כי זה תלוי בהרבה גורמים.

אך שימו לב טוב מאוד האם הוא לא נהפך לשעיר לעזאזל בגן, והוא פשוט מרגיש מותקף כל פעם ואז שורד באמצעות תשומת הלב השלילית הזו...

הבן שלי היה מהמופרעים האלה בשנתיים האחרונות בגן, הרביץ לגננות, תקף ילדים, שבר קיר, שבר צעצועים - בעקבותיו ובעקבות עוד ילד (שהיה גם נושך) הביאו כוח עזר לגן... (ואני לקחתי אותו לטיפול קבוצתי והלכתי להנחיית הורים...)

היו לו עשרה ימי חופש בין הקייטנה בגן (שם עשה להם שוב חיים לא קלים) לכיתה א', ובכיתה א' - הוא פשוט נכנס ילד אחר. לא היו עליו סטיגמות מצד אחד, והיו כללים מאוד ברורים מצד שני. הרב שלו - לא הבין על מה אני מדברת שהוא היה מופרע בגן. וכל השנה הוא רק מקבל מחמאות (היו איזה שתי מריבות במשך השנה, אבל מאוד מינוריות, לא משמעותיות, וכל הזמן אני רק שומעת מהרב - איזה ילד! אני מקוה שהילדים שלי יצאו כמוהו וכדומה...).

אני יודעת שגם הילד השני, שממש חשבו לשלוח לגן שילוב או משהו דומה, עבר לגן רגיל אחר ועשה מהפך של ממש (הבת שלי היתה איתו בקבוצה בגן אז אני יודעת בברור ממנה).

אז שימו לב בבקשה, מי הגורם ומה הנגרם... קל מאוד להאשים ילד בבעיות תקשורת, קשב וריכוז, לשלוח לפסיכולוג/פסיכיאטר (הכל עשו לבן שלי) אך לפעמים, עין טובה ואהבה מצד אחד וגבולות ברורים מאוד עושים את כל ההבדל.

יכול להיות שבאמת יש לילד בעיה אובייקטיבית, אך לא תמיד. וגם אם כן, טיפול נכון יכול לפתור הרבה מהבעיות (ואני הייתי ממליצה לדבר עם ההורים, אם ניתן, ולראות איך הם רואים את זה מהצד שלהם, כי אולי גם להם יש רעיונות)

בקשר לבעיה הספציפית - הרבצה לגננות - אנחנו לא הסכמנו לעבור לסדר היום.

יש דברים שצריך לטפל בהם בחומרה, ואם יש קשר טוב עם ההורים - לתת להם לטפל בזה. 

יש דברים שהילד צריך להבין שגם אם קשה לו והא כועס ומתוסכל - הוא לא עושה בשום פנים.

(אנחנו באופן אישי, בפעמים שזה קרה והילד הרביץ לגננת, הוא לא יכל ללכת לגן למחרת/שהיה צריך לכתוב התנצלות כי היה לו קשה להתנצל בעל פה, הוא מאוד התבייש)

אבל בהחלט, דברנו איתו והענשנו אותו על דברים שעשה בגן, גם בבית (עונש חינוכי עד כמה שניתן). כי יש גבולות, שאם הגננות לא הצליחו לתת לו בגן (הם היו מתוקות וחמודות אבל לא עם מספיק "אופי" בשבילו), אז מחובתי כאמא לחנך אותו בבית ולהסביר לו שיש דברים שלו עושים, לא משנה מה.

ובאמת, לפי חומרת העניין, בחרתי האם להתייחס לזה בבית, או להניח, כי גם ככה הילד מספיק סבל בגן...

ומצד שני נתתי לו גם לספר את הצד שלו וגם ליצור - לצייר/לבנות דגמים של כל המלחמות שהיו לו בראש נגד הילדים/הגננות.

בקיצור, אם ניתן, לפי דעתי לערב את ההורים, הרבצה לגננות זה לא דבר שאתן אמורות להתמודד איתו לבד, בעיקר משום שלכן כנראה אין מספיק כוח הרתעתי מולו.

כן, הוא מרגיש מותקף.

הילדים מתגרים בו (ויודעים כנראה שבסוף הוא זה שיענש, ומסביבו יהיה הבלאגן), הגננות מסתכלות עליו בעין מוגדלת (אפילו כוח עזר הביאו בשבילו...), כולם נגדו (כך לפחות הוא מרגיש בזמן שהוא משתולל)

הרבה גורמים יכולים להביא למה שקורה:

איך הוא מבחינה חברתית בגן? יש לו חברים?

איך הרמה השכלית/קוגנטיבית שלו? לפעמים לילדים איטיים יותר קשה בויסות ההתנהגות או לחילופין למבריקים...

האם יכולות להיות בעיות של ויסות תחושתי? קשב וריכוז?

אבל שום דבר לא צריך להביא לכך שילד אחד יצליח לשגע את כולם, וכשהוא משתולל כולם סביבו..

אם ילד מרגיש שהוא יכול להרביץ לגננת, שהגננת היא משהו שניתן להלחם מולו והיא לא ה"דמות הסמכותית" בגן, יש כאן בעיה, ולא רק אצלו. הוא ילד בן 4, הגננת צריכה להראות לו משהו אחר, מישהי שהיא באמת רק לטובתו (ולטובת כל הילדים), ולטובתו קובעת כללים מאוד ברורים של התנהגות בגן (ושלא מעלימים מהם עין, אף פעם, גם לא לילד אחר! וכמובן, כללים שמתאימים לגיל ולרמה). הגננת היא לא צד שמולו נלחמים ומוציאים כעסים. היא (וגם את) לא צריכים להיות צד במשוואה הזו בכלל. ואם זה כן קורה - להראות לו את הפנים הכי מפחידות בעולם, כדי שידע שזה פשוט לא שייך!

וכמובן, לתת לו חיזוקים חיוביים. אנחנו, לדוגמא, עשינו בגיל הזה מחברת קשר עם הבן שלי, שבה כתבתי איך הוא התנהג ומה עבר עליו בבית והגננת כתבה איך היה בגן (כתבה בעיקר דברים טובים.. אבל לא רק..). הגננת כל יום הקריאה לילדים מה שאני כתבתי במחברת (אצלה היה בכל מקרה מנהג להביא פתקים מהבית) והמחברת שלו הפכה לשם דבר והוא מאוד היה גאה בה.

אישית, אני לא אוהבת את כל עניין הפרסים, כי סה"כ הוא יודע שרק לו נותנים פרסים על התנהגות רגילה שמצפים משאר הילדים, אז למה הוא מקבל? כי הוא ה"מיוחד" שמתפרע יותר? לא אוהבת את זה, אבל אולי יש ילדים שזה עובד עליהם לתקופה מסויימת. (כשלילד שלי הגננת עשתה את זה, עשתה טבלה שבועית ונתנה מדבקה על כל שעה של התנהגות טובה בגן, אני הסברתי לו שזה רק בהתחלה, כדי לעזור לו, אבל הוא צריך להגיע למצב שהוא לא צריך מעקב ולא שום פרס כדי להתנהג יפה, כי הוא ילד טוב, יש לו נשמה טובה והא יכול להתגבר ואם הוא יעשה את זה בלי פרס, זה הכי שווה)

ועניין ה"להחזיק מאחור", צריך לדעתי להזהר מאוד בזה, ולראות איך הוא לוקח את זה, כי זה יכול להביא גם לזה שהוא יברח, ו"יראה" לגננות שהוא יותר חזק או יותר מהיר מהן... כך זה היה אצל הבן שלי (הוא ממש אמר לי את זה...) אז השאלה מה מידת המוכנות שלו לדבר כזה.. ועד כמה הוא סומך עליכן שזה לטובתו.. 

ב"הצלחה באתגר...

אז זה אחרת.

מה שכתבתי למטה, היה על "סתם" התפרצויות.

התגרויות של אחרים - 

שיראה שמטפלים באחרים.

להגיד להם: דיברת כך? אתה מבקש ממנו סליחה לפני שאתה ממשיך הפעילות וכד'.

אי אפשר לתבוע מילד להכיל התגרויות בו.

טוב שאמרת.

אולי,

קודם כל - לדבר מראש, להסביר לו כמה הוא טוב, לומר לו שבטח הוא מצטער שלפעמים קורה לו שהוא מתחיל קצת להשתולל ולהרביץ (לא להגדיל את זה בעיניו), ולשאול מה הוא מציע שתעשו במקרה כזה.

כך זה הופך לנושא "שלו", הוא שותף איתכם.כדאי להגיע מתוך השיחה לכך שכל יום שהוא מתגבר - יקבל פרס, ולהחליט ביחד שאתם מסכמים שאם קורה שקשה לו להתגבר פתאום, אז אתם תעזרו לו בכך שתתפסו אותו בעדינות בלי להכאיב, עד שירגיש שיכול כבר להירגע...

ואם זה יקרה, תתפסו אותו מאחורה, חזק ולא מכאיב, תשתדלו להרחיק מחברים שלא יתבייש, ותדברו אליו תוך כדי, בנחת, שאתן אוהבות אותו ואתן רוצות לעזור לו להתגבר שלא ירביץ. 

כשתרגישו שנרגע, תשאלו אם כבר אפשר לעזוב, תציעו כוס מים; ותגידו שאתן בטוחות שבמשך הזמן הוא ידע להתגבר לגמרי לבד, וגם לא ירצה להרביץ, רק לעזור.  ותגידו שאם בהמשך היום יתגבר לגמרי - יקבל ממתק בסוף...

אולי יעזור (רק תראי אם את מספיק חזקה בשביל זה. אם לא - אז הגננת. אבל צריך להיות  בשביל זה ממש גם עדינים ואוהבים, וגם מספיק "חזקים" לתופס בלי להכאיב. אחרת זה לא עובד טוב).

ולגרום לו להיות רגוע בכל שעות הקייטנה..

היום ברוך ה' היה ממש טוב יחסית לשבוע שעבר..

ברוך ה' הצלחתי למצוא כמה דברים שמרגיעים אותו.

באמת שמתי לב שהוא נכנס למצב של כעס רק כשילדים אחרים מתגרים בו. ניסיתי היום כמה שיותר להחזיק אותו בעדינות ולהגיד שהוא ילד בוגר שלא מחזיר במכות או מדבר במילים לא יפות..

כמובן שניסית כמה שיותר לשבח אותו על התנהגות טובה..

תודה לכם על כל העזרה!! בתקווה שמהמצב הזה רק ילך וישתפר..

בשורות טובות לכולם..

ילד "בוגר" לא אמור לא להחזיר במכות או במילים לא יפות אם מתגרים בו.

אפשר גם את זה - בתנאי שהוא רואה שאלו שמתגרים בו, מקבלים על זה.

ולכתחילה, עיקר הענין הוא לדאוג שלא יתגרו. עיקר העבודה מול האחרים. שלא ייפגע.

צריך להסיבר לילדים בצורה חיובית, כמה חשוב להתנהג נעים אחד אל השני.

לתת נקודות ברורות, לא הרבה מה זה נקרא להתנהג כך. מה כן ומה לא. 

להגיד שנרשום נקודות למי שיתנהג כך (לחזור על הפירוט) וניתן ממתק.

להזכיר כמה פעמים במשך היום את המבצע הזה. לא לחכות להתגרויות.

אם מישהו מציק לו - לקחת אותו הצידה, ולהגיד לו שמאד שמחים שהוא איתנו. אבל אם הוא מציק לו, צריך לחכות בצד עד שיירגע. כי גם לילד השני מותר לשמוח פה (כמובן, לשים לב שאין התגרויות מקדימות של הנפגע..).

לעשות הרבה פעילות מעניינת ומשמחת - שלא יחפשו תעסוקה כזו...

ויתרגלו.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם