(חצי מהמשפחה בצבא. עם אחד מהאחים לא היתה תקשורת עד אתמול בצהריים, במשך כמעט שבועיים. והוא היה בפנים)
עברתי יומיים קשים בהתחלה, של מתח וחרדה ודמיונות.
ואח"כ החלטתי שזהו. מספיק. זה לא יעזור, רק יחליש אותי.
מאז אני לא חושבת על זה.
עסוקה בעניינים שלי, בחיים שלי, באתגרים שלי.
מנותקת מהוואטצאפ המשפחתי עם כל העדכונים. מבקשת מאמא (אפילו אבא בצו 8) לא לעדכן אותי בחדשות ובהשערות לגבי האחים.
בהתחלה הכרחתי את עצמי לא לקפוץ כל פעם ששמעתי "הרוג מחיל X". עכשיו זה אוטומטי. מה לי ולזה? (אוהו, הרבה. אבל לא חושבת על זה)
יוצאת עם חברות. יוצאת לבדי. יוצאת כל פעם שהלחץ מתחיל לבעבע.
ואני יכולה לומר, שהרוגע שלי והיציבות שלי - משפיעה לטובה על כולם. גם אמא נרגעת, גם האחים האחרים.
אני מודה, לי באופן אישי קל יותר, כי אני בעצמי במלחמה. גרה בעוטף ועסוקה בהתמודדות עם המצב.
לכן אולי כדאי ללכת להתנדב, להיות חלק מהעורף האיתן, ושהקשר למלחמה לא יהיה רק האח החייל.
תמיד ישאר אי שקט פנימי. זה, כמו שאמרו לפני, מסירות הנפש שלך והגבורה שלך בתקופה הזאת.
בהצלחה, וחיבוק חזק חזק.