לדעתי אם מבקשים יפה הוא אמור לעזור

יכול להיות שלא מפריע לו בלגן

אבל אם כן מפריע לו זה עוד סיבה לעזור

לפעמים יש גברים שלא מבינים מה בדיוק רוצים מהם כי לא היו רגילים לעזור בבית אז צריך לפרט יותר כמו - תשטוף בבקשה את הצלחות האלו עם ספוג הזה ושים אותם שם 

כשאני בחופש מהלימודים (כמו עכשיו) אני עושה כמעט הכל. לא הוגן בעיני שהוא גם הולך לעבודה וגם יעשה את עבודות הבית, בעוד שאני בחופש.

אבל בעלי חוזר הביתה רק ב7, ולא ב4.

אם כי עכשיו אני אחרי לידה, ב"ה, אז הוא די עושה הכל...

ואם "תדרשי" כך, או תגשי בגישה כזו בתוך עצמך, את הורסת לעצמך...

[ניסוח השאלה בכותרת לא נכון ולא הוגן..]

אדם בא מהעבודה, רשאי למצוא אשה שמחכה לו, רשאי לנוח, לשמוח בביתו.

אח"כ - יש מקום לבדוק פרטים.  האם את כל היום עסוקה עם הילדים, או שבכלל בבוקר הם בפעוטון וכד'?

האם יש לך אפשרות לנוח מקודם, או לא.

אם באמת את כל הבוקר מטופלת ילדים ואין לך כח. אז שניכם במצב די דומה, הוא עבד בחוץ, את עבדת בבית.

אז מאיפה המחשבה שאת "תדרשי" ממנו?... אפשר לדבר בנעימות, להחליט שהוא נח כשחוזר, ואח"כ מתעסק עם הילדים שאת תוכלי לנוח.

ולראות מה יכולים לעזור זה לזה, באלו מטלות.  

אבל בוודאי לא לדרוש מהאיש - שעושה את תפקידו כאיש שמפרנס - להיות אח"כ גם "בעלת-בית".

לראות במה אפשר להקל ולסייע. הכל ברוח טובה (אגב, לא כל גבר בנוי לעבודות שאצל נשים הן טריוויאליות, כמו גם ההיפך. אין טעם להתעלם בכח מההבדלים. צריך לראות מי האיש ומי האשה. את זה רק אתם יודעים).

כבר כתבו פה,

שעם כל הכבוד לכך שסיימת כיתה ז',

ראוי לשמור את ייעוצך בפורום הורות לשלב קצת יותר מאוחר בחיים....

אפילו שחופש ויש הרבה זמן.

וגם כשעולה לך עיקרון נכון - שאף אחד מבני הזוג לא צריך להיות "סמרטוט"..

בס"ד

לקבל את הבעל בסבר פנים יפות,

להעריך את מה שהוא עושה מחוץ לבית,

לפקוח את העיניים ולהסתכל על כל דבר טוב שהוא עושה, ולבטא את ההערכה כלפיו 
ועל מעשיו, יכולים להעלות את המוטיבציה שלו לעזור לך.

בקשה מקרב לב- כשאת מצפה לשובו לבית, אל תתמקדי בצורך האמיתי שלך ובזכויותייך הצודקות בעזרתו,

אלא תשקיעי כמה דקות להתבונן בכמה שהוא אדם ובעל טוב,

ותאזרי את הכוחות לקבל את פניו בשמחה, תוך רגישות לצרכיו באותם רגעים.

אחרי שהדקות הקריטיות  חולפות, הוא יהיה הרבה יותר פתוח לבקשותייך,

ובע"ה יקל עליו לעשות אותן באופן שתהני מיכך.

(בניגוד למציאות  שעלולה להיות שהבעל עושה בבית, אך משדר כמה האישה לא בסדר בכך שנאלץ לעשות זאת.)

בהצלחה!!

בס"ד

מה שאתם כותבים נכון ויפה

וזה עובד לתקופה קצרה

ועדין מי סוחב את כל עול הבית ?????

האישה

הילדים הכלים הכביסות  לבדר אותם לקלח וכ"ו

והבעל חוזר הוא צריך לנוח לך אין זכות כזו.

ולא נשכח שעכשיו הוא רעב תחממי לו תמזגי לו

ובאמת למה את לא עושה את כל זה עם חיוך הוא עובד בחוץ( שר החוץ)

את כל היום בבית איך את מבקשת לנוח באמת מה עשית כל היום ?????

(את שרת הפנים )

ולא לשכוח בין לבין תתפללי את כל הזמן בבית איך זה שאין לך זמן להתפלל - תתפללי 3 תפילות

באו נהיה קצת מציאותיים

לא יזיק לבעלינו היקרים טיפה להציץ לצד השני ולא רק "לדרוש"

( להם יש זכות את תבקשי )

בס"ד

א. תמיד עונים למי ששואל את השאלה, איך הוא לעזור לעצמו, ולא איך הצד השני מחוייב לעזור לו...

ב- מי אמר שאין לה זכות לנוח? העיצה היא לתזמן ולבקש את זה רבע שעה אחרי שהיא קיבלה את בעלה כראוי, 
ולא להתנפל עליו בדרישות כשהוא רק חוזר לבית. ( לא שהפותחת עשתה זאת, רק לצורך הבהרת העניין) 

נקודת המפגש היא חשובה לא רק עם הבעל, אלא גם ילד שנכנס לבית, לפנות לו 2 דקות ולקבל אותו בשמחה, וכל אחד שנפגשים אתו כדאי שניתן לו את ההרגשה שציפנו לו עצמו, ולא רק לכך שייתן לנו את מה שאנו זקוקים לו.

ג- אם תשימי לב לא דיברתי על תחממי, תמזגי וכ', (למרות שזה ממש לא היה מזיק) אלא ליחס.

למחשבה על הבעל שאת אוהבת. כשאנו זוכרות שמי שעומד להיכנס בדלת זה לא האינסטלטור,(סתם לצורך העניין)

אלא הבעל שאת כל כך אוהבת, אז רגע המפגש נעים יותר.

כמה דקות של שמחה מעצם זה שהאיש שלך חזר הביתה, ואח"כ אפשר לחזור למטלות, לבקשות וכ'...

לעניות דעתי כשאנו עסוקות בכל מיני תפקידים טכניים של הבעל, (תחליף נורה, תקנה, תזרוק זבל וכ')

ומצפות לשובו הביתה בגלל צרכים אלו, בלי שום מקום שמצפה לראות את הבעל- זה הפסד שלנו.

תיהני מעצם היותו בעלך, אח"כ תבקשי הכל.

תקראי שוב את מה שכתבת עדין היא צריכה לבקש

את מה שהוא לוקח .

והכוונה היא כמובן אחרי שקיבלת אותו עשית לו הכנת לו מזגת לו הכול .....

הוא עייף הוא בא מבחוץ

את היית בבית { מבינה את הכוונה ?}

עדין תבקשי משהו שהוא מודיע לך שהוא עייף ??

לנו יש כוח   אץ פעם לא עייפות לא קשה לנו וכ"ו

בס"ד

בתור אשת חיל את כנראה הבנת שלקבל אותו זה כולל כל מה שתיארת.

אני הסכמתי אימתך שזה היה יכול להיות טוב, אך לא לכך התכוונתי.

מה שאני כתבתי זה עבודה מחשבתית על הרגש.

רבע שעה לפני שהוא מגיע, להיזכר כמה שאת אוהבת אותו,

ולקבל אותו בחיוך. בשמחה.

להתעניין.

לא דיברתי על להגיש למזוג וכ'.

לא תמיד את יכולה באותו רגע.

מה שנסתי לעורר זה את המקום של המחשבה שיוצרת את הרגש בסיפור,

ולא תכלס מה עלייך לעשות.

להיות קשובה לצרכים שלו לא תמיד אומר למלא אותם,

לאחר קבלה בחיוך ובאהבה, והתעניינות בשלומו ניתן גם לומר :"יש סיר על הגז, רוצה למזוג לעצמך?"

או אפילו

"לא הספקתי להכין ארוחת צהריים, רוצה להכין לשנינו חביתה?"

אישית אני כן מאמינה שבמידת האפשר כדאי לעשות זאת עבור הבעל, כי כשזה  נעשה מאהבה זה

תורם לתחושה הנעימה בניהם, 

אבל מה שכתבתי היה על המקום בנפש שאיתו מקבלים את הבעל, ולא את שורת המעשים הנגזרת מיכך -

שזה כל אחת וכוחותיה, בהתאם לעומס שעבר עליה באותו יום

בס"ד

לגבי האם עדיין תבקשי כשהוא מודיע שהוא עייף,
זה כבר עניין של תקשורת.

האם מה שאת רוצה לבקש באמת דורש כזה מאמץ?

האם הוא עייף רק פיזית?

לנו כנשים הרבה פעמים קשה להבין שכל מה שהבעל זריך זה את המעבר בין העבודה לבית.

לא לשדר לו ציפיות.

טוב הכנתי, מזגתי, ואני עם הסטופר לראות מתי זה מתחיל להיות משתלם...

לכן כתבתי שזה ברגש.

לתת לו מקום של מנוחה.
כמה דקות שאת לא מצפה ממנו. ואח"כ כן לבקש וכ'.

וצרם לי המשפט :"את צריכה לבקש את מה שהוא לוקח"

כשאת מרגישה שאת לא נותנת ממקום האהבה שבך,

אלא משהו נלקח ממך זה באמת קשה.

אולי צריך לנסות לבדוק למה את מרגישה כך.

 אולי משהו בהתנהלות שלו כלפייך, משדר שאת חייבת וכ'...

וכמובן שצריך לחשוב על הדברים איך באמת כדאי לטפל בזה.

ושני הדברים שווים התבוננות. 1 למה את מרגישה כך, 2 איך ניתן לשפר את זה, ולא רק בגישה שלך,

אלא גם איך נכון לדבר עם בעלך, על מנת שלא תרגישי ככה.

בכל אופן בהצלחה.

אני נותנת ממקום האהבה שבי הכול

והוא מנצל זאת עד הסוף

לצערי אף דיבור לא עוזר ולכן ממשיכים לשתוק

הרי יש דברים חשובים יותר

איך אומרים בכל מיני "עדות"  ננוח בעולם הבא

בס"ד

את מאמינה שהוא לא ירצה לעזור לך?

הוא לא מסוגל? אם כך יש את הפתרון של ממיק.

האם הוא לא מבין את הקושי?

אולי- ואני אומרת בזהירות- אולי, צריך לעבוד קודם על האמונות שלך לגביו,

ועל התקשורת בניכם.

את נותנת מכל הלב, וזה מאד חשבו!

האם את יודעת לקבל? האם את מאמינה שבעלך אוהב אותך, 

שבדיוק כמו שחשוב לך להעניק לו- גם לו יש את זה כלפייך?

אלו שאלות פנימיות שעלייך להפנות כלפי עצמך, לאו דווקא לענות בפורום.

לעתים אנו באמונות שגויות שלנו חוסמות את הבעל מלעזור,

או מלבקש באופן שהוא יבין.

 אולי כדאי לפקוח עיניים ולראות, כמה בעלך כן מנסה בדרכיו שלו לשמח אותך.

לעתים אין לנו מושג על פעולות שנעשות למעננו. 

ללמוד לפתח אמון באהבתו וברצונו הכנה שיהיה לך טוב.

אחרי שיש את האמון הזה, ניתן להתחיל לחשוב איך ומה לבקש.

בהצלחה רבה רבה!!!

נראה שיש לך ניסיון...

הייתי כן אומרת שלא יזיק לקבל את הבעל עם כוס קפה, אבל להכין שתיים- כן, באמצע הבלגן והמהומה לתת לכל ילד שרוצה לצרוח- שיצרח (טוב, לא ממש, להרגיע את התינוקות, אבל לא להתייחס לבלגן) ולהתיישב עכשיו עם בעלי שחזר מהעבודה לכוס קפה, שתינו יחד. לשמוע ממנו מה עבר עליו במשך היום, לספר לו על קשיי ההשרדות שלי בחופש עם הילדים ומריבותיהם על ראשי.

נקודת הפתיחה כך הרבה יותר טובה.

וכיפית.

אני לא מוותרת על הרגעים האלו (רק בצומות)

לשבת בשקט ולדבר??

וכי את האשה שלהם?

טפלי בזוגיות שלך, במשפחה שלך ובבית שבניתם יחד,

ללא שום השוואה למשפחות אחרות ולסוגי התנהלויות אחרות.

אני מציע בלהתחיל מביעור המושגים "זכות" ו"לדרוש" לאלתר

בהצלחה

בעל עוזר?

לדרוש?

בני זוג הם שותפים בהכל

בין השאר בסידור הבית וכל המשתמע על כך.

בעל לא עוזר!! בעל הוא שותף מלא לניהול תקין ושותף של הבית!!

אם זה לא כך המצב לא תקין

ודרוש תיקון!

על הראשונה, חובות-זכויות: ענה בנדא מצוי!!

על השניה, דרך מעשית: ענו דן ונקודה.

העיקר האופן בו את משדרת את זה יש הבדל בין

"תקשיב טוב אני עיפה בדיוק כמוך ולכן תעשה כך וכך..."

לבין

"יקירי/ממי/נשמה שלי (כל אחד לפי מנהגו ומוצאו) אני עייפה אכין לך קפה תנוח מעט ואשמח כי תעזור לי ב...."

האמיני לי ברגע שגבר מזהה שאשתו צריכה אותו ולא נוחתת עליו עם רשימת מטלות זה אחרת 

בעלך גר איתך בבית?

אם כן, ברור שאחזקת הבית היא גם באחריותו.

את לא צריכה לדרוש דברים שהם מובנים מאליהם.

שבו יחד וחשבוו כיצד אתם מחלקים בינכם את עבודות הבית על מנת שיתאימו לשניכם.

.

יש בתים שאין מציאות כזו, ובזמן שהאישה מקפלת כביסה הבעל יושב וקורא עיתון על הספה.

כשהאישה מקרצפת את המטבח לפני לכתה לישון - הבעל כבר בחלום השלישי,

וכשמסתיימת הארוחה היא זו שמפנה מהשולחן, שוטפת, ושמה במקום.

יש בתים שכשהבעל נדרש לשמור על הילדים חצי שעה הוא מאבד את הסבלנות והשפיות

(שלא לדבר על שעתיים)

יש בעלים שלא יטגנו חביתה, ולא יחתכו סלט, ואפילו את הסנדוויץ שלהם הם לא מכינים לבד

כשהאישה יולדת הם חסרי אונים עד שמגיעה איזו סבתא או לפחות שכנה לארגן את הבית ולקחת את הילדים לפארק.

אני מדברת מהמציאות סביבי - חברות, מכרות, קרובות משפחה.

יש בתים כאלה.

אני חושבת שבמצבים כאלה הרבה יותר יעיל לשלם לעוזרת פעם בשבוע

לבייביסיטר חמודה שתאפשר לאמא לנוח אחה"צ

ואפילו לבחורה שתעזור לגהץ, לשטוף כלים, לקפל כביסות וכאלה

נערה הייתי וגם זקנתי (אני נשואה 26 שנים) ובימינו בעלים כאלה?  

אפילו הסבים שלי שלא ידעו לעשות כלום, עזרו כפי יכולתם.

חייבים לשבת ולחלק את עבודות הבית, עפ"י הזמינות והכישורים של כל אחד. בעלי, למשל מבשל יותר טוב ממני ובאמת שבת- חלק גדול מהבישולים עליו. אני עושה הרבה דברים אחרים כי אני יותר בבית

מה שתארת היא חוצפה ופרזיטיות. ההיפך הגמור מואהבת לרעך כמוך ,  וראוי שיעשו תשובה בהקדם

בס"ד

אם המציאות היא שהבעל באמת לא מסוגל להושיט יד,

(או מחליט להיות לא מסוגל, לא משנה)

אבל מוכן לשלם כסף על עזרה לאשתו, למה לא? 

נכון אם הוא יוצא לעבוד אז עיקר תפעול הבית עומד עליה

אבל בסופו של דבר הבית הוא של שניהם והוא דורש הרבה הרבה כוח

לילדים, להכנת אוכל, לנקיונות וכו'...

וצריך לזה המון כוחות נפש ...

אני אישית מכירה אישה שהתגרשה ואחת מהבעיות העקריות שגרמו לפירוק הבית היה חוסר שיתוף בבית במשפחה

בעלה היה איש אמיד וכל יום הביא לה עוזר והיה לה קשה היא היתה מסביר לו לא רוצה תכשיטים ולא עוזרת

רוצה שותף לחיים למה שקורה בבית המשותף שלנו שגם לו אכפת אפילו פעם בשבוע מהכלים שבכיור ומכביסות משטיפה רגע לפני שבת וכו'...

בצבא חיילים כן מנקים את חדרם

בעמם כבר בגן טרום חובה הם עוזרים לגננת לסדר

ואם הם היו גרים עם שותפים אז מן הסתם טיפלו בעצמם? היום כמעט אף אחד לא גר עם ההורים עד חתונה

היא אישה וצריכה לעשות את העבודה.

אני לא מרחם עליה שהיא מטפלת בילדים.

ודרך אגב,

למה כולם אומרים שבעל צראיך להיות נחמד לאישתו?

ותתפלא למה היא לא מעוניינת

מעניין מאוד למה ?.?

אם היא תירצה היא תבוא אלי על-4.

התץחלתי להתעצבןן ולהשמיץ אותה.

במחשבה ששנייה היא אחלה בנאדם.

היא מיוחדת.

ואני פשוט בעל רע.

תבינו אותי.

בבקשה!

מרחמת על אישתך.

אתה נוטש אותה ככה,

כמה ילדים יש לך?

תתביייש לך.

הסברתי לכםן שקשהנ לי בחיים ואני אדם רע.

מה אישתך עשתה?

כלום!

היא רק אישה טובה ובתור בעל רע, תנשום עמוק ותחשוב פעם לפני שאתה עושה דבר כזה או אחר.

זה מה שהייתי עושה

גם בזה צריך שותפות?

בית דורש שיתוף!!!!

בית זה קשר

בית זה אכפתיות

תוותר על שיתוף ברמה זו אחרת בתפעול הבית

הפסדת בית הפסדת חלק ניכר בעיצוב ובשמחת משפחתך

וחברה באמת תאמינו שיש הבדל בין בן אדם שעובד 10 שעות ובא וישן ויש לו אוכל

מאשר אישה שכל היום בבית

והיא צרכיה לתת תשומת לב לילדים

צריכה לנקות

לבשל

לכבס

להתעורר בלילה לתינוק

וכו'...

זה נון סטופ

וזה דורש כל כך הרבה כוחות נפש

לא שייך לא לקחת חלק בזה - זה גם הבית והמשפחה שלך!!!

ועבודה זה משהוא אחר לגמרי!!!!!!!!!!!!!!!!

אי אפשר לחלק את עבודות הבית חצי חצי כאשר רק הבעל יוצא לעבוד.

צריך לכבד את זה שיש שונות בין בני אדם.

אני אישית בעל שותף מאוד, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש אנשים מהסוג שתואר אצל "מימיק". הם לא בהכרח פרזיטים או שייכים סעודיים. זה טיפוסים כאלה.

אשה צריכה להעריך את הטוב שבבעלה ולא להתעצבן על מה שאיננו. לצפות ממנו מה שמתאים לו, ולוותר על מה שאין הוא מסוגל פיזית או נפשית או "הרגלית" לעשות.

ובאותה מידה הבעל ביחס לאשתו.

יש דברים שאשתי לא עושה. אף שלפעמים צר לי על זה, התרגלתי, הבנתי שכך דרכה, ואני מכבד את זה ועושה בעצמי או מסתדר בלי.

זה בעיני נורמליות של זוגיות.

ולפעמים אולי אפשר ללמוד אבל מחיר הלמידה הוא כל כך גבוה שזה לא באמת משתלם.

גם מי שסובל מאי-הלמידה של בן הזוג יכול ללמוד. הוא יכול ללמוד איך לקבל את בן זוגו כפי שהוא. זה לימוד חשוב לא פחות!

לק"י

וכל אחד תורם את חלקו ואת יכולותיו בשמחה

ולכן קשה פתאום לשנות ולעמוד על ענין השיתוף וחשיבותו

מה שכן שזה ברור שזה גם מנטליות לפעמים וגם השתיכות חשבתית לדור מסוים

אבל,

אז אולי באמת עדיף יותר לוותר ולשמור על ה"סטטוס קוו" הקיים,

כדי לשמור על השלום בית!

אבל בכל אופן אני חושבת שמלכתחילה זה לא בריא ולא היה אמור להיות כך!!!

וכבר מזמן אני לא מבינה מה בין מצוות בין אדם לחברו

בין שנים שהם בני אותו מין

ובין זכר ונקבה - במערכת נישואים

למה פתאום פה(במערכת נישואים) לא תמיד מבינים שעדין יש חיוב

של "ואהבת לרעך כמוך", עבודת המידות , וקל וחומר מצוות בין אדם לחברו לפרטיהם!

יש בעלים כאלה, שהם עצבניים ומרביצים ומעליבים ותוקפים.

עדיף שאשה תשתוק ותשמור על שלום בית ותהיה ילדה טובה.

הרי גברים זה עם שלא מסוגל להשתנות, לעבוד על המידות, להשתדל, לקבל ביקורת בונה, להתנצל, להשתפר.

רק נשים יודעות את זה..

(ואני צינית למי שלא הבין..)

לאשתי היקרה!

הטובה בנשים!

מזל-טוב ליום הולדתך!

את מדהימה!

אין כמוך!

אוהב אותך עד אין קץ ומאחל מזל-טוב עד 120 שנה בעזרת ה'!

בעלך האוהב מאוד♥

ואם שאלתם, אז כן! אני עוזר לאשתי בבית. יש לנו עבודה קבועה: היא מכינה ארוחות ערב ושוטפת ריצפה וכלם וכל העיניינים נשים יודעות! ואנני משכיב את הילדים לישון. וכל עבודות החינוך!

להיות עם הילדים כל היום בבית זו עבודה מאוד קשה!

ברב הפעמים זו עבודה יותר קשה מכל עבודה אחרת.

צריך להשתדל להיות סבלניים גם כשאין כח.

לחייך, לפייס לשחק איתם וכו'....

בכל אופן, לא שווה לדרוש שום דבר... עדיף לבקש....

אם את מספיקה לעשות בבוקר יחד עם הילדים חלק מארגוני הבית, זה מעולה.

ואת השאר תעשו ביחד בערב.

לא ברורה לי מציאות שבעל יישב בזמן שאשתו שוטפת כלים, תולה כביסה מגהצת וכו'....

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם