הכל מתהפך בבטן, כל מה שהיה ועדיין.
כל האירועים, סימני השאלה, המתח, האובדן. ההתרגשות באוויר שהיא גם מפחידה. אחדות שמפחיד לחשוב שעם השקט שיחזור היא תתפוגג. אני לא מבינה, לא מבינה והראש מסרב לנתח בהיגיון מה שקורה. וקורה משהו גדול ומשמעותי, ואני לא משפיעה עליו, לא מרגישה אותו אצלי. הוא רחוק, ואני שמחה שאני בטוחה אבל כל כך רוצה לגעת בו, בדברים הגדולים שנרקמים.
אבל אני ביומיום שלי, מפורקת מבפנים למולקולות עייפות. עייפות גם אחרי שישנתי. אני סמרטוט כואב ומבולבל. בלבול כזה מבולבל שקשה להסביר מה קורה בו.
עצובה. המורכבות הזאת. הזעירות שלי. עייפה משכל כך מסובך וכואב.
מרגישה כמו מחשב שנעשה איטי מרוב חלקיקי מידע אבודים ומתעופפים בחלל, עומס. לא מוצאת את הניקוי דיסק. חיפשתי, לא מוצאת.
יושבת בבית ורוצה להיות במקום אחר. להתחדש, לעוף אל דברים מרגשים, לטייל ולהכיר. רוצה חידוש. אבל אני בבית, הטיול הגדול שלי נקטע בתחילת המלחמה ואני בבית. אין לי גם כוח לצאת. אני בכלוב של רגש נמוך, מת.
גם מלכתוב כמו שאהבתי אני חסומה. לא מצליחה, לא רוצה. אין חשק.
אני פשוט לא יודעת איך לחזור לעצמי, לרגש, לרגש הברור, לשכל הבהיר. קצת אבודה פה.
מפחיד לקרוא חדשות, לקרוא סטטוסים- העולם כל כך גדול ומפחיד ומעייף בעודף נקודות המבט שלו. מפחיד שהכל משכנע ואני נאבדת.
אין לי כוח להתאמץ, אבל הכל מתקדם וצריך להתעשת. אין לי כוח להתעשת ובינה איך.
עכשיו פתאום החברות לא נגישות. זה מפחיד. אחת פתאום באמת עסוקה, מי שאני הכי מייחלת לפגוש ולהרגיש פחות אבודה ובודדה. האחרות לא יכולות, לא פנויות, אחת פתאום עכשיו פחות זמינה אליי.
תזמון גרוע.
אני לא יודעת מה אני צריכה, אבל חום והזדהות כן. בבית אני לבד, אחיות קטנות ואין חיכוך משמעותי, אין את ההזדהות שאני זקוקה במצב.
המוח שלי ריק עכשיו. רוצה שיהיה לי טוב וברור, במקום הערפל הזה.
פרקתי. זה כבר טוב.
כל האירועים, סימני השאלה, המתח, האובדן. ההתרגשות באוויר שהיא גם מפחידה. אחדות שמפחיד לחשוב שעם השקט שיחזור היא תתפוגג. אני לא מבינה, לא מבינה והראש מסרב לנתח בהיגיון מה שקורה. וקורה משהו גדול ומשמעותי, ואני לא משפיעה עליו, לא מרגישה אותו אצלי. הוא רחוק, ואני שמחה שאני בטוחה אבל כל כך רוצה לגעת בו, בדברים הגדולים שנרקמים.
אבל אני ביומיום שלי, מפורקת מבפנים למולקולות עייפות. עייפות גם אחרי שישנתי. אני סמרטוט כואב ומבולבל. בלבול כזה מבולבל שקשה להסביר מה קורה בו.
עצובה. המורכבות הזאת. הזעירות שלי. עייפה משכל כך מסובך וכואב.
מרגישה כמו מחשב שנעשה איטי מרוב חלקיקי מידע אבודים ומתעופפים בחלל, עומס. לא מוצאת את הניקוי דיסק. חיפשתי, לא מוצאת.
יושבת בבית ורוצה להיות במקום אחר. להתחדש, לעוף אל דברים מרגשים, לטייל ולהכיר. רוצה חידוש. אבל אני בבית, הטיול הגדול שלי נקטע בתחילת המלחמה ואני בבית. אין לי גם כוח לצאת. אני בכלוב של רגש נמוך, מת.
גם מלכתוב כמו שאהבתי אני חסומה. לא מצליחה, לא רוצה. אין חשק.
אני פשוט לא יודעת איך לחזור לעצמי, לרגש, לרגש הברור, לשכל הבהיר. קצת אבודה פה.
מפחיד לקרוא חדשות, לקרוא סטטוסים- העולם כל כך גדול ומפחיד ומעייף בעודף נקודות המבט שלו. מפחיד שהכל משכנע ואני נאבדת.
אין לי כוח להתאמץ, אבל הכל מתקדם וצריך להתעשת. אין לי כוח להתעשת ובינה איך.
עכשיו פתאום החברות לא נגישות. זה מפחיד. אחת פתאום באמת עסוקה, מי שאני הכי מייחלת לפגוש ולהרגיש פחות אבודה ובודדה. האחרות לא יכולות, לא פנויות, אחת פתאום עכשיו פחות זמינה אליי.
תזמון גרוע.
אני לא יודעת מה אני צריכה, אבל חום והזדהות כן. בבית אני לבד, אחיות קטנות ואין חיכוך משמעותי, אין את ההזדהות שאני זקוקה במצב.
המוח שלי ריק עכשיו. רוצה שיהיה לי טוב וברור, במקום הערפל הזה.
פרקתי. זה כבר טוב.
גדוללללל
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)