ונראה לי שכל עבודה שיוצאים מהבית ב7 בבוקר, נוסעים כשלושת רבעי שעה וחוזרים בין 15:00-16:00-

היא מתישה ביותר,

לאו דווקא הוראה.

אני חוזרת מותשת לא בגלל שהייתי עם ילדים- אלא כי שעות עבודה רבות הן דבר מתיש.

לפחות אני נהנית כל רגע מהעבודה,

כך שאני אמנם מאוד עייפה כשאני עם הילדים שלי-

אבל לפחות לא ממורמרת ומתוסכלת מעבודה שנואה עלי.

והחלטתי להישאר בבית עם הילדה (בעיקר מהסיבה שהיא הייתה צריכה הרבה טיפולים, אבל זה לא כ"כ משנה...) הייתי שחוקה. כל היום הייתי סביבה, הרגשתי שאני צריכה גם משהו בשביל עצמי ולא היה לי את זה. קרה לצערי שבשלב מסויים כבר לא הייתה לי מספיק סבלנות להיות איתה...

כשחזרתי לעבוד (ואני חייבת לציין שאני נהנית בעבודה ב"ה), חזרתי הבייתה בשמחה. כמובן שאני חוזרת מותשת, כי זה מתיש, אבל כל היום לא ראיתי אותה, התגעגעתי אליה, חיכיתי כבר לראות אותה והייתי מסופקת (בדר"כ) מהעבודה שלי באותו יום, אז היה לי הרבה יותר כוח ושמחה להיות איתה.

אני חושבת שהעניין של האם יש לו כוח אח"כ לילדים זה לא קשור לזה שאתה מוקף כל היום בילדים, זה לא שיש לך מספר שעות כוח לילדים, ואם הילדים מבית הספר גומרים לך את הכוח, אז אין כוח לילדים שלך...

השאלה היא אם את אוהבת את ההוראה והיא מספקת אותך...

מה שקשה זה שבהוראה את לוקחת הרבה דברים לעשות בבית. ואז אפשר להגיד שזה לא עבודה שאת באה בבוקר ומסיימת ב16:00, יש עוד הרבה בבית, וזה כן קצת בא על חשבון הזמן בבית. (אני מאוד משתדלת שזה לא יבוא לי על חשבון הזמן עם הילדות הפרטיות שלי, אלא יותר בערב אחרי שעות ההשכבה)...

בהצלחה ובחירות טובות!