שיר לעצמי
(כדי שחלילה לא ישתמע כביקורת על אחרים)
זו לא חכמה
להיות חזקה
כשכבר חודש במקום אחר יש אזעקה
כשרוצים את דם 3 הנערים לנקום
צבע אדום...
זו לא חכמה
להיות חזקה
כשברור לי שצריך לתת כתף,
להילחם בחזית ולהשאיר אישה וילדים בעורף
שומעת על עוד ועוד שנקראו במלחמה להשתתף
מי בעזה ומי בעוטף
מי במקום אחר את חלקו תורם,
שומעת- ורוצה גם להתרומם,
אל מעבר לעצמי, לפרטי לאישי,
ועם הזמן גייסו גם את אישי...
(אל תתהו על הניסוח,
זה רק לצורך החרוז...)
זו לא חכמה
להיות חזקה
כשהוא חייל ועדיין יש אזעקה,
עדיין התותחים רועמים
וחיילינו אי שם בפנים...
ואפילו שהוא לא בעזה ולא בעוטף,
לבי בגאווה מתעטף,
על החייל שלי,שעזב בית ומשפחה,
והלך כי קראו לו, פשוט ככה
ועכשיו,
כשיש הפסקת אש,
עכשיו היצר הרע מרקד ביני לבין עצמי ומלחשש
עכשיו החכמה היא להיות חזקה,
כשאני תוהה- למה לא משחררים אותו אם כבר אין אזעקה?
מה כבר יש להם לעשות,
אם הושמדו המנהרות?
ולמה עד הרגע האחרון
לא אדע האם לשבת יחזור או שמא ביום ראשון?
ובכלל- מתי ייגמר הצו שמונה הזה?
מתי כבר יהיה סוף למחזה (וזהו זה...
)?
עכשיו החכמה
היא להיות חזקה,
וזה לא קל-
לתת אמון בצבאנו, שאין בלתו,
וכשמו כן הוא-צה"ל
גם עכשיו ממני נדרש
להתבטל, להתמסר למצב החדש,
אפילו שחזרנו ב"ה לשגרה
עדיין מלחמתנו על הארץ הזו טרם נגמרה,
עדיין אויבים
בינינו מסתובבים,
אז גם אם ההתלהבות שככה,
והאש דעכה,
עכשיו הזמן
למבחן
האם אני חזקה
גם בשגרה,
גם כשאני לא מבינה למה אני לבד עדיין,
יש מי שבלילה, כדי להגן עלינו- לא עוצם עין.
מה שהתחיל בקול רעש גדול והפך לדממה דקה,
לא משנה כהוא זה את האמת הכי חזקה-
למסור את הנפש זה לא רק בקרב,
זה גם באופן בו מתייחסים אל הצו
האם בחוסר רצון עקב בצער הפרידה
או בהתעוררות ובמרץ מתוך אהבת האומה
למסור את הנפש פירושו להתבטל,
למען הכלל, לפעול עם א-ל,
למה? כי צריך אותך עכשיו,
מי קבע?-
הצבא
לכל היקרות שבעליהן זה עתה שוחררו,
שמחה איתכן על שבשלום חזרו,
ולכל אלו שרק עתה למערכה הצטרפו
חזקו ואימצו,
מכן נדרש לא פחות,
למסור את הנפש ולאגור כוחות,
ולמרות חוסר הידיעה מתי כבר יחזור,
לשמוח מאוד מאוד על ההזדמנות והזכות לעמנו לעזור,
הגם שהשקט חזר ,ב"ה,לדרום, למרכז ולעוטף-
תמיד יש "בטחון שוטף"...
"ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום"!

