חייבת להודות ולהתוודות שכל שנה יש בי את הרצון להיות אחרי החג הזה. תמיד ליוותה אותי התחושה שזה חג המיועד לבנים.
השנה, הופתעתי מעצמי לטובה.
הייתי בישיבת רמת גן. התכנון היה לרקוד בעזרת נשים. אבל כ"כ הוקסמתי והתרגשתי לראות את הבנים שם למטה רוקדים בכזו התלהבות. לראות את הרב שפירא מחזיק את ספר התורה בידיו, וכולם שרים ביחד "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי".
שרתי את השירים, והרגשתי שייכות אמיתית לתורה. זו תחושה נפלאה. ובלתי ניתנת להסבר מילולי.
ואז, מוצאי שמחת תורה,
הקפות שניות,
שרה בקולי קולות,
לב טהור ברא לי אלוקים. ב"ה.
וטהר ליבנו לעבדך באמת.
וטהר ליבנו לעבדך באמת.
וככל שמספר הפעמים של אותו משפט גדל, כך הכוונה גדלה, והתחושת שייכות לקב"ה.
אשרינו, מה טוב חלקנו שזכינו להיות חלק מעמ"י.







