אחותי הגדולה היא באמת בנאדם טוב! אבל לחיות בצילה זה סיוט!
זה מתבטא בדברים קטנים כמו שנקום שתינו באותה שעה להכין לכולם אוכל בנופש המשפחתי ושעות כל המשפחה תשבח אותה ואפילו לא תחשוב על זה שגם אני עשיתי מלא.
זה מתבטא בהכל.
ולמה זה כ"כ מציק לי? אולי כי גם ככה אני לא אוהבת את אמא שלי, או את המשפחה שלי. וגם ככה אני מרגישה שאין לי מקום במשפחה, לא תופסים ממני. מבינה? זה אומר שמזלזלים בי ומתייחסים אליי כאילו אני קטנה! (אני בת 16.. 
)
העזתי להגיד לאמא שלי שגם אני עזרתי בלהכין את האוכל והיא שכחה להגיד גם לי תודה.. (לגיטימי? לגיטימי! גם אם זה תינוקי- זה לגיטימי לגמרי!) אז מה היא אמרה- בטון הכי מזלזל שלה- אה, אז את רוצה שנגיד תודה?! טוב, כל הכבוד ל** שגם עזרה! זהו? מספיק?
ואווץ', זה כואב.... 
לפני יום כיפור היא מתקשרת אליי והאומרת שלא ביקשתי סליחה ממנה ומאבא ויש עליי חובה. אמרתי שגם אני פגועה ממנה מאוד, אבל היא התעצבנה ושאלה ממה כבר יש לי להפגע ?! שהאוכל לא טעים לי?!?!?
אוף! לא כיף לי ככה!!!! באולפנה איכשהו הרב שלי יודע על הקשר שלי עם ההורים וכל הזמן אומר ללכת ליועצת ולדבר איתה- אני לא רוצה! למה מי היא היועצ הזאת?! חוצמזה שמי שהולכת ליועצת היא מסכנה, ואני לא מסכנה!!!\אני תמיד אומרת לו שאני לא רוצה ללכת אליה ומה עוד אני יכולה לעשות. הוא אומר שכלום- רק לדבר איתה והיא תעזור.
מה היא כבר יכולה לעזור? לשנות את אמא שלי? לשלוח אותי לאימוץ?! <צ>
ווואיייי מה לעשווותתתת?!?!?!?
אחלה של בנאדם!
)
)