מה שתיארת מאוד דומה למה שאני מרגישה.

מצד אחד אני משתדלת לא להתערב ביחס שבין חמותי לבנות. ואם חמותי אומרת להם לעשות משהו אז אני עומדת על כך שיעשו, מצד כבודה.

מצד שני אם אני מרגישה שיש משהו לא נכון או פוגע- אני מתקנת בעדינות, או בהומור- לפי ההקשר.

נניח- היא די הזדעזעה שהבנות שלנו מסתובבות יחפות בחוץ ואפילו הציעה לי לקנות להן נעליים לקיץ, כדי שלא יורידו...

אז לזה הגבתי בהומור, משהו כמו "טוב, ככה זה אצלנו, מתנחלים, את יודעת..."        והאמת שזה די עבר לה.

עוד דוגמה- הילדה גמרה לאכול ורוצה ללכת לשחק. אז חמותי אומרת לה שתסיים את כל מה שיש בצלחת. זה מעצבן אותי... אז אני שואלת את הילדה: את שבעה? בטוח שלא תרצי עוד? ואם כן- אני מרשה לה ללכת לשחק. כך שבעצם ניטרלתי את האמירה של הסבתא אבל לא יצא שאמרתי משהו נגדה.

או שאפשר לחזור על האמירה של הסבתא אבל בניגון ובוריאציה שלך. בדוגמה שהבאת עם הירידה מהכסא- אחרי שהיא אומרת- תחזרי אחריה בצורה שלך - זה מצד אחד מחזק את האמירה שלה, ומצד שני מנטרל את החוסר נעימות של הילדים מההערה.

לתחושתי את נופלת באותה טעות של חמותך, לוקחת תפקיד ואחריות חינוכית שלא שלך...

הקשר שלה עם הנכדות שלה הוא העסק שלה. לך אולי נראה שכסבתא היית מעדיפה קשר אחר, אבל היא בנאדם מבוגר וזכותה להחליט איזה קשר היא רוצה  ואיך להגיב לנכדות שלה.

יותר מזה, השיפוטיות שלך כלפי ההתנהלות שלה עוברת לבנות שלך, ומקשה עוד יותר על הקשר הנעים בינן לבין הסבתא שלהן.

תתפלאי, אפשר לאהוב ולהיות מאוד מחוברים גם לסבתא שמעירה (מניסיון...) ובטח כשהיא מעירה כמו שאת מתארת. אבל אם המסר הסמוי מאמא הוא "אוף עם הסבתא הזו" "למה היא לא מתנהגת כמו הסבתא השניה" וכו'- ילדה יכולה להרשות לעצמה לומר לסבתא "סבתא תלכי". וברובד העמוק יותר זה פוגע בקשר שלהן.

שמעתי פעם מהרבנית לבנון שיעור בנושא הזה בדיוק- היא אומרת שאנחנו הכלות צריכות לכבד ולקבל את החמות כמו שהיא, ולסמוך על הילדים שלנו שהם יודעים בדיוק מה מותר ומה אסור בבית, ולא לפחד שהחמות תהרוס את החינוך שלנו. זה לא בדיוק הבעיה שהעלת, אבל העיקרון חשוב. האמון שלנו שסבתא יודעת מה היא עושה, הקבלה המוחלטת שלה- משחררת מאוד ומאפשרת בנייה אמיתית ואוהבת של קשרים.

הרבה הצלחה!

לצערי הרב. גם לה יש את הקטעים האלו. כשאחד מהם יוצא מהשירותים היא רצה אחריו ולא נותנת לו לזוז עד שישטוף ידיים עם סבון, גם אם נטל ידיים. ונזלת, אפילו טיפה, מפריעה לה מאוד בעיניים. 

ואני לא סובלת את העודף חוקים האלו שחונקים אותם, וזה כבר מציק להם כי אני יותר משחררת ממנה. 

הדבר ששבר אותם והם אמרו לי שבגלל זה הם לא רוצים ללכת אליה- שכשאנחנו מגיעים היא לא מדברת איתם עד שהם נותנים לה חיבוק ונשיקה, והגדולה שיש לה רגישות תחושתית פשוט שונאת את הנשיקות האלו ונגעלת מזה ,גם לקטן החמוד והנוח זה מציק. נכון זוועה? עצוב לי שזה כך. פעם היא היתה יותר רגועה איתם. 

בת 30- נתת עצות טובות. את חלקן ניסיתי לעשות, ואנסה שוב, בעז"ה.

מה שכן- להרגשתי, הבנות לא מצליחות להפריד בין סבתא להערה שהיא אמרה. ככה הן חוות אותה. יש גם דברים חיוביים בקשר- היא נותנת מתנות וכו'- אבל מבחינת הקשר הרגשי, זה מה שיש בעיקר. אין הרבה חיבוקים ונשיקות ומילות אהבה.

פנסאי- בני כמה הילדים שלך? יכול להיות שזה יכול לעבוד עם ילדים גדולים יותר. אצלנו הגדולה בת 4, ופחות שייך להכניס מושגים כמו "את צריכה לכבד את סבתא ולהישמע לה". בכלל, אני לא מאמינה באמירות כאלו, כי הן לא מביאות לכבוד אמיתי, אלא לכבוד מעושה; אם היינו מגיעים למצב שבו אני אומרת דבר כזה, הבת שלי אולי הייתה מכבדת למראית עין, בנוכחותי- ואולי אפילו בהעדרי- אבל מה בלב? ומה לאורך זמן? זה הרבה יותר משמעותי.

בכלל, כשיוצא שאני חוזרת על דברי חמותי בצורה יותר מעודנת, אז הבנות נשמעות ומה שחמותי רצתה קורה בכל מקרה, אז אין כאן מקום של חוצפה בכלל בכלל (שזה גם כן משהו שבכלל לא הייתי מכניסה לעולם המושגים של הבנות, לא בגיל הזה ובשלב הזה).

את צודקת שראוי שילדים יכבדו מבוגרים מהם, במיוחד אם הם סבא וסבתא. ועם זאת, הכבוד צריך לבוא מתוך הילד (שהראנו לו דוגמא אישית, שסיפרנו לו סיפור שבו ילד כיבד מבוגר וכדומה), ולא בגלל שאמרנו לו שכך צריך. מבינה לאן אני חותרת?

tx- בהתחלה כשקראתי את התגובה שלך, היא חרתה לי מאוד. קראתי אותה כמה וכמה פעמים, והצלחתי יותר לבדוק עם עצמי את הדברים.

לטעמי, את טועה. אני לא נופלת לתוך אותה טעות של חמותי, כי אני לא מנסה לחנך אותה. אני לא אומרת לה מה לעשות ואיך להתנהג, והיא כן אומרת את זה לבנותיי (ואם תאמרי- אבל את חושבת את זה- אז יש פער גדול בין לחשוב על משהו, ולהפוך במחשבה ואולי לשנות אותה, לבין לומר ולהעיר שוב ושוב).

אני יודעת ומאמינה בהחלט שזו זכותה של חמותי להחליט איזה קשר היא רוצה עם בנותיי. הן הנכדות שלה, לא שלי. אני לא באה לומר לה איזה קשר צריך להיות לה עם הבנות, ואני לא חושבת שמתפקידי להחליט את זה עבורה. ממש לא.

יכול להיות שאני כותבת יותר עבור טובת בנותיי בקשר עם חמותי מאשר טובת חמותי בקשר עם נכדותיה. יכול להיות.

עם זאת... אני רואה את הקשר שיש לחמותי עם ילדיה. לא קשר חם, אמהי, וקרוב. אני לגמרי לא באה להאשים אותה או לומר "הנה! הנה! את רואה! זו ההוכחה שאני צודקת!". אני פשוט רואה את ההתנהגות של חמותי, ותוהה אם כך היא התנהגה עם ילדיה, וזה מה שגרם להם להתרחק, ולקשר להיות פחות אישי וקרוב (ברור שיש עוד הרבה סיבות. אני מסתכלת כרגע רק על אחת). אני לא רוצה שהקשר עם הבנות שלי "ייפול" למקום הזה, למקום הדואג-מדי, הלחוץ והלוחץ. בשבילן ובשבילה.

לגבי המסר הסמוי שעובר ממני- עם כל האמונה שלי במסרים לא מודעים, ועם כל היותי בלתי אובייקטיבית בעליל- אני מפקפקת בזה לחלוטין. חלק ניכר מהפעמים שחמותי מעירה לבנות אני לא נוכחת, אפילו לא כצופה מהצד, פשוט כי אני במקום אחר בבית. בשאר הזמן, אני לא חושבת על ההערות של חמותי וההשפעה של זה על הקשר וכו'. יכול להיות שאני משדרת מידה מסוימת של ביקורת כלפי חמותי. להערכתי, זה באמת זניח (בכל אופן, אבדוק את עצמי בזה).

ועוד דבר- הדוגמא שהבאת מהרבנית לבנון באמת מתייחסת לדעתי למקרה הפוך, של חמות מפנקת (כך הבנתי ממה שתיארת). ועל זה אני חייבת לענות- מה אם היית מנסה לחנך את ילדייך שיהיו משוחררים, שילמדו לחשוב בכוחות עצמם ולבחור בכוחות עצמם, ואז היה בא מישהו ועושה איתם הפוך? מה אם היית מרגילה את ילדייך לכך שיש לך כבוד למה שהם חושבים ולבחירה שלהם (לא בצורה כזו מפורשת, אלא בדרך הפניה אליהם), ואז מישהו היה בא ומתייחס אליהם כאילו הם לא יכולים לחשוב עבור עצמם? נקודה עקרונית אצלי בחינוך היא לא לכפות על הבנות שלי דברים. ברור שאני משלמת על זה מחיר, וברור שיש גם גבולות שאני לא מרשה לעבור, אבל אני מאוד משתדלת לא לעשות דברים בכוח, לא לכפות, לתת לבנות שלי להגיע לדברים מעצמן ומרצונן. ברור שלא אתן לזה להגיע לסכנת חיים, אבל עד כמה שאפשר- אאפשר להן לבחור ולהבין בעצמן מה הדבר הנכון, עם הכוונה עדינה. לכן, זה מאוד חורה לי כשחמותי כאילו מתייחסת אליהן בזילזול, מנבאת שחורות ("את תפלי מהכסא ככה"). זה פשוט משהו שחשוב לי שלא יהיה מולן.

(ורק להבהרה אחרונה- כמובן חשוב לי גם לכבד את חמותי ואין לי כמעט "התנגשויות" איתה, על אף דברים שקצת פוגעים בי וכו'. וגם מול הבנות זה כך).

(סליחה על האורך ).

עדידי- כמה אני מבינה... אני לא יודעת אם את רוצה עצות (הרי הגבת כדי לעזור לי ), אבל אם כן, אז תגידי.

למה כלה צריכה לקבל עליה עול חמותה?

אשה נשואה עם ילדים, יש לה את המקום שלה, הכבוד שלה,

למה היא צריכה שחמותה תחנך אותה???

אנונימית- תודה שיצאת להגנתי. האמת שהבנתי את דברי פנסאי כקבלת עול של הבנות, ולא שלי, אבל תודה בכל אופן 

ופנסאי- תודה שהסברת את דברייך שוב. עכשיו זה באמת היה לי ברור יותר.

ואם כבר, אני רוצה להסביר יותר את דבריי כי אני רואה שזה נחוץ. לא התכוונתי שמשפט כמו "לכבד את סבתא" תובע מילד קטן לקבל עול בלי שהוא מבין את הסיבה לזה. התכוונתי שמשפט כזה הוא בעצם ציווי חיצוני על משהו שצריך לעניות דעתי לבוא מבפנים. נגיד שהייתי נוסעת באוטובוס ולא היה לי חלילה כבוד למבוגרים, ואז אדם מבוגר היה אומר לי :מה זה שאת יושבת ואני עומד?! תכבדי אותי ותני לי לשבת מיד!". אז כנראה הייתי קמה כדי שהוא יישב. אבל האם הייתי באמת מכבדת אותו, בתחושה הפנימית והאמיתית שלי?... נראה לי שלא (ושוב, זה ממש מצב היפותטי כי כן יש לי כבוד למבוגרים וכו').

לדעתי הכבוד צריך לבוא מבפנים, מהמקום האמיתי של הילד, ולא כי אמרנו לו "ככה עושים וזהו".

ועם זאת- הסתייגות- ברור שיש דברים פנימיים שיש עליהם ציווי מבחוץ, "ואהבת את ה' אלוקיך" ועוד דוגמאות. וברור שלא אתן לבנות לדבר בחוסר כבוד לסבא וסבתא (וגם לא כלפינו ).

יש טווח של התנהגויות בין דיבור והתנהגות בחוסר כבוד לסבא וסבתא, לבין הוראה מפורשת לכבד ולהישמע לדבריהם כי כך צריך וזהו. אז בטווח הזה אני מקווה שהבנות יגיעו מעצמן לכיבוד של סבא וסבתא, בלי שנצטרך יותר מדי "לדחוף" אותן לשם.

(אגב, אני תוהה לאיזה התנהגויות התכוונת כשכתבת שאת אומרת לילדייך שכך צריך לעשות כי חייבים בכבוד סבתא. יכול להיות שדוגמא או שתיים תעזור להבין את הכוונה, ואולי נראה שאנחנו לא חלוקות מדי בדעות (אולי כן, מי יודע ).

אורח הוא כמו גרב, חמים ונעים כשבא ואחרי יום כבר לא נעים להמשיך להיות איתו

למה היא אצלך ליותר מיום??? אורח צריך לדעת גם ללכת. אם חמותי הייתה פה יותר מחצי יום , אני לא צוחקת זה היה עולה לי בבריאות, היא באה פעם בשבועיים לכמה שעות ולוקח לי שבוע להתאושש מכל ההערות. 

לא משנה מה ואיך היא מעירה, זה הבית והפרטיות שלך זה לא נעים כשיש עוד בן אדם שמתערב.

זה מתבקש מבן אדם שחי איתך 3 ימים הוא יהיה מעורב בנעשה ולא יהיה עציץ ,הוא בוודאי יתערב בחינוך עפ"י גישת החיים שלו, ואת זה ניתן לסבול ולכבד ולנסות לבלוע את הצפרדע כשהאורח נמצא כמה שעות ,אבל 3 ימים?! זה לא בריא לדעתי.

את אומרת שהיא נשארת לעזור יום יומיים אחרי שבת, העזרה הזאת שווה את הבריאות שלך, האווירה בבית, ואת הקשר שלך איתה? בעלך צריך להתערב ולהגיד לה בעדינות אחרי שבת bye bye נתראה עוד שבועיים /שבוע .

חוץ מזה  for you את אישה גדולה מהחיים אם שרדת חמות בבית לכל כך הרבה ימים

אבל ערב ר"ה, זו הזדמנות להתעלות ולעזוב את כל ההערות האלה בצד,

תנסו לבוא לחג להורים /לחמות בגישה חיובית...

אני יודעת שזה קשה!

אני יודעת!

אבל אפשר לנסות להבליג..

לקראת ראש השנה

שנה טובה לכולם!!

היא אצלי ליותר מיום כי ביקשתי שתישאר אחרי יום ראשון (כשהיא באה אלינו לשבת היא כמעט אף פעם לא חוזרת במוצ"ש בגלל הנסיעה הארוכה והחושך), לעוד יום-יומיים.

למה ביקשתי שתישאר? בגלל שאני בתחילת היריון, ברוך ה', והיו-יש לי לפעמים בחילות קשות (כבר פחות הקאות, ברוך ה'), והעזרה שלה הייתה מאוד משמעותית. היא עזרה גם עם הבנות, אבל בעיקר בשטיפת כלים ובישול אוכל, שאלה דברים שקשה לי יותר לעשות.

את צודקת שיש מחיר לשהות הזו. ואני יודעת גם שאם אני מבקשת ממנה להשגיח על הבנות כשאני הולכת לנוח, הגיוני שהיא קצת תחנך אותן ותרגיש יותר מעורבת בחינוך.

ועם זאת- ההערות האלו היו קורות גם בעבר, כשהיא לא הייתה נשארת עוד יום-יומיים, וההערות האלה לא מגיעות כשאנחנו אצל ההורים שלי, שגם אצלם לפעמים אני נחה ומפקידה בידיהם את הבנות (אני ממש לא באה להגיד שהם הסבא והסבתא הכי טובים ואלה מהצד של בעלי הם הפחות טובים. כל אחד ומעלותיו, כל אחד וחסרונותיו. מבחינת נושא השירשור, זה אולי נשמע ככה, אז חשוב לי לומר שיש יותר מורכבות מזה).

ואנונימית- לא ממש הבנתי את ההערה שלך ולמי היא מכוונת. אליי? לגמזו?

מה שהיה בשבת עם חמותי קרה כמעט שבועיים לפני ראש השנה, אז בהרגשה שלי, לא מדובר בקטנוניות/לשון הרע בדיוק ערב ראש השנה (ואולי אני טועה. ריבונו של עולם ישפוט אותי). אני גם לא רואה טעם בלהדחיק את הרגשות והקושי, כי הם ממשיכים להתקיים גם אם לא כותבים עליהם (במקרה הזה).

ודווקא מהכתיבה כאן הצלחתי להשתחרר מחלק מהביקורתיות. אז את יכולה להיות רגועה שאנחנו לא באים להורים, משום צד, בגישה שלילית.

ושנה טובה גם לך

ככה להישאר ולעזור. עם כל הקושי זה באמת מקסים.

קודם כל- אני מאוד מעריכה את זה שלמרות שהתגובה שלי הכעיסה אותך (לא התכוונתי...) התייחסת אליה בכזו רצינות וענייניות.

יש רק נקודה אחת שאני חושבת שהיא העיקרית. את כותבת "מה אם היית מנסה לחנך את ילדייך שיהיו משוחררים, שילמדו לחשוב בכוחות עצמם ולבחור בכוחות עצמם, ואז היה בא מישהו ועושה איתם הפוך? מה אם היית מרגילה את ילדייך לכך שיש לך כבוד למה שהם חושבים ולבחירה שלהם (לא בצורה כזו מפורשת, אלא בדרך הפניה אליהם), ואז מישהו היה בא ומתייחס אליהם כאילו הם לא יכולים לחשוב עבור עצמם?"

ואני עונה- אם אני מחנכת את ילדי לחשוב בכוחות עצמם, יש לי אמון בהם, שגם אם מישהו יתייחס אליהם הפוך, הם ימשיכו לחשוב בכוחות עצמם. הרי זה הבסיס לכל חינוך- שהוא נמשך גם כשהמחנך לא נמצא. הרי לא תוכלי להיות תמיד ליד הילדים שלך או לדאוג שכל מי שיבוא איתם במגע (המורה, המחנכת, המדריכה, החברות...) יתנהל איתם בצורה שאת חושבת שנכון להתנהל. את מחנכת אותם בצורה מסויימת, ומאמינה שהם יתנהגו בצורה הזו גם אם הם יפגשו באנשים ששונים ממך.

אז למה לא לעשות את זה גם מול חמותך? 

אני מאמינה שהילדים שלי מחונכים מספיק טוב, ובעלי אישיות טובה וחזקה מספיק כדי להתמודד גם עם מילים ואמירות שלא נשמעים בבית שלנו. לכן אני יכולה לקבל בסבר פנים יפות ובנחת אמירות של אנשים אחרים- חמותי, המורים והגננות, ולא להילחץ מזה.

שתהיה שנה טובה!

תודה שכתבת . אגב, אני מאוד מעריכה את התגובות שלך ובד"כ קוראת אותן (גם בשירשורים אחרים, כשאני רואה שהגבת), וזו אחת הסיבות שהשתדלתי להתייחס למה שכתבת (:

את צודקת מאוד בדברייך.

אני רוצה רק לחדד את הנקודה שהבנות עדיין קטנות. הגדולה בת 4, והיא לא "גדולה" מהבחינה הזו (קשה לי להסביר. אם את מבינה למה אני מתכוונת גם בלי הסבר, מצוין).

נכון שהחינוך צריך להמשיך מאליו, אחרת לא באמת הטמענו ערך מסוים אצל הילד. עם זאת, זה עניין של גיל (ואולי גם של בגרות נפשית).

לא לגמרי הבנתי למה התכוונת בשאלה "למה לא לעשות את זה גם מול חמותך". מה "זה" שאליו התכוונת? לתת לבנות שלי לחשוב בכוחות עצמן ולבחור איך להגיב? זה מה שעשיתי, והן הגיבו בחוסר היענות לסבתא, ובריחוק.

ושנה טובה גם לך

תודה על הפירגונים....

התכוונתי שכמו שאת סומכת על הילדים שלך שיסתדרו גם עם הגננת שלא תמיד מתנהלת ומגיבה בצורה שנכונה לדעתך, ככה תסמכי עליהם שיסתדרו גם עם חמותך... וזה לא עניין של גיל. מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו בהורות ובחינוך הוא כל כך עמוק ופנימי, הרבה יותר מההשפעה של אנשים אחרים עליהם.

נראה לי שמה שמפריע לך בעיקר זה מערכת היחסים הקרירה שנוצרת בינה לבין הבנות שלך. אבל מה את יכולה לעשות? את לא יכולה לשנות אותה ואת ההתנהלות שלה. וחוץ מזה- זו הדרך שנראית לה נכונה ליצור קשרים עם אנשים. לך זו נראית טעות, אבל זכותה לעשות מה שמתאים לה לאופי ומה שנראה לה נכון!

ובכלל, מי אמר שקשר צריך להיות דווקא "חם, מחבק"? אולי הקשר צריך להיות "מכבד"? מה, הורים יקים אוהבים את הילדים שלהם פחות כי הם מחבקים אותם רבע ממה שמחבקת אמא מרוקאית ממוצעת? לחמותך זה הקשר שהיא רוצה. אם היא רוצה קשר אחר, היא מספיק בוגרת כדי להתנהג בצורה שתביא לקשר אחר. כנראה שהיא לא רוצה...

אנחנו כל הזמן התווכחנו עם חמותי: אל תנסי לחנך את הילדים, נפגשים פעם בחודש בערך, תהני מהם תשאירי לנו את החינוך... והיא הייתה מעירה כל הזמן, לאכול יפה, לשמור על הנקיון, לתת לה נשיקה מיד כשבאים וכדו'

מה שקורה היום, הילדים כבר גדולים, בגילאי העשרה, הם לא מדברים כמעט עם הסבתא הזאת, הקשר שלהם איתה הרבה פחות זורם ופתוח מאשר עם הסבתא השניה. 

מרבית התגובות היו על היחס של האמא והסבתא, אני רציתי רק לפתוח את העניין של הקשר של הסבתא והילדים, יכול להיות שהימים שהיא נשארת לעזור יפגעו בסוף בקשר שלה עם הנכדות, כדאי להעלות את הנקודות האלה בפניה...

חבל שבגלל רגישות יתר בנותייך יפסידו קשר עם סבתא אוהבת.

כולן הזדהו עימה,

וחלקן אף תיארו מצבים בהם הבנות חשות שלא בנוח עם סבתם עד כדי נתק.

פותחת השרשור ציינה במפורש שהבנות לא רגילות לסגנון הזה ומרגישות דחיה וריחוק מחמותה, והיא מצרה על כך,

כך שגם אם הוא היה מקובל עליה עצמה, חבל לה על בנותיה.

אורין- לא מדובר ברגישות יתר שלי, אם לזה את רומזת. מדובר בתחושות לא נעימות שהיו לבנות שלי כתוצאה מהערות שחמותי אמרה להן.

ובתגובה למה שכתבת יותר למטה- אני מבינה ומסכימה חלקית עם מה שאת אומרת, שמקבלים יותר את מה שאמא ("הסבתא השניה") אומרת. ועם זאת, יש דברים שאמא שלי אומרת שאני לא "מעבירה", אלא כן "עושה להם תיקון" ולא משאירה אותם כמו שהם (אני יכולה לתת דוגמא. לא נראה לי שצריך).

אז אני לא בטוחה שאם אמא שלי הייתה אומרת אותם דברים הייתי מרגישה יותר טוב עם זה. זה גם לא עניין של איך אני מרגישה עם זה, אלא איך הבנות שלי מרגישות ואיך זה משפיע על הקשר.

כשחושבים בכנות מה הייתי מרגישה אם אמא שלי הייתה אומרת את אותם דברים. בדרך כלל את אמא מבינים יותר ומעבירים.. או לחשוב מה הייתי מרגישה אם גיסתי הייתה כל כך ביקורתית כלפי אמא שלי..

פרח-בר- גם אם אני רואה משהו מסוכן, אני אעיר. זה לא העניין. השאלה היא אם איך ההערה נאמרת- באיזה מילים, באיזה טון, מתוך איזו תחושה פנימית.

אני חושבת שאת טועה לגבי הקבלה או אי-הקבלה שלי את חמותי. אני נותנת לה להיות מי שהיא, ולא מכתיבה או משדרת לה משהו אחר (כן, אני לא אובייקטיבית, ובכל זאת).

וגם אני מרגישה בנוח להיות מי שאני עם חמותי.
 

הדס123- תודה, חמודה . לדעתי זה מאוד תלוי בחמות גם (לא רק בך, הכלה...). והרבה הצלחה גם לך.

תפסיקי ליצר דמיונות שתעיר כמו שהיא שהבנות יקבלו כמו שרוצות ואת ביננו לא סובלת אותה ולא משנה מה היא תעשה לקחת את הבן שלה ושהיא תעוףלך מהעניים לא משנה מה תעשה השורש זה גאוה

מהפן של הנכדה - כשהייתי קטנה ההורים של אבא שלי היו הסבא והסבתא המושלמים בעולם (עד היום אני חושבת ככה...), ואילו אבא של אימא שלי היה יקה מאוד ביקורתי. היה שלב בערך בגיל עשר שסירבתי בכל תוקף לבקר אצלם, וזה מצב שנמשך כשנתיים עד כמה שאני זוכרת. ואז, אין לי מושג למה, התחלתי לבקר אצלם שוב, וגיליתי שהוא אמנם ביקורתי (והוא הוריד מאוד את רמת הביקורת בעקבות הסירוב שלי לבקר.) אבל גם אדם חכם מאוד, שנון, מצחיק עד דמעות, עם יראת שמים יקית מרשימה. מערכת היחסים בין הסבים סבתות והנכדים הוא בעיקר העניין שלהם, כך נדמה לי. 

עכשיו לגבי חמותי. עם חמותי היה לי במשך שנים קשר מאוד מאוד קשה ובעייתי. עם הרבה עבודה משני הצדדים הגענו למצב שאנחנו מסתדרות. ההנחות שלי הם כאלה: בבית שלה היא קובעת את הכללים, ועד הסוף. הילדים יודעים שלמרות שאצלנו, נגיד, אף אחד לא מכריח ללכת לבית הכנסת, אצל סבתא הם הולכים, כי ככה היא רוצה, וזה מה יש. זה הבית שלה ומכבדים אותה. לקח לי הרבה זמן לקבל אפילו את זה שבבית שלה יתנהגו לפי מה שהיא רוצה (נגיד, ללכת לישון מה זה מאוחר) אבל נשמתי עמוק ובסוף קיבלתי. אם היא אצלנו, אז בגלל שהיא יותר טיפוס מפנק ואני יותר טיפוס של גבולות יש פחות בעיות, אבל ההנחה היא באמת יותר שאני קובעת את הכללים (פעם היא הייתה מגיעה ומתחילה לנקות לי את הבית. זה היה מטריף אותי. הרגשתי בזה ביקורת מאוד לא סמויה על מצב הבית שלי. שתינו למדנו. אני למדתי שהיא רוצה שכשהיא מגיעה אני אוציא כיבוד ואשב איתם על הספה בסלון, והיא למדה שאני ממש ממש לא רוצה שתשטוף לי כלים גם אם זה עושה לה רע בעיניים, ועדיין אני לפעמים נאלצת להגיד לה חד משמעית שאני לא רוצה שתנקה). אלא מאי? זה במצב שלא ביקשתי ממנה עזרה. כשמבקשים עזרה זה כבר פחות פשוט. 

אני כן מאוד מאמינה במסרים סמויים. כשההרגשה היא "חבל שסבתא מתנהגת כך" אני חושבת שזה בהחלט נקלט על ידי הילד, כמו שהוא קולט "הגננת לא בסדר". וילד בן ארבע - מותר בהחלט שיגיד "סבתא, תלכי". מה - הילדות שלך מעולם לא אמרו לך "את אימא מגעילה, לכי מכאן"? אם לא, אני מעריכה שזה בדרך במוקדם או מאוחר. שום ילד לא אוהב כשאומרים לו מה לעשות, ואין מצב שנעבור את כל הילדות של ילדנו כשהכל ינבע להם מרצונות פנימיים בעקבות הערות עדינות שלנו. לפחות כך אני חושבת. אני לא יודעת אם זה כזה פספוס שסבתא קצת מחשלת אותן."חמודה, תרדי מהכסא" זה ממש רגוע. תחשבי שהייתה אומרת "השתגעת?? מה את עושה שם למעלה??? תרדי מיד!!" זה שהן לא נשמעות לה נשמע לי בעקבות שדרים ממך.תארי לך שהן תגענה לבית הספר, וכל הערה שלא תאמר בצורה הכי עדינה שאפשר - הן פשוט לא יקשיבו לה, כמו שהן לא מקשיבות להערות של סבתא.  לדעתי יותר חשוב שהבקשה של הסבתא תקבל גיבוי מפורש ממך (לפחות אצל הגדולה) מאשר שכל הערה שהיא תשמע בחיים תהיה רק בשיא העדינות. כן אולי כדאי ליישר הדורים עם הסבתא לגבי איזה כללים יש או אין אצלכם בבית כדי שהילדים לא יתבלבלו ("אבל אימא מרשה").

זאת דעתי הענייה.

טוב, קראתי כל מה שכתבת.

לגבי הקשר שלך עם חמותך- אכן נשמע שעברתן דרך ללמוד זו את זו (קצת כמו שבני זוג לומדים להכיר זה את זו, להבדיל), וכל הכבוד לכן על זה.

גם אני מאמינה במסרים סמויים, אבל נראה שלא קראת כנראה אחת מהתגובות הקודמות שלי, שבה כתבתי במפורש שבהרבה מהפעמים כשחמותי מעירה לבנות, אני לא נוכחת (אני שומעת מהחדר השני, או במרחק פיזי מהן). אז אני מאוד מפקפקת בהשפעה של המסרים הסמויים (מה גם שאני לא חווה את כל הרגשות והמחשבות שתיארתי כאן בדיוק ברגע שחמותי מעירה. אז לא "משתדר" ממני).

בקיצור, בעיניי, בגלל שאני נוכחת כאן, בסיטואציה עצמה ורואה ומרגישה מה קורה בפועל, אין כל תוקף אמיתי להאשמות של "את מעבירה לילדה מסרים סמויים של זילזול בסבתא". זה פשוט לא נכון, וכבר נידון כאן בשירשור יותר מוקדם.

לבנות שלי אין שום בעיה שאומר להן מה לעשות. השאלה היא איך זה נאמר. בשבת היינו אצל הורי בעלי, וחמותי העירה לבנות בצורה שונה (לא בגלל מה שכתבתי כאן, אלא בגלל שיש לה עוד דרכי תגובה), והבנות הגיבו אחרת.

בנוגע ל"חישול" של הבנות- זה בילבולי שכל, במחילה. בגיל 4 ושנתיים צריך להרגיל ילדים לזה שלפעמים צועקים עליהם? לזה שמותר לתת להם פקודות? לזה שמותר לשאול אותם "מה, אתה תינוק שאתה צריך מוצץ? תוציא את זה כבר מהפה?"

אמירות כאלה הן פוגעות ולא מכבדות. אין שום צורך לשמוע אותן כדי "להתחשל".

אין לי שום חשש מזה שכשהן יגיעו לבית הספר, הן לא יישמעו להערות שלא ייאמרו בצורה עדינה. שוב, הדגש הוא לא על עדינות, אלא על כבוד לילד, על חוסר זילזול במי שהוא, על אמונה בזה שהוא יכול להבין בעצמו- מהערה מרומזת ולא מפורשת- מה בסדר ומה מסוכן.

(ואגב, אין לנו רשימה של כללים מה מותר אצלנו ומה אסור).

ובנוגע לאזהרה שלך, שמתישהו יגידו לי "את אמא מגעילה, לכי מכאן"- חוץ מלתת לי הרגשה לא נעימה, לא הועלת כלום במילים האלה.

לא, הבנות שלי לא אמרו לי משהו כזה מעולם, ולא נראה לי שהן אי פעם יאמרו. האמירות שלהן הן בקצה השני של הטווח.

אני לא מבינה איזה צורך ראית בלכתוב כזה דבר. גם אם הילדים שלך אמרו לך משהו בסגנון, וגם אם ידוע לך שילדים מגיעים לשלב שהם אומים דברים כאלה להורים שלהם, אל תניחי מראש שכל הילדים הם כאלה, ואל תנבאי שחורות.

אם יקרה משהו לא טוב- נתמודד איתו אז. אין צורך לחשוב עליו ולחזות אותו מראש (בנושא הזה, בהקשר הזה).

ולכולם- הדיון מוצה מבחינתי. תודה רבה.

רק בקשה אחת- בפעם הבאה תשפוך את הארס שלך במקום אחר. תודה.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב