם בגיל 40 יגידו שזה תקרת זכוכית ומונע להתקדם, ואני מאמין שזה נכון - לא בטוח שתהיה לך האפשרות להתקדם, וגם אם כן - זה לא שווה את עלות התואר (שכזכור חסכנו בבנק) + ריבית של 15-20 שנה.

כמובן שאם מוותרים על תואר חייבים להיות מקצועיים במה שכן עושים, שזה כבר סיפור אחר לגמרי....

2. תלוי....

כדי לעבוד בבנק (אפילו טלר) צריך תואר

כדי להיות מורה (במשרד החינוך או עיריות) חייבים תואר

כדי לעבוד בכל תחום ההנדסה, ההיי טק, חייבים תואר

כדי לעבוד בבכל תחום בשוק הפרטי מכלכלה משפטים רפואה וכו'.. אף אחד לא יסתכל על הקו"ח בלי תואר.

תואר הוא לא "תוספת שכר" הוא כלי מינמיאלי לפתיחת אופציות תעסוקה במגוון תחומים שאין סיכוי להתקבל אליהם בלי תואר.

האם יש כאלו שמצליחים להסתדר באופן מוצלח בלי תואר, בודאי שיש בודדים. אבל גם יש בודדים שקופצים מקומה שלישית ולא קורה להם כלום, עדיין לא הייתי בונה על זה.

הבנקים הם גוף סמי ממשלתי שאי אפשר להתחרות בו, ושם באמת צריך תואר.

מצד שני (ואני מכיר כמה טלרים), התואר לא גורר עליה בשכר (ואל תשווי עם הוותיקים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים לחודש - זה בגלל הועד ולא בגלל התואר או הוותק).

בבנקים יש גם מס' מקצועות שמחייבים התמחות מקצועית קצרה יחסית - למשל ייעוץ השקעות, וכמובן סוחרים בבורסה שנמדדים לפי כשרונם ולא לפי תוארם.

על הוראה את צודקת, אבל המערכת הזו כ"כ מעוותת שלעולם לא הייתי רוצה לעבוד שם.

(גם שם הועדים מתעללים במערכת והופכים אותה למה שהיא)

על הייטק את טועה ומטעה (השוק הזה מוצף בבעלי תארים מובטלים שזה פשוט לא יאמן). רק לפרוטוקול - אני מתכנת ועובד עם גופים מהגדולים במשק, וכך עוד רבים אחרים שאין להם שום תואר  - רק נסיון פרקטי שמיש.

רפואה רגילה - כן, רפואה משלימה - לא

כלכלה - לא חייב (יש הרבה מאוד מנכ"לים ומנהלי חברות בלי תארים, בדגש על כאלה שהקימו אותן מאפס, רמי לוי למשל, ואאל"ט שגם מנכ"ל ובעלים FOX לא סיים בגרות אלא נשר לשוק העבודה בגילאי העשרה)

משפטים - החוק מחייב רשיון עריכת דין (ותואר) כדי לעסוק במקצוע. לא הייתי ממליץ ללמוד היום עריכת דין - השוק הזה מוצף במובטלים ובאנשין שמוכנים למכור את הנשמה לשטן בשביל תיק.

(כן, הוותיקים והטובים מתעשרים, אבל זה לא המלצה למי שעכשיו סיים תיכון)

הבירוקרטיה הממשלתית אוהבת תארים, הצבא מתגמל עליהם ומקשה להתקדם בלעדיהם (אבל שם מספיק תואר ב"מדעי הדשא" כדי לסמן V, ולא משהו רציני באמת), מערכת החינוך אוהבת אותם - הכל נכון.

השאלה מה השאיפות שלך בחיים. בהייטק למשל עדיף להתחיל מלשרת ב-8200, או בלהקים פרוייקטים בהתנדבות למישהו כדי לצבור נסיון מעשי ששווה פי 1000 מהתואר.

אם יש לך ידי זהב - לך להיות איש אחזקה/אינסטלטור/חשמלאי, הלימודים קצרים יחסית ויש בזה ים כסף.

מגלים אחרי כמה שנים שעל מנת להתקדם הם חייבים תואר. לא סתם צצו בארץ עשרות שלוחות של אוניברסיטאות זרות שציעות תארים ראשונים..בגלל שיש דרישה בשוק במיוחד של אנשים עובדים שגילו אחרי X שנים בשוק העבודה שהם צריכים את התואר.

נכון שיש כאלה שמצליחים ללא תואר, אולי לרוב- תואר אקדמי הכרחי לרוב התפקידים במשק.

רק המוכשרים באמת  מצליחים לצלוח את דרכם ללא תואר אקדמי כלשהו.

בזמנו עסקתי קצת בתחום משאבי אנוש (לא הייטק) - אלו ששלחו קורות חיים ללא תואר- הם היו הראשונים שסוננו.

.

זה נכון שיש היום דרישה לתארים, אבל בגלל שהרבה אנשים חושבים כמוך שתואר זה חשוב, כלומר בעצם תואר הפך מדבר שנועד לקדם את האדם מקצועית ל"V" שצריך לסמן כדי שאנשים כמוך לא יסננו אותם.

אם את מדברת על מקצוע ראשון, אז  במשאבי אנוש בהחלט מתייחסים לזה. אם מדובר אחרי כמה שנים באדם שצבר נסיון מקצועי - הרבה פחות.

(אבל זה נכון שהסתומות במשאבי אנוש נוטות לסנן, ובמקרה כזה צריך הכרות מוקדמת עם בעלי תפקידים בחברה שמכירים אותך מקצועית,

מצד שני, לא חסרים בעלי תארים שמסוננים מסיבות אחרות כמו העדר נסיון)

אם עובדים כעצמאי (על כל המשתמע) - התואר לא מעניין איש. מעניינות רק התוצאות.

קחי את הסכום שעולה התואר (150 אלף שקל בערך), ושימי בניירות ערך בבנק עד שיעברו ה"כמה שנים" האלה שאת מדברת עליהן.

תגלי שהכסף שצמח בינתיים בבנק שווה יותר מהתוספת במשכורת, בניכוי מס הכנסה שאוכל חצי מהמשכורות הגבוהות.

זה יורד מהברוטו של המשכורת כך שאתה לא מרוויח את זה. ברגע שלא עבדת- לא הפסדת כסף

כי זה לא אומר שיכלת לעבוד באותו זמן.

רק אם אתה עובד ובזבזת כמה ימים תוך כדי זה אומר שהפסדת.

אי אפשר להפסיד מה שאין לך....

הרי יכולתי ככה להפסיד משכורת של מנכ"ל...לא?

ותעודה עולה הרבה יותר, במה שלא תרצה....

תעודת אמן למשל עולה פי שניים יותר ויוצא לך מזה רק התמקצעות -כלומר, התחלה של עבודה קשה.

אם תעבוד קשה אולי יש סיכוי להצלחה.

אבל לא הייתי בונה על לפרנס עם זה משפחה.. זה בד"כ לא מספיק לבן אדם אחד...

גם במקום שאפשר בלימודי תעודה

למשל, עובד במשרד ממשלתי שיש לו תואר ראשון לא משנה במה פותח עבורו אפשרויות קידום בלתי מוגבלות.

וסטף וורטימר ורמי לוי אין הרבה כאלו

אבל זה בגלל טפשות הממשלה, לא בגלל חכמת התארים.

לא מעיזים לדפוק אותם בשכר הישיר (לשכת עורכי הדין לא מרשה), אבל דופקים אותם על ידי שעות נוספות אין סופיות ועבודה בשבתות וחגים:

http://www.themarker.com/law/1.2324652

אין "מאות אלפים" שסיימו אוניברסיטאות והם מובטלים או שעובדים בנושאים שאינם קשורים ללימודים, אלו הן סתם מילים בטלות.

בהחלט יכולים להיות אנשים שלמדו משהו ועובדים בדבר אחר מסיבות שונות אבל לימודים גבוהים תמיד מסייעים גם כשהעבודה אינה במאה אחוזים זהה לנושא הלימודים.

לימודים זה תמיד טוב, תמיד מועיל, תמיד עוזר ותמיד רצוי מאד מאד גם אם זה לא לצרכים מעשיים ומידיים!

תואר לא מבטיח כלום.

לא ביטחון תעסוקתי

לא משכורת טובה

לא שעות נוחות

ולא פנסיה.

יש אנשים עם תואר שמצליחים, ויש שמובטלים

יש אנשים בלי תואר שמצליחים ויש שלא.

היום השוק כ"כ רווי בתארים- שאין להם משמעות מעבר לפתיחת דלתות מאד ספציפיות- שזב ניתן להשיג גם בלימודי תעודה (רק דלתות אחרות, לא בטוח שפחות טובות..)

ודאי שיש תארים שיש בהם יותר ביטחון תעסוקתי (רופאים, ואחיוית (שלא חייב תואר בכלל..))

ויש כאלו שלא נותנים לך הרבה בכלל (תארים במדעי הרוח כמו פילוסופיה, היסטוריה, ספרות או אפילו תואר בביולוגיה- שקשה למצוא בו עבודה חוץ מלהיות מורה- שזו עבודה לא מהטובות והמתגמלות בשוק..)

לי אין תואר- ואני מצליחה יותר מהרבה בנות סביבי שעשו תואר והיום הן מורות. 

להיפך, המתכנתים הטובים והמוכשרים ביותר שעבדתי איתם היו נטולי תארים.

בתחום הזה הנסיון שווה יותר.

אמנם, תואר נותן משהו.

דרך אגב, להבנתי, תואר שני זה עולם אחר.

נכון בהיי טק יש הרבה בלי תואר.

כי הם שרתו בצבא בכל מיני תפקידי ל.א אז השוק האזרחי חוטף אותם. או במקרים נדירים של "עילויי" מחשבים שפתחו דברים ומעסיקים מזהים כישרון.

אבל הרוב המוחלט של האנשים, הולך ללמוד מדעי המחשב, מתמטיקה וכו' ומשם לאט לאט מצליח להשתחל לתחום.

העיקרון לגבי כל השרשור.

יש אנשים שמסתדרים יפה מאוד בלי תואר, אם אתה פותח עסק עצמאי ומצליח בו עם כשרון וחוש עסקי, או אם אתה פנומן בתחום מסויים וכו'..  אבל רוב האנשים הם לא כאלו.

והסטיסטיקה היא ברורה ומוכחת בכל העולם, ככל שרמת ההשכלה האקדמית שלך יותר גבוהה כך גם עולה רמת ההכנסה.

יש קורלציה מובהקת בין רמת השכלה לרמת הכנסה.

1. כשמחפשים מתכנת, אם לא מדובר בארגון ממשלתי, יעדיפו אדם עם שנה נסיון על אדם בלי נסיון עם תואר.

זה תקף גם להמשך.

2. זה לא רוב.

3. זה שאנשים הולכים ללמוד זה לא אומר שזו דרישה של השוק.

זה התחום שלי, זו המציאות, גם אם לא מתאימה לך.

4. הסטטיסטיקה הזו מושפעת מגורמים שונים.

אנשים שהולכים לתואר הם גם אנשים שיתאמצו בעבודה וכדו'

ככלל, תואר רלוונטי הוא חשוב, אבל רק אם הוא מתאים למה שאת רוצה לעשות, לא כברירת מחדל.

את בנאדם עיוני שמסוגל לשבת לחרוש וללמוד בשביל תואר?

את בנאדם מעשי שמסוגל לעשות הרבה במעשים? 

האם את מסוג האנשים החושבים שצריכים לימודים כדי לפתח את עצמם?

האם את מסוג האנשים המעשיים שצריכים עשיה ועבודה כדי למצות את הכישורים שלהם ולפתח את עצמם? 

את רוצה ילדים בשנים הקרובות?

את חושבת שיש לך מספיק תמיכה מהסביבה והמשפחה כדי שתוכלי לעמוד באתגרים של תואר ביחד על הבאת ילדים? 

איזה מודל הורי את רוצה להיות? אמא שמניקה ונושאת את הילד רצוף? אמא שבגיל חודשיים לא קשה לי בטירוף לשים ילד במעון לכמה שעות כדי ללמוד? 

את גרה בעיר או ביישוב קטן?

איזה הזדמנויות תעסוקה יש לך בסביבה שהיית רוצה להשתלב בהם? 

יש הרבה עבודות טובות שהן בלי תואר- וגם לא בשעות הזויות 

(כל המאפרת\ מסרקת\ צלמת\ \\ -זה בלי תואר, אבל השוק מוצף... תחפשי במשרד העבודה קורס מקצועי אחר...) 

נראה לי שבינתיים הכיוון שיותר מתאים לי זה לימודי תעודה,

אבל חשוב לי שזה יהיה מקצוע שיש בו עבודה.

אשמח לעוד פירוט של מקצועות עם לימודי תעודה.

תודה!

בין מגמות הלימודים העיקריות:

הנדסאות, טכנאות, מזכירות, מנהל עסקים, ניהול כללי, פיתוח ארגוני, מחשבים, חינוך, איפור, עיצוב אופנה, חשבונאות ושוק ההון, שיווק ופרסום, יחסי ציבור, עתונאות ותקשורת, קולנוע, צילום, אנימציה, עיצוב גרפי, כתיבה יוצרת, עריכה לשונית, מוזיקה, לימודי שפות, תוכניות במדעי ההתנהגות, גישור, גננות, בישול ועוד.

היה נראה לי - שיש כמה אתרים של לימודים עם הרבה מידע על לימודי תעודה... שווה לגגל ולחפש

יותר מזה אני לא יודעת..

בהצלחה! 

הצורך בתואר הוא בעיקר תלוי עבודה ולא הכרחי (כלומר- מי שרוצה לעבוד בעבודות מסוימות שמחייבות תואר- צריך תואר. מי שרוצה להרויח הרבה- לא בהכרח צריך תואר.)

תואר כיום לא נותן באמת ביטחון תעסוקתי וחוסר בתואר לא אומר שתרויח שכר מינימום.

אני חושבת שהשאלה הגדולה פה היא מה את רוצה לעסוק. מה מעניין אותך?

בעייני- כשאדם אוהב את מה שהוא עושה, כשאדם משקיע במה שהוא עושה ועושה מה שהוא טוב בו- אז זה יעבוד. 

אם מה שמעניין אותך מצריך תואר- אז לכי ללמוד.

אם לא- אז לכי תתמחי בזה ותבדקי מה צריך כדי להרויח מזה.

אני ללא תואר, בעלת עסק משלי, מרויחה פר שעה יותר מאשר הרבה נשים מסביבי עם תואר.

אני רואה סביבי הרבה נשים עם תואר (לרוב בתחום ההוראה אבל לא רק) שאין להן עבודה, או שיש- מעט שעות ומעט משכורת והמון בעיות..

להגיד שתואר פותח דלתות- לא נכון לימינו.

מה שפותח דלתות זה בעיקר עבודה קשה, נחישות, יצירתיות והשקעה.

אוהבת את התחום של עיצוב ואומנות,תפירה.

למדתי בעבר גרפיקה אבל לא מצאתי בזה עבודה,

אולי בגלל שהלימודים היו רק שנה אחת וצריך ללמוד יותר.

ובגרפיקה הכי עניין אותי עיצוב אלבומים דיגיטליים,

אבל לא יודעת אם יש בזה עבודה.

יש הרבה איך להרויח טוב בתחום הזה- כל עוד את מוכנה להשקיע המון ולעבוד קשה.

תפירה- בגדים,מטפחות, אביזרים לתינוקות, אביזרים לבית, בובות

אומנות- לא חסר.. בעץ, בחומר, כלי בית, תמונות וכו'

בעיצוב גרפי יש היום אמנם שוק מאד רווי- אבל עדיין, מי שרצינית עם הזמן תמצא לעצמה עבודה טובה. 

להחליט מה בא לך, לבדוק מה נראה לך שיכול לעבוד, מומלץ גם להתיעץ עם מט"י שעוזרים מאד בפתיחת עסק חדש וכו'.

אם את רוצה תחומים של עיצוב בגדים שבהם יש חוסר -

בגדים לנשים שהן במידה גדולה יחסית (לא נערות... ) , צנועות, ולא יקר. ומעוצב בצורה שנכונה לצורת גוף הזו- לא רק בגד של רזות במידה גדולה... 

או התחום של בגדי הריון והנקה לנשים דתיות. אין הרבה מעצבות בגדים בנישה הזו- אפילו אני הרגשתי חוסר בזמנו... 

אלא גם של הרחבת הדעת והידע הכללי שמעשירים את החיים ויכולים לשמש רקע להרבה עיסוקים בעתיד.

אפשר ללמוד היסטוריה, לשון עברית, ספרות, ארכיאולוגיה, מקרא, מדעי מדינה, תקשורת, תולדות האמנות ועוד שלל נושאים שמשביחים את היכולת להכנס לעיסוקים שונים וזאת כמובן בנוסף להנאה הרבה שמסבים הלימודים.

כמובן שלא כל אחד נוטה לכוונים אלה ולא כל אחד חייב ללמוד באוניברסיטה.

אבל אם היכולת קיימת ולצדה גם תשוקה להשכלה ולידע, חבל שלא לנצל את השנים הטובות ללימודים.

ועד היום יש לי צד של חרטה על כך שהלכתי ללמוד משהו שלא נתן לי "מקצוע ביד" אלא רק השכלה כללית שנהניתי ממנה מאוד...

לדעתי צריך קודם כל לדאוג שיהיה משהו ביד- גם אם זה תפירה, התקנת מזגנים, או ראיית חשבון, ואח"כ להפנות אמצעים ופנאי ללימוד מרחיב אופקים.

בשביל השכלה כללית רחבה ועשירה- אפשר ללכת לספריה טובה ולשאול ספרים ולקרוא... 

במחיר מנוי לספריה

לא חייבים לשלם מאות אלפים על שכר לימוד וכולי 

לא חייבים לטחון את הלחצים של נוכחות עבודות מבחנים... 

ואם כבר השכלה כללית רחבה, והעשרה לנפש וכולי-

לכי ללמוד במדרשה, לכי ללמוד יום בשבוע בימי עיון תורני לנשים 

זה ממלא את הנפש והנשמה. זה מעשיר. זה שווה את ההשקעה של זמן וכסף. 

אין שום תחליף ללימודים מסודרים מפי חוקרים ומומחים שמביאים את כל הנושאים בצורה שיטתית ומובנית.

שום החלפת ספרים בספריה לא תלמד אותנו ארכיאולוגיה ושום ספרנית לא יכולה למלא את מקומם של מרצים לפילוסופיה או היסטוריה או כל נושא אחר.

בעולם המודרני לימודים גבוהים הם כרטיס הכניסה לחיים האמיתיים, הן לגברים והן לנשים כמובן.

להרבה אנשים לימוד עצמי אפקטיבי בהרבה מהרצאה פרונטלית.

שלא נדבר על המרצים הנבזים שרצים עם חומר ושולחים מצגת אח"כ ולפני מבחן הסטודנטים אשכרה צריכים ללמוד הכל בעצמם, אז בשביל מה עזר להם ההרצאות שאולי היה בהן ידע של המרצה אך שום תועלת דידקטית??

אין שום תחליף לצמא לידע

ואין שום תחליף ללמידה עצמית ועצמאית 

חוקרים ומומחים שמלמדים בכיתה- מביאים רק מקצת מהים של השיטות והמבנה-

את הרוב הם עצמם שולחים הפניות לספרים לקרוא 

(בלעז- בסילבוס של כל קורס יש רשימת ספרים ארוכה ארוכה של הפניות למאמרים וספרים בנושא. למה לא פשוט לקרוא אותם?) 

הדבר היחיד שקריאת ספרים לא יכולה למלא- זה חבורת הלומדים, הקשר בין בני אדם לגלגל רעיונות

ומי ש"משוגע לדבר"- ימצא את מי שגם מעוניין כמוהו... 

בעולם הפוסטמודרני של המאה ה21 כרטיס הכניסה לחיים האמיתיים הם חשיבה יצירתית ופתוחה, יכולת להסתגל לשינויים, כבוד לדעות ולרגשות של הזולת ושל עצמך, וקבלת ידע כדבר גמיש ויחסי

הוא אשר אמרתי- מי שרוצה להיצמד לקודקס ידע מחייב, שחייב להילמד על ידי אדם אחר, שבאמת מעשיר את האדם- שילך ללמוד תורה (או שתלך...) 

מעבר לזה- תואר לא נותן ידע כללי, תואר נותן ידע עמוק מאד- בנושא ספציפי.

ידע כללי מקבלים מסקרנות, מאהבת הידע, מחקירה.

והיום בכלל- כשכל הידע (כמעט) נמצא אצלי בבית במחשב, בצורה נהירה וברורה.

בדיוק ראיתי כמה פוסטים מדעיים שכתב תלמיד תיכון- הכל הוא למד לבד מהאיטרנט. וזה פוסטים מדהימים. 

מאד דומה לזה- אוניברסיטת קהאן (מי שלא מכיר- שילך לחפש מה זה. מדהים!) 

אבל לדעתי ירידת הערך של התארים (בגלל שכל אחד כמעט יכול להשיג אחד כלשהו), יחד עם עליית הכמות של מקצועות חדשים שאי אפשר ללמוד אותם באוניברסיטה בגלל שהם מתחלפים תוך שנה שנתיים יעשו שינוי יותר משמעותי ממה שקורה עכשיו.

חוץ מאיפה שהחוק אוסר להעסיק את מי שאין לו תואר.

מה עדיף? אדם שאינו עו"ד כמו איתמר בן גביר (לפני שנהיה עו"ד) או עו"ד שעבר את הבחינות אתמול?

ופחות זמן אך האופציות מצומצמות יותר,

תחפשי גם לימודי תעודה ע"י קורסים

ואם יש לך משהו שאת מוכשרת בו אז בכלל עופי על זה

וכמובן תחשבי אם זה מתאים לך לאופי להיות קצת בלא מודע

מאחר שגם גברים קוראים (עובדה, קראתי...), ארשה לעצמי להוסיף משהו: אני כבר סבא, ופירנסתי משפחה לא קטנה במשך כל החיים. נכון, לא היינו אף פעם עשירים, אבל מה שהיה צריך - קיבלנו. ואף פעם לא למדתי מקצוע, אלא ניצלתי את מה שהקב"ה בירך אותי. למדתי תורה בצעירותי, וגם אחרי נישואי, וכשהיינו צריכים פרנסה - חיפשתי עבודה, הצעתי את עצמי לעשות את הדברים שהרגשתי שאני יודע לעשות, וב"ה עשיתי. לא התביישתי לעשות עבודות מכל סוג, מעבודת כפיים ועד עבודה במשרה ציבורית, מעובד פשוט ועד מנהל צוותים.

נכון, היום קשה יותר להתקבל לעבודה בלי "תעודה" ו"תואר", אבל פעמים רבות אין שום קשר בין נושא הלימודים שבעקבותיו התקבל ה'תואר', לבין העיסוק. העיקר שיש "תואר". ופעמים רבות יש אנשים מוכשרים מאוד שעושים עבודה טובה יותר בלי תואר, מאשר בעלי התואר. 

והתואר - לא פעם הוא בזבוז משאבים, משאבי ממון ומשאבי זמן.

מצד שני, כמובן שיש לימודים שהם יעילים ובלעדיהם קשה לעסוק בתחום מסוים. 

אני לא מתחרט לרגע שלא למדתי ל'תואר', וכן למדתי בבית המדרש ככל שיכולתי. זוגתי שתחי' למדה, אבל עסקה במקצוע שלה רק מעט מאוד זמן, ואח"כ עבדה במשרה מלאה בעבודה שעדיין אין לה קורס מובנה - היתה עקרת בית במשרה מלאה. סליחה, בשתיים וחצי משרות (בהנחה שלגדל 3-4 ילדים זו משרה מלאה). וכשגדלו הילדים וגם נישאו, תודה לבורא עולם, היא עובדת בעבודה מכובדת שאותה לא למדה אלא כשנכנסה לעבודה. ועושה את זה בצורה טובה, ומוערכת בעבודתה. ועדיין עסוקה גפ בגידול - הפעם הנכדים.

אם  יש תחום שמעניין אותך, ואת רוצה לעסוק בו וחושבת שתהיי טובה בו, בדקי מה האפשרויות לעסוק בו בלי ללמוד בצורה מושקעת ובזבזנית של 'תואר'. אם אפשר - מה טוב. אם לא - אולי אין ברירה, אבל לעשות היטב היטב את החשבון מה המחיר - מחיר בכסף, מחיר בזמן, מחיר בכוחות, מחיר בחיי המשפחה.

בהצלחה.

העובדה שאפשר להתפרנס איכשהו גם בלי ללמוד היא בשום פנים ואופן לא סיבה לוותר על לימודים!

לימודים גבוהים הם מפתח להצלחה חברתית וכלכלית וכל מי שיכול או יכולה ללמוד ואינם עושים זאת חוטאים לעצמם ולמשפחתם. 

חובה על כל אדם ללמוד ככל יכולתו, להרחיב דעת, לפתח את אישיותו ואת יכולותיו עד למקסימום ולא להסתפק בכך שעם קצת מזל לא יחסר לחם בבית.

חוץ מזה שקיבלתי תואר לידיים, לא קיבלתי שם כלום.

"אבא עשיר אבא עני" של... שכחתי כרגע. תגגלי

כל מה שאת אומרת- נכון, 

אבל נכון לשוק של העידן המודרני, של המאה ה20

זה מה שההורים שלנו אמרו - תהיו תלמידים טובים, תקבלו ציונים טובים, תעשו תואר בהצטיינות- ויהיה לכם עבודה טובה עם קביעות וכולי וכולי 

אבל זה לא נכון בימינו

במאה ה21 השוק הרבה יותר דינאמי 

יש הצפה של בעלי תארים, יש הצפה של ידע. 

מותר האדם מן המחשב- ביצירתיות, בקשר הבינאישי -- וזה הכישורים והכיוונים שמקדמים לקראת עבודה יצרנית עם משכורת טובה. 

מה עדיף מישהו משכיל בעל יצירתיות ויכולות בין אישיות או מישהו בור ועם הארץ שאף הוא בעל יכולות בין אישיות ויצירתיות?

לא הצלחתי להבין מה בדבריך סותר את דברי בדבר החשיבות העצומה של לימודים והשכלה.

לא אתפלא אם יסתבר שיש לך בעיה בתחום הזה ולכן אתה מטיף נגד רכישת השכלה גבוהה

בס"ד

א. אין בעיה להיות נגד השכלה גבוהה.

ב. הסעיף לעיל לא אומר שלאדם יש בעיה עם השכלה גבוהה.

ג. לידיעתך, "!" מסמל "לא" בתכנות, כמיטב הבנתי, הוא לא נגד השכלה גבוהה, פשוט נגד התארים למינהם שלא שווים כלום.

השכלה אפשר לקבל במקומות טובים יותר גם.

מבטיחים לצעירים (בכל העולם, ובעיקר ב אמריקה) שאם הם ישקיעו 150 אלף שקל (עלות התואר ואובדן שנות עבודה אפילו בשכר מינימום) אז הם יצליחו בחיים.

זה  שקר גס ומתועב.

אם אתה הולך להיות רופא - לך לאוניברסיטה ותצליח.  במקצועות אחרים - לא בטוח שזו הבחירה הנכונה.

אני פשוט מתחרפן מלראות אימהות פולניות מציעות לאנשים מוכשרים לבזבז 4 שנים על תואר, כשיש להם כבר מקצוע  ביד או שאפשר בקלות יחסית להתמקצע באחד.

עדיף שיהיה מקצוע

לא חשוב תואר או תעודה או למד בכוחות עצמו - מה שמתאים לכל אחד אבל מקצוע או מיומנות מסוימת

בכל זאת רב האנשים כן עובדים במקצוע שהם למדו

מי שאין לו מקציע בדרך כלל עובד בשמירה, ניקיון, קופאי, טיפול בקשישים

אם אני לא טועה רב הנוער שהולך להיות חיילים באירגוני הפשע או בנות שמתעסקות בזנות אין להם שום מקצוע או רצון לרכוש מקצוע

מכירה מישהו אישית שלא רצה ללמוד אבל רצה לחיות ברמה גבוהה ובגיל 26 הוא קיבל כדור בראש. עד אז הוא בהחלט נהג להסביר שבעלי התואר לא מתקרבים להכנסות שלו

ובקשר לספרים איך להצליח בחיים ולהרוויח הרבה כסף אז אני מניחה ששום איש עסקים מצליח מעולם לא קרא אותם

ספרים כאלה הם דרך קלה של מחבר להרוויח בעצמו - דעתי

אז מי יהיו הרופאים? הרוקחים?

המהנדסים? המשפטנים?

המדענים? הפסיכולוגים?

ההיסטוריונים?

העובדים הסוציאליים?

אנשי התקשורת?

המורים? המחנכים?

האדריכלים?

הכלכלנים?

רואי החשבון?

הגיאוגרפים?

הטייסים?

המנהלים הבכירים?

המנהיגים?

למי נשאיר את כל זאת אם אנחנו לא נלך ללמוד? 

אנחנו רוצים להגיע להנהיג את המדינה או להיות לכודים בתפקידים שוליים ומוגבלים במשכורות עלובות?

קל מאד ללגלג על השכלה גבוהה, קל מאד לספר סיפורים על תארים שלא עוזרים

אבל בלי השכלה גבוהה אי אפשר בכלל לחלום על התפתחות אישית ועל תרומה לעם ולמדינה.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏