בין שמיני לתשיעי....ביום שני התחילו צירים,הלכתי לבית חולים נתנו לי משככי כאבים וחזרתי ביום רביעי.
לפני ארבעה חודשים עברנו לגור באמריקה וכבר ילדתי שם....במשך הלילה בין רביעי לחמישי הצירים התגברו,החזקתי מעמד עד אחר הצהרים עם הכאבים עד שכבר לא יכולתי לשבת או לשכב....החלטתי להתקשר לבעלי בעבודה....אופס אני לא מוצאת בשום אופן את הטלפון אז הלכתי למשרד שמנהל את הדיור שלנו במרחק 2 דקות הפקידה מציעה לי לשבת ומתקשרת לבעלי ולאמבולנס....אני יושבת על כורסה עם צירים מתגברים וכואבים נושמת ומתנשפת....מגיעים מכבי אש,ארבעה גברים עם ציוד עזרה ראשונה,בודקים אותי, במוניטור ותוקעים אינפוזיה כמובןןןןןןןןןןן יש להם מלא זמן לפטפט,להתבדח ולרכל בצחוקים בזמן שאני מתענית על הכורסה
וכל השכנים מתאספים להצגה בחינם של אחרי הצהרים
,אחרי חצי שעה הם נזכרים לשים אותי באמבולנס ולבדוק ירידת מים(לא לא ירדווווו!
)מגיעים לבית חולים,האחיות עוזרות לי להחליף לחלוק,מיליון שאלות(20 פעם-אתם נשואים,כמה ילדים,הם גרים איתכם
)מגיעים הרופאים-אחראי ומנתח,בודקים את הנתונים ולוקחים אותי לחדר לידה שם נותנים לי משהו להאט את הצירים,הכאב נרגע ואני מצליחה לנוח לפני הניתוח הקיסרי שביקשתי,לידי שתי אחיות שעוזרותי לי לגרוב גרבים ובודקות מוניטור מידי פעם,מגיע טכנאי לעשות לי אולטרה סאונד-יש לך מבטא הוא אומר לי את סינית?????(אני נראית סינית?????????...
)לוקחים אותי לחדר ניתוח,הרדמה בגב התחתון,אויש איך אני שונאת להרגיש קפואה ברגלים
אני מנסה להרגיש את נוכחות השם,להתפלל תוך שניה מוציאים את התינוק בכי
מחזירים אותי לחדר לידה להתאושש,בינתים בעלי מגיע והולך לראות את התינוק.

