אכן, יש רבנים שאומרים- ילד מביאים- בשביל הילד עצמו, וצריך לראות שיש את התנאים בעולם כדי שיהיה לילד טוב שהביאו אותו... 

אני שואלת את עצמי איזה גורמים את יכולה להכניס לחיים שלך כדי שיעזרו לך לשמור על חוסן נפשי, שייתנו לך את המקום של אמא שחסר לך בחיים שלך.... 

אבל כידוע, בד"כ אדם לא מוליד ילדים על דעת שיגדל אותם ב"חוסר שפיות"..  ומצבי נסינות מגיעים בחיים, ה' יעזור לכולם לעבור אותם בצורה נכונה.

ומוכרחים להגיד, שלפי כתיבתך - האמת שמזל שנולדת... מן הסתם גם אחייך. ב"ה. 

[וכמובן נכון, שאם למישהו יש קשיים, אז ראוי שיטפל בהם ולא יוציאם על אחרים. כל אחד צריך להשתדל בזה]

בהצלחה גם לך ולכולכם.

להגיע לגישה כזו בחיים בגיל צעיר - זה דבר גדול מאוד.

מאחלת לך (ולפותחת) רק טוב.

באופן כללי, יש לאדם בחירה. אז אפשר סתם לשאול למה ה' נתן לבני האדם בחירה.. אבל זו ממש מהמגמות היסודיות של הבריאה.

אפשר גם לשאול, אז למה שתהיה אופציה שאחרים יינזקו מבחירה לא טובה שלו.. גם על כך יש תשובות ארוכות. ככלל, הכל בחשבון. אנחנו לא יודעים את כל פרטי החשבונות, למה לפלוני קרה כך ולמישהו אחר אחרת.  מה שחשוב לדידנו הוא שני דברים אולי: האחד לדעת שאכן הכל בהשגחה ובסופו של דבר בחשבון אורך הכל לטובה. והדבר השני, הוא שה' נתן לנו בחירה ואחריות - ואנחנו צריכים לנצלם לטוב. להרבות טוב.

ולא נכון לומר שאם ה' לא שולח ילדים לאנשים טובים - אז הם לא רואיים להיות הורים. הרי אצל אימותינו כתוב על זה :הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", כלומר, היה ערך גדול לכך שזה יופיע דרך תפילה גדולה. יכולים להיות הרבה חשבונות, איננו יודעים. גם בענין זה, אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו - ובוודאי לא לחשוב שאינם ראויים. ח"ו. 

שיהיה טוב לכולם.

[ואת יודעת מן הסתם, שלשאלת הידיעה והבחירה התייחסו כבר הרמבם והראב"ד ועוד.. ]

בהיות שאת כותבת שב"פורום בוגרות" יש הרבה שכותבות כך - צריך לומר את האמת שלא תמיד הילדים "צודקים"...

גילההתבגרות אינו פשוט, וכיום נמשך לפעמים מעבר לגיל ה"עשרה", ויש כאלו (לא מדבר עלייך) שרואים דברים מהצד שלהם, ואינם רואים עד כמה יש להם חלק לפחות במצב. ילדים יכולים לפעמים "להוציא הורים מדעתם", לפעמים סתם לצער, להתחצף - ולהתפלא איך ההורה מרשה לעצמו להגיב כאילו הוא בן אדם..

לעיתים, סתם ילד/ה יכול להבין את עצמו כשקשה לו או מדבר לא בדיוק כפי שרוצה, אבל לא מוכן בשום אופן "להכיל" שגם להורה זה יכול לקרות..

אז חשוב מאד שכל מי ש"מצטרף" לתלונות כאלו, יבדוק היטב את עצמו. אחרי הכל - יש מצוות כיבוד הורים, יש מצוות מורא אב ואם, יש השקעה אין-סופית של הורים בילדים, ומדרך הטבע יש גם סגנונות שונים בין הורים לילדים. יש מציאויות שילדים מוציאים את כל תסכוליהם האישיים על ההורים כאילו "הכל קרה בגללם".. ושוכחים שגם ההורים התמודד עם דברים בבחרותם ואח"כ ולא תמיד "האשימו" את הוריהם..

הקיצור, לבדוק כל דבר ביושר ואמיתיות. מה תלוי גם בנו, ומה לא. ומה אפשר לעשות - עד כמה שאפשר - כדי להיטיב הן את מצבנו הפנימי ללא תלות בהתנהלות אחרים, והן את היחס איתם..

זה אובחן?

זה מדויק?

או שסתם יש לה צורך לעבוד על המידות או שהילדים קצת "שיגעו" אותה עם ההתנהגות שלהם,

לפני שמגיעים למסקנות, צריך לבדוק עם אילו קשיים התמודד הבנ"א שעומד מולכם,

למשל, נושא לא קשור כ"כ אולי,

אבל אשה אחרי לידה לפעמים עלולה להיכנס לדיכאון, אבל אם תינתן לה התמיכה הנכונה והיחס הנכון זה יכול להימנע.

נכון שאנחנו לא מנהלים את העולם, והקב"ה מנהל את הכל,

יחד עם זאת, אנחנו צריכים לעשות השתדלות, לתת לבנ"א האהוב והקרוב לנו את הסביבה הנכונה,

כמובן, שאני לא מצפה ממך, בתור ילדה של אמא שלך לטפל בה.

בכל אופן, אני מאחלת לך בהצלחה, ואולי גם את צריכה למצוא את האנשים שיקשיבו לך ויתמכו בך כדי שתתמודדי נכון עם המצב!

בהצלחה בעז"ה

שמצטבר הרבה זמן. לא פשוט.

ה' יעזור לכולכם. בבריאות ובשמחה.

הרי אינני יודע על מה כותבות שם.

כתבתי כעיקרון, למי שזה מתאים.

גם ילדים לפעמים יכולים לנהוג ב"אלימות מילולית" אל הוריהם. חוצפה קשה למשל. זה לא פחות חמור בהכרח, ולא לכל הורה יש את היכולת לעמוד מול זה בשלוה ו"הבנה" שזה הגיל..

לדרוש שאם "הילדים חצופים" - כשמדובר ב"ילדים גדולים", בוגרים - כלומר, אלימים מילולית, אז שההורים "יתמודדו בדרך אחרת" כשהילדים עצמם אינם עושים זאת - לא מאה אחוז בטוח שזו דרישה לגיטימית כשהיא באה מצד "ילדים" כאלה (כמובן, תיאורטית למקרה שיש דבר כזה, ולא בג"יל הרך")..

ונכון שכל אחד צריך לטפל בעצמו במה שצריך. וכמובן, לא באנו חלילה "להצדיק" התנהלויות לא ראויות..

הדדית אסור להפוך יחס כזה ללגיטימי, משני הצדדים, גם בגלל ש"קשה" למישהו", אפילו שזה נותן מקום ללימוד זכות והבנה.  עפ"י רוב, הורים אכן מלמדים זכות כך..

ובוודאי שהורים צריכים להשתדל לגלות איפוק, ולזכור את ה"כח" שיש למילותיהם על ילדיהם; ובד"כ גם מגלים "הבנה" ל"שגעונות" גם של גדולים, כי יודעים שלומדים מנסיון החיים..

אבל, כשמדובר בחבר'ה שהם כבר בוגרים בעצמם - האחריות שלהם היא לא פחות. והחובה המוסרית וההלכתית שלהם היא יותר. היום נהיה לעיתים משהו משונה, שבמקום לדבר על כיבוד הורים, מדברים על איך הורים אמורים לסבול כל התנהלות חסרת מעצורים.. אז זה לא נכון. זה לא אנחנו. וזה מזמין התנהלויות כאלו.

וציינתי מפורש, שכאשר תביעה כזו באה - אם באה - מצד "ילדים" שאינם תובעים מעצמם אותה, לא בטוח בלגיטימיות שלה...

בהרבה מקרים של חולי נפש הרווחה לא בשטח.

יש רמות במחלות נפש. יש דברים מטופלים שהחולים בהם בהחלט יכולים וראויים להיות הורים.

ויש מצבים שהבן אדם כלפי חוץ מתמודד ורק המשפחה הקרובה יודעת כמה זה גרוע בבית פנימה.

בשני המקרים האלו הרווחה הרבה פעמים לא בעסק.

מהכרות אישית- משפחות במצב גרוע, ילדים שנפגעים אחד אחרי השני במשפחה ואין רווחה!

שוב, לא מביעה דעה בנוגע להשלכות שאמורות להיות לזה. רק עובדות.

כי הסוגיה עצמה מורכבת מאוד ויש המון מה לטעון ל2 הצדדים.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם