לנשים היקרות שבעליהן גויסו,
רואה אתכן ברחוב, בגינה עם הילדים,
בנחת,בסבלנות ובחיוך, כאילו הכל כרגיל...
ורק לאחר מכן שומעת שבכלל אתן לבד,
כבר זמן לא מעט...
וכאילו שם המבצע- קרוי על שמכן,
חזקות ואיתנות, ומבינות את התפקיד,
להיות כרגע אמא, וגם אבא,
ואת המשפחה,בית ישראל, להמשיך להעמיד,
בלילות- ישנות, או שלא,
אם מדאגה וגעגועים,
ואם מבכי תינוקות או ילדים,
ובימים- קמות כארי ליום חדש,
לגדל ולטפל, בכל הנדרש,
להאכיל, לחתל, לקנח אף ולנגב דמעה,
להלביש,לשחק,לצאת לגינה,
לבשל, לקלח ולהשכיב,
מאין כל הכוחות? אינני מצליחה לעצמי להשיב,
רק האמונה בצדקת הדרך,
האהבה העצומה לזה העם, לזו הארץ,
זה ההסבר היחיד,
זה הכח שאתכן ממלא ודוחף,
ואנו כבר יודעים- מנצחים בחזית- בזכות החזקים בעורף!
ה' יתן לכן כוחות להמשיך בעוז,
שבמהרה יגאלנו, ממש בקרוב,
בזכות נשים צדקניות,
אמוניות וחייכניות!!
אתן קוראות וחושבות- אוי, זו סתם הגזמה,
מי שכתבה זאת בטח לא הייתה בבית כשהתעצבנתי על הקטנה,
כשבכיתי בלילה כי כבר נמאס להיות לבד,
והרגשתי שכל הכח והמרץ כבר אבד...
אז דעי לך, יקרה,
שיש מי שרואה,
ואוסף את דמעותייך לכלי בלתי נראה,
אך מלקט גם את כל הטוב שבך,
כל מילה טובה לילד או לחברה,
כל חיוך, כל גילוי של נשמתך הטהורה,
והכלי הזה- הוא לא פחות מכיפת ברזל,
השומרת עלינו ומגינה,
וכל גילוי של טוב- מצטרף לים של אמונה,
שבזכותו ניגאל וייבנה המקדש,
בזכותך- הקמה שוב ושוב ושוב
ולא אומרת נואש,
ועל אף יום האתמול- מתחילה שוב מחדש...
גם בעלי מתגייס בקרוב,ולכן,
אני רק מתפללת ומאחלת לעצמי- לו יהי חלקי עימכן!
תודה לכולכן