יש לי אחד שאפשר להשאיר אותו ואחר שאי אפשר.
אחד הוא מאוד סקרן ואוהב להתעסק בגפרורים וכו.... ה' ישמור. זה מסוכן!

אם יש מישהו שקשור למשפחה שקרתה בביתם אותה שריפה,

מוזהר לא לקרוא את מה שכתוב כאן. אני לא רוצה לצער אף אחד.

אני כותבת את זה מניק שתוך שנייה אפשר לעשות לו אאוטינג , 

ביודעין. לא אכפת לי שמי שמכירים אותי ידעו את הדעה שלי בעניין.

הילדים של אותה משפחה שביתה נשרף 

עם כל הילדים זכרונם לברכה, 

הושארו לבד.

האחות טיפת חלב ביישוב שאני גרה בו, שיש בו הורים שמשאירים ילדים ופעוטות לבד, 

אמרה לי שהיא בחיים לא עשתה את זה, ושזו רשלנות.

כנראה יש איזשהו מלאך שומר ליישובים קטנים בדימיון של אותם הורים,

שחושבים לעצמם שלא יקרה כלום כי זה יישוב קטן.

כאילו ששריפות / פיצוץ בלוני גז/ גנבים (ויש כאן הרבה פריצות)

או סתם פעוטות שמתעוררים לקול רעש כלשהו מבחוץ ומגלים שאמא ואבא אינם 

נכנסים לפחד ובכי ואף אחד לא שם בשבילם,

לא קיימים במקומות של פחות מ1000 משפחות.

פלאפון הוא לא בייביסיטר , ופלאפון על ווקי טוקי לא יציל את הילד אם תפרוץ שריפה,

אם יכנס פורץ, אם הילד יפתח את המים החמים בברז ויקבל כוויה, אם יהיה פיצוץ בלון גז

ועוד אפשר לתת דוגמאות על עמוד שלם. גם אם שומעים רעש בווקי טוקי, לוקח לפחות כמה דקות לחזור,

ולפעמים זה כבר מאוחר מידי, בלון גז מתפוצץ. צ'יק-צ'אק, כוויה מהמים החמים בברז, שילד בן שנתיים-שלוש יכול להגיע אליו בקלות לא לוקחת יותר משתי שניות של יד בתוך המים החמים, שריפה שפורצת לא תחכה עד שאמא ואבא יחזרו לילד שצריך אותם והם לא שם בשבילו, ושריפות לא שומעים כל כך מהר בפלאפון, דרך אגב , אותה אם שכל ילדיה נספו בשריפה שמה פלאפון בחדר.

אני לא מטיפה לאימהות פנים מול פנים אם אני שומעת על כך שהן משאירות ילדים קטנים לבד,

אבל ההתנהגות הזאת מעוררת בי כעס על ההזנחה הזו, להשאיר ילדים בני פחות משש לבד בבית, גם אם הם ישנים, זו הזנחה, וזו הזנחה מטורפת ורשלנות חמורה להשאיר פעוטות ותינוקות בני פחות משלוש , גם אם הם ישנים כי הם זקוקים ממש למבוגר אחראי לידם. 

לפעמים ה' נותן אגוזים למי שאין לו שיניים...

אם אנשים מביאים ילדים לעולם, שידעו גם לשאת בתוצאות שזה אומר להשגיח עליהם, לא לצאת בלעדיהם או להזמין בייביסיטר או מישהו שישמור, גם אם זה עולה כסף, שיחסכו במקום אחר, לא בחיים של הילדים שלהם שזקוקים להם. מי שלא יכול להשגיח על הילד שלו ולשמור עליו, או לשלם למישהו שיעשה את זה, חד וחלק, שלא יביא ילדים לעולם.

אותי היו משאירים גג לשעה בגיל 8 ומעלה, וגם זה כי רציתי להישאר בבית ולא להיסחב עם אמא שלי לסידורים.

הייתי הילדה הכי חנונית שיש שלא היה ספק בכך שהיא תשב ותקרא ספרים, תשחק בבובות או תראה טלוויזיה ולא תהרוס את הבית או תנסה לבדוק מה קורה לגפרורים כשמדליקים אותם. בכל מקרה אני זוכרת שתמיד הגפרורים היו מוחבאים גבוה מאוד אצל ההורים שלי.

לאמא שלי כבר אז היה טלפון נייד והיא התקשרה כל רבע-שעה - 20 דקות לשאול אם הכל בסדר ואם צריך שהיא תחזור.

זו דעתי בעניין,

מי שחושב אחרת שיעשה מה שהוא רוצה,

יש לאנשים בחירה חופשית לעשות כטוב בעיניהם 

ואם הם רוצים לקחת סיכונים על חשבון הילדים שלהם,

שיהיה להם בכיף.

רק להעיר שבמקרה של פיצוץ גז בגילו בירושלים וגם בעכו הורים כן היו בבית אבל לא הבינו גודל הסכנה ונספו ביחד עם ילדים

אני חושבת שגם במקרה שהזכרת גם אם הורים היו בבית שנראה לי היה מבנה זמני עם חיבור עצמאי לחשמל אז היו נשרפים יחד עם ילדים 

אם הכוונה למה שקרה ברחובות לפי מה שזכור לי הם ממש לא הושארו לבד אלא זה היה בית פרטי עם חצר ועוד יחידה בחוץ וההורים היו בתוך החצר של הבית. וניו שם ילדים גדולים הרבה יותר מגיל שש. שזה ממש לא כמו שכתבת.

אני חושבת שיש לנקוט באמצעי זהירות אבל עם כל מה שנוקטים צריך להזהר מהשיפוטיות הזאת כי אין לדבר סוף ותמיד כשקורה משהו יהיה מישהו שדווקא לא נוהג לעשות את הנ"ל ויגיד למה עשית כך וכך.

לא על מקרה השריפה. כל מה שכתבת מסביב הוא חזק מאד. והגיע הזמן שאנשים יפסיקו להשאיר את הילדים לבד בבית.

חברה סיפרה לי פעם שהיא יוצאת להליכות בערב ומשאירה את הילדים ישנים לבד (בני 7 ומטה). ואם הם יבכו? לטענתה לא קורה כלום לילד שבוכה, גם אם הוא בוכה חצי שעה. אז מה, כשאני אחזור אני אטפל בו.. נורא.

על כל מקרה, כדאי מאד ללמד את הילדים כמה שיותר מספרי טלפון - של אבא, אבא, סבתא, עבודה, שכנה, חברה.  גם ילד בן 5-6 יכול לקלוט מספרי טלפון.

לא הייתי  משאיר לבד. לפחות אינטרקום לשכנים.

ואם יכול לההגיע אל המרפסת - בכלל לא.

במיוחד לא לחצי שעה...

דן אשמח להרחבה על הבטים שונים של נושא זה

הו ממש מבקש להשאר כבר לבד 

יש שכנים קרובים וזמינים? יום או לילה? באיזה איזור אתם גרים? קומה? דברים מסוכנים בבית? אופי הילד? (ילד יצירתי שינסה לבשל לבד ארוחת צהרים/לנסות את המקדחה של אבא/ לעשות שיפוץ כולל צבע בבית/ לנסות להפעיל מכונת כביסה/ לשטוף את הבית- או ילד שישב בשקט ויצייר/ ירכיב פאזל/ ישחק במחשב??)

לי זה נשמע קצת מסוכן.

אין לילד בגיל כזה עדיין הערכת סיכונים, אי אפשר לדעת אלו דברים יעלו בדעתו.

לא הייתי משאירה עדיין.

אם מחליטים להשאירו צריך להערך לזה בהתאם

למשל להסביר שלא פותחים דלת למי שלא מכירים, משאירים לו מספר טלפון אם יצטרף/ ירצה להתקשר, מוודאים לפני היציאה שאינם מפגעים בטיחותיים שעלולים לפגוע, משאירים לו ארוחה מוכנה מראש..

השאלה היא האם אתם חושבים שהוא יכול לשאת את כל זה על כתפיו לבד? לא חוששים מעבר לכך?

מאמינים ובוטחים בו שידע לעשות הכל כפי שצריך?

לי זה נשמע מסוכן..

ניסיתם לשאול אותו למה הוא רוצה להשאר לבד?

ב"ה

הבן הבכור שלי, בן שמונה, נשאר מדי פעם לבד, כשאני הולכת לאסוף את הקטנים, ואין לו כוח לבוא אתי. אך מדובר ב-10 דקות עד רבע שעה לכל היותר, וגם הוא מכיר את כל כללי הבטיחות ובוגר מאוד, ויודע את כל מספרי הטלפון הרלוונטיים. את בני השני, בן השש, לא אשאיר לבד בשום מקרה, בלי נדר. הוא בחור שובב. 

השכונה שלנו היא שכונה שקטה, ורוב האוכלוסייה דתית. אנו גרים בקומה ראשונה (על עמודים), ויש סורגים בכל החלונות. רוב השכנים נחמדים. בכל זאת, אני חוששת להשאיר יותר זמן. אולי הבעיה בי, לא יודעת (בילדותי נשארתי פעמים רבות לבד, מגיל 8 או 9. שני הוריי עבדו משרה מלאה. הזיכרונות מאותה תקופה אינם נחמדים כל כך, משום מה. אולי בגלל זה החלטתי שאני לא עובדת משרה מלאה ויהי מה. אבל זה כבר דיון אחר...).   

אם זה מאוד חשוב לו, הייתי מנסה לברר למה זה ככ חשוב לו.

ואם הייתי מרגישה שיש אילוץ כלשהו, אז התחלתי להשאיר לקראת גיל 8. בהתחלה ממש עניין של עשר דקות (ואנחנו גרים במושב...) עם חזרה על כללי זהירות בצורה מאוד ברורה.

היום, אם אני ממש חייבת אז אשאיר אותם גג לשעה. הם גם לא אוהבים להישאר לבד...

מעדיפה למצוא פתרונות מהסוג של חברים /שכנים מלהשאיר אותם.

אבל זה בהחלט קורה.

וגם זה- כי הגדול שלי הוא ילד שאני יכולה באמת לסמוך עליו.

הוא יצירתי וסקרן, אבל מה שמבין שמסוכן, הוא לא יתקרב אליו.

ותמיד כמובן מוודאת שיש למי להתקשר ואיך (אין לנו נייח בבית).

שורה תחתונה? הרבה אינטואיציה הורית וקריאה של המפה ברגע האמת....

בהצלחה!

מאתגרים הילדים האלה שכל הזמן גדלים ומציבים אותנו בפני התמודדויות חדשות, הא?

את היחידה שיודעת, עד כמה הוא אחראי, ואפשר לסמוך עליו שיבצע בדיוק את מה שאומרים לו.

כמובן שצריך להסביר מראש מה לא עושים ומה כן. 

אני שואל, דורש, חוקר, 

מפציר, מבקש, מתחנן, 

מהעובדות הסוציאליות לומר לי מה החוק בעניין, 

והן מסרבות. 

הן טוענות שאי אפשר לתת כללים בעניין, 

צריך לדון כל מקרה לגופו. 

אמרתי להן שלא ייתכן שאין הגדרה ברורה של החוק. 

פקידת הסעד אמרה לי 

שהיא חוששת שאם היא תתן לי כללים, 

אצמד לכללים, 

ולא אוכל להתבונן ולשפוט כל מקרה לפי הנתונים שלו. 

הרגיזה אותי. 

"המשאיר ילד שטרם מלאו לו 6 שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו – מאסר 3 שנים, עשה כן ברשלנות – דינו מאסר שנה. עשה זאת במטרה לנטוש את הילד – דינו מאסר 5 שנים".

ואני מקווה שהיא טועה לגביך,

אחרת חבל שהבאתי את לשון החוק

אינני מתכנן לנטוש את בני שעבר את גיל 6!

האם אני מבין נכון, 

כי החוק מחלק בין מקרה שהשאירו ללא השגחה, והילד במצב מסוכן, שדינו מאסר 3 שנים, 

לבין כל מי שמשאיר ילד ללא השגחה ראויה, (אפילו לא במצב סכנה) שדינו מאסר שנה? 

האם יש הגדרה של החוק מהי "השגחה ראויה" (גיל ה'משגיח', אופן ההשגחה וכו'), 

או שזה נתון לשיקול דעת ההורה. 

מאיפה העתקת את לשון החוק? 

היכן כתובים חוקים ברורים לגבי השגחה על ילדים, 

נטישה, שוטטות וכו'?

תודה. 

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם