אז רציתי להגיב על זה:
קודם כל אדם צריך לדעת את הגבולות המסוימים שלו, ולא לעשות מעשים שהם מעבר לכוחותיו.
כשאדם עושה מצווה, בין אם בין אדם לחברו ובין אם אדם למקום, הוא צריך להיות מודע לכוחות הנפש שלו, ולא לעשות לדוג' חסדים שאח"כ הוא מרגיש מנוצל שעשה אותם. אם את מרגישה כך לגבי כיבוד הורים שעשיתם זה באמת לא מתאים לכם.
גם לי לא היה מתאים לישון בסלון. בטח לא כשהסלון פתוח וחמי וחמותי מסתובבים בבית, אם כבר, ז-ה חוסר צניעות מסוים... אני מעולם לא נדרשתי לעניין הזה, כי גם הורי וגם הורי בעלי לא היו מסכימים בחיים להתארח אצלנו בצורה כזאת. כך שזה ממש לא עלה על הפרק. אבל אם זה היה עולה, סביר להניח שהיינו מנסים למצוא פתרון אחר ולא לישון בסלון כי זה לא מתאים לי.
אבל אולי לגיסה של פותחת השירשור זה דוקא כן מתאים??? אולי כוחות הנפש שלה שונים משלך?? הדוג' האישית שלך לא מלמדת שום דבר על הדוג' של כל אחד אחר באותה סיטואציה, אלא רק על כך שעובדתית לך זה לא מתאים, וזה בסדר גמור.
עדיין זה לא הופך את הדוגמה ל'מזעזעת' או לפחות ראויה להערכה. בעיני מי שמסוגל לזה, הוא עושה מעשה גדול של כיבוד הורים בגופו. וכל הכבוד לו.
ויש עוד משהו שרציתי לומר, לפעמים אנשים מרגישים 'הלכה לנו השבת' בגלל מצוה, ומרגישים שזה לא היה נכון.
אז סתם רציתי להעלות מחשבה שאני חושבת הרבה פע' בסיטואציות כאלה.
אני מנסה להחליט בליבי שאת השבת המסוימת הזאת, או את היום המסוים הזה אני 'תורמת' כביכול לבורא עולם. ב"ה שנתן לנו כ"כ הרבה שבתות טובות וחמות ואוהבות ומפנקות בכ"כ הרבה טוב ושמחה, ומזון משובח ומנוחת הגוף והנפש. מה אני לא יכולה 'לתת' לו בתמורה שבת אחת?? אז אני מלחיטה מראש שהשבת הזאת אני לא נהנית, אני לא נחה, אין לי פרטיות או כל דבר אחר. זה כמובן לא רק בשבתות, זה עשוי להיות גם ביום חול, כשמיהי נניח מבקשת שאשמור לה על הילדים, וכל אחה"צ שלי 'הולך' על החסד הזה..
אז 'נתתי' לבורא עולם את הזמן הזה. וזהו.
ככה אין לי ציפיה להספיק משהו תוך כדי, או להנות בעצמי גם כן. ואם בכל זאת אני נהנית מה טוב. אבל ההרגשה היא שהזמן הזה מוקדש דוקא לנתינה שלי ולא לקבלה של הנאה לעצמי.
