שלום... יש לי סיפור צבאי די ארוך ומורכב ולא אלעה אתכם בפרטים.
הייתי חיילת מאוד מורעלת, בגדול בגלל הרעיון של לתרום למדינה יש לי שלושה אחים קצינים ואני מאוד מאמינה בעיניין שבן אדם נותן מעצמו זמן על מנת לתרום למדינה בה הוא חי. אז היה בלאגן גדול ומאוד לא הסתדרתי עם המסגרת הצבאית. החלטתי שאני רוצה לתרום בדרך אחרת, במסגרת אזרחית. תכננתי לצאת מהצבא וישר להתחיל שירות לאומי. התחלתי תהליך שחרור שהיה פשוט באופן לא מוסבר ( פשוט אמרתי לקבן מה שכתבתי כאן פחות או יותר והוא מאוד הבין אותי ופשוט זרם איתי וקבע לי תור לפסיכיאטר) בדקתי מקומות לשירות לאומי בזמן שחיכיתי לוועדת שחרור. לא הייתי בטוחה במהלך הזה של לצאת מהצבא ב-100% אבל הייתי שלמה עם זה בדרך מסויימת. במהלך החיפושים לשירות לאומי הבנתי שאני בתקוםה כזו כנראה בתהליך ההתבגרות שהכל נראה לי לא טוב הכל גורם לי לבכות, התחלות חדשות נראות לי בלתי עבירות (איך עוברים כל פעם מחדש משבר כזה?) בקיצור, לא הגעתי לוועדה הרפואית תוך מחשבה שאני לא בטוחה במהלך הזה ואני לא רוצה לעשות משהו שאתחרט עליו. מכאן לשם, לא התקשרו אליי לא מהוועדה- למה לא הגעתי- ולא מהבסיס- איפה אני....
מה זה המצב המוזר הזה? מישהו מכיר ויודע מה לעשות? אני שונאת את הצבא ווואלה מבחינתי להשאר ככה זמן בלתי מוגבל אבל אני לאח יה בסרט ויודעת שזה לא ימשך לנצח. איך יכול להיות שלא יוצרים איתי קשר?!
תודה רבה למי שהשקיע בקריאה ולעונים 