יש סיפור ידוע מאד בגמרא על אשה טיפשה שקיבלה ברכה מבבא בן בוטא
(למי שלא מכיר - בקצרה:
היה פעם זוג שהבעל היה מבבל, והאשה מא"י, והיה הבדל בשפה שלהם, וזה עשה ביניהם חיכוכים
הוא ביקש ממנה להכיו 2 עדשים, כשבלשון בבל הכוונה למעט עדשים, והיא פירשה את כוונתו באופן מילולי, ובישלה 2 עדשים
למחרת הוא אמר לה להכין "גריוא" (שזה מידה גדולה מאד), שלא תחזור על הטעות של אתמול - אז היא הכינה את כל הכמות
אח"כ הוא ביקש ממנה 2 "בוציני" (אבטיחים) והיא הביאה לו 2 נרות (גם כן בוציני בארמית)
כאן הוא כבר התעצבן עליה, ואמר לה - לכי לשבור את הנרות האלה על הדלת - בבא בארמית
היא שומעת את זה - יוצאת מהבית, והולכת לרב שנקרא בבא בן בוטא, ושוברת לו על הראש את הנרות
וכששואלים אותה "מה את עושה?" אז היא אומרת "לא יודת, כך אמר לי בעלי, שאני אשבור את הנרות על בבא"
אז אמר לה בבא בן בוטא - את עשית רצון בעלך, הקב"ה יתן לך שני בנים כמו בבא בן בוטא)
ושמעתי כמה שמתפלאים מה הגמרא מנסה ללמד אותנו? שבנות צריכות להיות טיפשות, ולעשות מה שהבעל אומר גם אם זה שטויות מוחלטות?
ובימים האחרונים למדתי את זה שוב, וראיתי שהר"ן מסביר שכוונת הגמרא רק ללמד על מידת הענווה של בבא בן בוטא, שכשראה אשה טיפשה לפניו ששוברת לו נרות על הראש, הוא לא כועס, אלא אדרבה מברך אותה על זה שהיא התכוונה לטובה
וזה מוסר השכל גדול לכל מי שאשתו\בעלה טיפש\ה שיזרום עם זה, שלא יכעס על הטיפשות של בן זוגו, ויבין שכל עוד הוא מתכוין לטובה הוא ראוי להערכה
. פשוט לא כמוהו.
תגובה נפלאה