בתחילת שנה היינו חברות. חברות טובות. היא ילדה מיוחדת. באמת. הילדה הכי מיוחדת שאני מכירה. היא אמרה שיש לנו אותו אופי והיא באמת צדקה. היא הייתה תמיד מבקשת בתחילת שנה שאני יספר לה כל מה שעבר עלי. סיפרתי רק את ההתחלה. לא יודעת למה.
הגיע חנוכה. ומאז התחלנו לדבר בקושי. לא יודעת מאיפה זה הגיע. אבל נשארנו חברות. לא חברות טובות. היו תקופות שהיא ניסתה קצת ליצור קשר. אני זרמתי. אבל פתאום היא התרחקה. הגיע השבוע האחרון ללימודים. ישבנו ודיברנו קבוצה של בנות והיא בתוכן. ואז פתאום היא אמרה לי "**** את הכי מעצבנת אותי מכולם". ואני בשיא ההלם "מה למה?" אז היא התחילה להגיד שאני לא מתייחסת אלייה וכו'. אמרתי לה ברור שכן וזה. אמרתי לה תני דוגמא. היא אמרה נגיד שאני נכנסת לכיתה - אני לא אומרת לה בוקר טוב. אז אמרתי לה "למה את אמרת?" קיצור היא התחילה ממש להתקרב אלי. אני הרגשתי קצת פחד מזה. מה אם היא שוב תתרחק וכו'? למה שהיא תנצל אותי שוב?
החלטתי שאני לא פותחת איתה שיחות ואם היא רוצה שהיא תדבר!. היא התחילה לשלוח לי הודעות כל שבוע.
ואז אתמול דיברנו. לא יודעת איך הגענו לזה. אבל סיפרתי לה הכל. כל מה שקרה לי בעבר.רציתי שהיא תגיב. שתגיד משו. כל הודעה ששלחתי היא כתבה "תמשיכי" ואם היה לה שאלות היא שאלה. סיימתי להגיד הכל. ואז היא לא ענתה. לא חפרתי. הלכתי לישון. בבוקר אח"כ היא שלחה לי וואו ה' ישמור מה עברת. זהו? זה השתתפות בצער?!??! חשבתי שהיא יותר תבין אותי. אבל היא לא.
לא יפה מצידה.
)