נסי לחשוב- האם את משדרת להם משהו שהוא הפוך מאישיותם?
ייתכן שהם ביישנים , הססנים בסביבה חדשה.... ולכן מגיבים כך
פרמטר נוסף- בני כמה הם?
האם הם חברותיים?
האם הם ילדים שאוהבים להיות "במרכז העניינים עם כל החבר'ה"  ומרגישים נוח עם זה
או
שהם נרתעים מ "מגע חברתי" רב ו"ברוטאלי" מידי עבורם, אוהבים את ה ד' אמות שלהם, מעין "למצא את עצמם לצד הפעילות"..... בעדינות, בנחת, בקצב ובמינון שמתאים להם...

אם תשתדלי להתאים את הפעילויות אל הילד /ים, ולא ללחוץ -אלא לת להם לחוש מה טוב ומה נעים להם----
ייתכן ותגלי שהם נפתחים לאט לאט אבל "בטוח"...

אל דאגה.
כל הילדים גדלים להיות אוהבי פעילויות, ואוהבי חברה...

רב ברכה ונחת!

לא כל הילדים גדלים להיות אוהבי פעילויות ואוהבי חברה. אני לא גדלתי להיות כזאת... וטוב לי בבועה השקטה שלי עם אישי האהוב, ועם מגעים חברתיים די מצומצמים. מי קבע שחייבים להיות אוהבי חברה?

ולך, פותחת יקרה - את בטוחה שהם 'מפספסים'? אולי בדיוק ככה טוב להם, ולזה כוונה ההתרגשות שלהם לפני? אולי לצפות באירוע מהצד, מתוך הקרבה אלייך והבטחון שאת מעניקה להם, זו חוויה נפלאה בשבילם?

זה מזכיר לי שיר של ביאליק:

"ואתור מחבואים, שם דום נסתכלתי

כמו צופה הייתי בעינו של עולם

שם נגלו לי חברי, רזיהם קיבלתי

ואחתום בלבי האילם את קולם"...

להם, ושטוב

וכשהוא מתחיל קצת לשחרר ולהתקרב לעניינים, זה שכבר מתחיל להיגמר והציוד כבר מתחיל להתקפל.. 

הוא כזה, לא אוהב שינויים המוניות רעש בלאגן ליכלוך וכו'

אצלי הבעיה שהקטן הפוך וזרמן ואני הרוב לבד עם שני ההפכים הללו, הלז רוצה תמידית הביתה והזה רוצה בלאגנים ומסיבמבה...

העיקר מעניין לנו בחיים...

שאולי אין כאן פיספוס. אולי מבחינתם די להם בזה שהגיעו עד המתנפחים, והם לא רוצים יותר מזה.

האם הם עצמם מרגישים פיספוסים? האם הם מדברים על אכזבה ורגשות דומים אחרי שאתם חוזרים הביתה? (או שלפי הרגשתך, המובנת מאוד, הציפיות שלהם לא נענו כך שהם פיספסו הכל).

מה שכתבת מזכיר לי קצת מסיבת סוף מחצית/שנה בגן- הילד עושה חזרות בבית, שר את השירים, ובמסיבה עצמה- לא משתף פעולה, מתקפל לתוך עצמו ומתבייש מאוד. וזה מה שנכון ומתאים לו.

אני מודה שבמסיבות הראשונות של הבכורה (במעון ובגן) ניסיתי לעודד אותה שתעשה ותשתתף יותר (היא כן השתתפה, אבל חלקית). עם הזמן, אני לומדת להרפות. הרי העיקר הוא ליהנות, ואולי היא נהנית מעצם היחד עם כל הילדים והמוזיקה וההתרחשות? אולי זה מספיק עבורה, ומספיק עמוס עבורה, בשביל שאצפה שעוד תרקוד ותשתתף כל הזמן?

אז גיליתי שככל שאני מרפה, אני אישית נהנית יותר , והבת שלי- בכל מקרה לא הרגשתי שאי ההשתתפות גרעה מההנאה שלה

אני מסכימה איתכן שאם זה מה שמתאים להם וככה טוב להם, אז הכל בסדר...

אבל... מה אם לא?!

גם אצלנו לפעמים קורה שכשסוף סוף הם משתלבים - זה כשהכל נגמר.... אבל אפילו זה לא תמיד קורה..
איזה ילד לא רוצה לקבל פרסים? פרסים, בלי תחרות... רק להושיט את היד ולקבל... 
הם פשוט נבהלים מהילדים האחרים, מהכמות, מההשתוללות, מהרעש...

הם ילדים חברותיים מאוד.. מאוד אוהבים חברים.. אבל אירועים כאלה משתקים אותם...

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, גם כזאת... לא ברמות שלהם, ועדיין אני יכולה להעיד על עצמי שלא אהבתי את עצמי ככה... רציתי להשתולל, רציתי להינות.. אבל התביישתי... נאטמתי ולא השתחררתי. ואני לא רוצה שגם הם יסבלו מזה...

אז אם היה טוב להם עם זה הכל בסדר... ומה אם לא?!
מה עושים עם זה??
הם כל כך יחידים... כולם משתוללים, ורק הם נדחקים הצידה, כאילו זה אירוע מפחיד... אני רואה שזה ממש יוצא דופן... וחבל לי בשבילם!!!

וזה באמת מתסכל אותי לפעמים.

אבל א. למדתי לא ללכת איתן לאירועים שאני יודעת שהן לא יהנו.

      ב. מקווה שזה יעבור להן מתישהוא...בטוח שלחץ מצידי לא יפתור את הענין, אם אכן זה מצב שדורש פתרון.

אז למה לא לשאול אותם בבית איך הם הרגישו?

אני הייתי מציעה שאחרי שתחזרו הביתה וכל ההתרגשות תפחת, לדבר קצת על מה שהיה- "זוכרים שהיינו היום בפארק הלאומי, והיה הרבה מתקנים ואנשים וילדים? איך היה לכם להיות שם? נהניתם? הרגשתם טוב? רציתם שנחזור הביתה? שנישאר עוד?"

חשוב לא להכניס להם רגשות ומחשבות, אלא לתת להם יותר לשתף מהצד שלהם, מאיך שהם חוו את מה שהיה.

זה יכול לתת לך תמונה טובה מאוד לגבי מה שהם הרגישו (בכלל, זה טוב לנתח רגשות לאחר מעשה, כדי להכיר את עצמנו ואת איך שאנחנו מרגישים בסיטואציות מסוימות, וגם לדעת מה נכון לנו ומה לא).

לגבי קבלת הפרסים- את צודקת שכיף ונעים לקבל פרס סתם ככה, בפשטות נפלאה. וזה באמת נראה החמצה עצובה שהילדים מפסידים את זה.

אבל מה אם הפרס האמיתי הוא זה שהם נאמנים לעצמם ולא דוחפים ומשתוללים כמו כולם? מה אם הפרס האמיתי הוא שהם מכבדים ילדים אחרים ולא ממרפקים אותם?

אם את רואה שעצוב להם שהם לא קיבלו, אחרי שתלכו משם, את יכולה להציע להם ארטיקים/גלידה במזנון בדרך, ולומר להם כמה את מעריכה אותם שהם לא נדחפים בכוח, ושזו התנהגות יפה בעינייך.

שיהיה בהצלחה

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות