לפי הפסק שלנו, אישה חייבת בשחרית ומנחה כל יום (אין צורך לספר לי שיש גם פסקים אחרים, תודה). כשהיית רווקה הארכתי בתפילה ב"ה, היום אני מקצרת את שחרית למינימום שבמינימום, ועדיין המון פעמים זה ממש קשה. קשה שאי אפשר לענות לילדים, גם לקטנים שלא מבינים. קשה שאסור לנשק (זה יוצא לי טבעי כשילד ניגש אליי ואני צריכה לשים לב לפני ולעצור את עצמי). אני מרשה לעצמי להניק תוך כדי לפי איזו קולא דחוקה שבטח אני מרחיבה אותה הרבה מעבר לכוונה המקורית ויש לי רגשות אשמה על זה - אבל לא יכולה לראות את עצמי מתפללת תוך כדי שוועות של תינוק. אני גם לא מצליחה להתכסות בהנקה - זו תהיה מלחמה עם התינוק, ואיזו מין תפילה תצא לי תוך כדי מלחמה? וכשסוף סוף הוא רגוע ומבסוט ויונק ויש לי שקט להתרכז בתפילה - פתאום עולה הריח מהחיתול... והופס, אסור להתפלל. אני מפסיקה את התפילה וקמה להחליף לו והוא מתחיל לבכות שאני לא מרשה לו לסיים את היניקה לפני כן, ואני בקושי יכולה לנחם אותו כשאסור לי לדבר וכשאני מחויבת לעשות את כל הטקס בזריזות שכזאת, טכני כזה... ובין לבין הילדים הגדולים רואים שאני כבר קמה ועושה דברים וכנראה כבר גמרתי להתפלל ובאים לדבר איתי ואני לא עונה ורק מסמנת להם בידיים... ובתוך כל זה ממש יש לי אפשרות לריכוז וכוונת הלב! התפילה הופכת לפשוט נטל, משהו מבאס שצריך להפסיק את החיים בשבילו פעמיים ביום ולהריץ כמה שיותר מהר 
זקוקה מאוד לתמיכה ולעצות טובות מניסיון של אחרות (ואחרים?)
