שתי ילדות בנות ארבע. מחבואים.
אחת סופרת.
שמה ידיים על העיניים ומסתכלת כזה, מכירות?
אז השניה קולטת ואומרת שהיא לא רצה עד שהיא תספור לה באמת ולא תסתכל.
אז היא אומרת לה שהיא בכלל לא הסתכלה ומה היא רוצה, אבל בסדר.
ושוב סופרת ושוב מסתכלת.
ושוב השניה אומרת לה שלא הוגן.
ושוב סופרת ושוב מסתכלת.
איכשהו השניה השתכנעה שהפעם היא אמיתית איתה (אין מושג למה..)
ורצה להתחבא.
אז ההיא שספרה גומרת ורצה ישר למחבוא, כי אתן יודעות היא הסתכלה..
והיא צועקת מצאתתתייי, והשניה צוחקת איתה הכי שיש
והם מאושרות
מאושרות
מאושרותת.
ממה?
ממחבואים. אפילו שהיא הסתכלה ומצאה אותה ברגע.
כיף להן סתם ככה.
אני פשוט עמדתי מהצד ובהיתי שעהה בהן.
בצחוק בשמחה בזה שהשניה כל הזמן עבדה עליה..
וזה מהמם.
חבל שזה שאנחנו גודלים זה מחייב שגם נהיים מתוחכמים יותר וחושבים יותר ו"מבינים"יותר.
ואנחנו לא נצליח לשמוח סתם ממחבואים שהסופרת עבדה עלינו
ולצחוק באושר כי ככה.
בדיוק עכשיו אח שלי וחברים שלו קנו לחבר שלהם כדורגל ליומולדת.
והחביאו את זה בארגז מלא זרדים..
"אבל מה, הוא יפתח ויחשוב שהבאנו לו זרדים, זה דפוקק.."
"לא! נגיד לו שיחפש טוב.."
"אבל זה יהרוס ת'הפתעה!"
"אז פשוט נשחק בחוץ ואז מישו יגיד שהוא חייב לשרותים וירוץ ויביא ת'מתנה ואז הוא יבין שזה לא סתם.."
ייאאוו איזה חמודיםםםם. תמימות ושמחה של חיים פשוטים וטובים.
הלוואי שנדע לגדול ולהישאר ילדים.
פשוט ילדים.
עם חיים פשוטים
וטובים
ושמחים
כי ככה.
לא חושבות?
מרכיבה על סוסים באופן קבוע