אני כל החופש הייתי במיטה, שכבתי וחיכיתי שיהיה משהו שירים אותי, משהו שאני אעשה עם חברות שלי..
ושכבתי ימים שלמים ולא היה לי מה לעשות...
יצאתי פה ושם לכלמיני מקומות..
ונפלתי מזה לדכאון קשה, ועוד לא יצאתי ממנו.
ושבוע שעבר הייתי בשבוע התנדבות.
היה כיף, אבל השבט שלי יורד עלי חזק, תמיד יש מה לרדת עלי...
והדמעות עמדו לי בגרון,, לא אמרתי לאף אחד.
והיה השבוע סמינריון, ושוב הן ירדו עלי, ולא אמרתי כלום,
והדמעות בכו בלב..
כבר שנים שאני בוכה רק בגלל אמא.
רק היא, כשאני כועסת עליה, גורמת לי לבכות.
ואני לא סובלת את אחים שלי, אני בקשר גרוע איתם,
ולא רציתי להגיע היום הביתה.
עמדתי בצומת תפוח, חיכיתי למחבל, והוא לא הגיע..
היה לי ממש מהר טרמפ לבית...
ופשוט עשו הצגה כאילו שהתגעגעו אלי, וראיתי את הזיוף אצלם...
והשבוע מישי שבמצב ממש כמו שלי, ואנחנו מדברות כמה פעמים בשבוע אמרה לי שאני מכורה.
וגרמה לי פחות להאמין לה, להאמין בה....
וגם עוד דמות חשובה בחיים שלי אמרה לי..
ופשוט אין לי איפה להיות בשבוע הבא, ואני ממש נואשת..
לא רוצה להיות בבית!!
לא רוצה להיות תקועה במיטה, לא רוצה להיות עם אחים שלי, עם ההורים שלי,
לא רוצה להיות עם חברות שלי.
רוצה חיים טובים,
רוצה משהו משמעותי,
רוצה אנשים טובים, כל הדרך!!!
לא גמרתי לפרוק...


).
)