מהמציאות, מהמשפחה , אני חיה עם עצמי , אף פעם לא באמת התגעגעתי למישו מהמשפחה שלי, לא ממש אכפת לי מה יקרה להם,
אמא שלי כל הזמן שולחת לי הודעות שהיא מתגעגעת אלי (ניסיתי ללכת לפנימיה) ואני עונה לה שגם אני, סתם מנימוס . זהו. ההודעה נשלחה אני ממשיכה בחיים שלי.
לפעמים כשאחותי מתעצבנת עלי וצועקת עליי שהיא שונאת אותי, זה לא מזיז לי,
אני חיה רק בלילה ביום אני נכנסת לבד בחדר מציירת על הקירות.
או ישנה.
בלילה הכל רגוע יותר, אף אחד לא יושב לך על הראש, אני שוכבת במיטה עם מנורה דלוקה ומציירת, בבוקר מוקדם אני קמה ויוצאת לראות את הזריחה.
טוב לי.
אבל המשפחה נפגעת (ניראלי) אחותי הגדולה אתמול איבדה עשתונות וצרחה עליי שאני לא צריכה להיות במשפחה הזאת, ושאני הורגת את הוריםשלי ושאני יפסיק לחשוב רק על עצמי. אז יצאתי החוצה וטיילתי עד 3 בלילה.
אמא שלי חושבת שאני פסיכית , כולם חושבים שאני פסיכית. אולי אני באמת פסיכית, למי אכפת?
אני רוצה רק שאנשים יפסיקו להפריע לי, בשלווה של החיים שלי, שלא ינסו למצוא לי בתי ספר, מוסדות וכל החראות האלו.
-סופריקה- |מחילה על הנאום הארוך והחסר פשר הזה.
)