זה מפריע לי מאוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אבל בדרך כלל יש כלים והבית יותר דומה למחנה יהודה לפני השיפוץ

שלא תמיד מספיקים או יכולים לעשות עם זה משהו

חחח את באמת חושבת שכולנו בעלי אותה דעה בנושא?

ונניח שכולנו רואים כלים בכיור בחומרה רבה, כיצד זה משפיע על מה שקורה אצלכם בביתכם הפרטי?

אבל סתם סטטיסטיקה

ולהבין שזמן עם הילדים יותר חשוב לי מהניקיון ואז משתדלים מתי שאפשר לעשות כל פעם משהו כדי שלא יצטבר

גם אני אוהבת ניקיון וחשוב לי שיהיה נקי ועם זה הבנתי שהחיים דינמים ודברים משתנים כולל סידרי עדיפויות,זמן פנוי ואנרגיה

בגלל בעיה באתר זה הופיע בתור תגובה לך

א. תמיד יש כלים בכיור. אא"כ שטפתי ב10 בלילה ורק ב6 בבוקר נכנסה כוס קפה ראשונה לכיור.

ב. בטח שמפריע לי שיש הרבה כלים והרבה בלגן

ג. אז מה אם מפריע לי?  למדתי לתפקד היטב גם כשהבית מבולגן. ומשתדלת שיהיה מסודר ברמה סבירה. לפעמים מצליחה לפעמים לא. ככה זה, המקום היחיד שנשאר תמיד מסודר זה בית עלמין . איפה שיש חיים- יש תנועה, יש פעילות= יש בלגן.

ד. בית בית מרקחת או בית מוזיאון עלול לבוא על חשבון הרבה דברים אחרים חשובים. כמו למשל: שעות שינה, נחת עם הבן זוג והילדים, וכד'.

כי כילדה הייתי פעמים רבות בבתי קברות וזה גרם לי לפתח דימויים לא ככ בריאים

גיליתי שאני כל הזמן מחפשת סטריליות ודממה באופן לא מודע מפני שהרגילו אותי שזה כאילו האידיאל

אני מכורה לאקונומיקה.

אבל מכיוון שזו המציאות ב99% מהזמן-

אנחנו חיים עם זה.

מתמודדים.

ובעיקר מודים .

גם בית מרקחת לפעמים מבולגן.

(בדיוק השבוע נכנסתי לבית המרקחת והם קיבלו משלוח- הכל ארגזים מלאים וריקים, בלאגן, מגירות פתוחות, מאחורי הדלפק בקושי ראו רצפה..)

וגם בית- שחיים בו, וגרים בו, והוא מקום דינאמי.

מנסים לשמור על סדר וניקיון מסויים, משתדלים להחזיר דברים למקום. 

אין בית שהוא 24/7 מסודר.

כל הזמן מתבלגן- ומסדרים. כל אחד בקצב שנכון ומתאים לו.

(אני אישית מעדיפה בית יותר מבולגן אבל רגוע ושמח מבית מסודר אבל מלא כללים ויש מתח ולחץ ומריבות..)

חלוקת עבודה.

הבית של שניכם- והאחריות היא של שניכם.

לא מתוך עצבים, או האשמות וריב- אלא מתוך ביחד.

יכול להיות שזה מה שהוא מכיר מהבית, יכול להיות שזה סתם כי הוא לא חושב על זה, ויכול להיות שזה כ"כ היה ברור לך שזה עלייך הכל- ואת כבר עשית הכל אז הוא לא מצא את המקום שלו.

בכל מקרה- לשבת ביחד מתוך מקום נינוח על כוס קפה (אחרי ארוחה טובה), ולפתוח את הנושא. לעשות ביחד רשימה של דברים שצרים לקחת עליהם אחריות ולחלק לפי מה שטוב לכם. (זה לא רק עבודות הבית- זה גם עבודה\לימודים, אחריות כספית (לעקוב אחרי החשבון בנק ואחרי הוצאות הכנסות) אחריות סידורים, קניות, סדר, בישולים, כביסות, וכו')

יש אחריות מלאה- מישהו אחד אחראי שזה יקרה (הוא יכול במסגרת האחריות לבקש מהשני- אבל זו עדיין האחריות שלו)

ויש אחריות משותפת- פשוט לדבר על זה שמי ששם לב שצריך- עושה ומיידע את השני.

לפי מה שנכון וטוב לכם. 

מדי פעם לבדוק אם החלוקה טובה לכם או שצריך לערוך בה שינויים.

כשיש שינויים- עבודה חדשה, יותר שעות, תקופות עומס, הריון\אחרי לידה וכו'- לפתוח שוב את הנושא. 

כשאת פותחת את הנושא- לא לבוא ממקום מאשים (אתה לא עושה כלום) אלא ממקום משתף, בגוף ראשון (אני מרגישה שאנחנו צריכים לחלק את המשימות, אני רוצה שיהיה מסודר, קל לי יותר לעבוד כשיש חלוקת אחריות מסודרת וכו'..)

אם לא היה ברור לך- אז המצב היה שונה.

אולי צריך לשנות את ההגדרות המובנות מאליהן. (אולי, אם מתאים לך.)

אני בטוחה שבע"ה כשתהיי בסוף הריון או אחרי לידה הוא ישטוף יותר כלים מאשר עכשיו....

עברתי לאור תגובתך על התגובות הקודמות.

לא מצאתי שם כמעט אף אחת שדיברה על כך שה"בני זוג עוזרים לכם"...

אל תהיי ב"הלם"..  אם זה מה שמצאת - חוששני שזה מה שחיפשת...

כמה זמן את נשואה?

הוא בבית פחות ממך?

יש לכם ילדים?

מיקימאוס בהתחלה עזר בקושי היום עם הילדים הרבה יותר 

מהתגובות לא ראיתי שכולם עוזרים

כל אחד והאופי שלו, כל אחד חשוב לו סדר במידה שונה.

וודאי שאם זה מוגזם, זה מאוד מפריע, קצת כלים לא כ"כ נורא.

בכ"מ , חשוב לדבר ולהסביר שקשה לך , יש לך המון עומס,

תשמחי לעזרה( ולא לרמוז עי שתשאירי לו מטלות).

ככלל גברים אוהבים שהציפיות ברורות ,

כלומר אשמח אם תעשה 2-3 דברים, מתי שנוח לך(לא להגזים בהתחלה , בטח אם הוא לא רגיל לעזור),

לתת אפשרות לבחור מטלות שיותר יודע לעשות.

העיקר, אם תבקשי בצורה נעימה ולא כדרישה(למרות שבהחלט ראוי שיעזור),

ותודי לו אחרי שעזר לך והקל עלייך,

אחרי שבועיים הוא יעזור בצורה שלא תאמיני וייזום בעצמו

בבוקר אם יש כלים בכיור ונוטלים שם נטילת ידיים של שחרית והמים יורדים על הכלים הטומאה של הידיים עוברת לכלים ואז כשמשתמשים בכלים הטומאה חוזרת לאדם.

לכן לפחות כשנכנסים לישון רצוי להבריק מכלים או לכל הפחות להוציא אותם מהכיור שלא יקרה כנ"ל

ליטול ידיים בכיור הקטן

עדיף מלכתחילה לא ליטול על כלים.

אבל כלים שנטלו עליהם- צריך לשטוף אותם היטב (זה מה שממילא עושים..) ואז זה בסדר.

ויש עוד פתרון לנטילת ידיים- או ליטול ליד המיטה בכלי שמוכן מראש, או ליטול לתוך קערה על השיש...

הנטילה ואח"כ להחזיר או לשטוף אותם סוף סוף..

אגב למי שיש ילדים קצת גדולים שיעזרו בשטיפת כלים..זה יכול להקל משמעותית..

ולי אגב לפעמים כבר הידיים נהיות יבשות מרוב שטיפת כלים.

אם רוצים שלא יהיו כלים בכיור צריך לא לאכול ולשתות... פשוט לא?

זה ממש לא משכנע את האישה לשטוף, תנסה בצורה אחרת.... או שבעצם אל תנסה אלא תשטוף!

לאט לאט תאמץ עוד תפקידים.

שיהיה בשם ההלכה, בשם השלום בית.

לא משנה באיזה שם...

האמת בהתחלה הואתמיד היה מציע עזרה..אם זה בקיפול כביסה תליה ושאר דברים ואפילו היה לוקח ממני את המגב בכח...ותכלס לא נתתי לו לעזור לי כי בתכלס בתכלס הכי קל לתקתק לבד...אבל סתם ההרגשה שכל הנקיון והסדר עלייך...האמת שהוא בחור מסודר ונקי...אבל קורה לו הרבה שהוא מוציא דברים בלי להחזיר(כמובן שמועלם לא הערתי לו..ואם הוא קולט שהסתכלתי על זה בחצי עין עקומה...הוא ממש מראה נכונות לסדר אחריו...

היה מציע עזרה בהכל - ואת לא נתת..

כעת "ההרגשה שכל הסדר והנקיון עלייך"..

"קורה לו שהוא מוציא דברים בלי להחזיר.. ואם קולט - ישר מראה נכונות לסדר".

תסלחי לי - אבל אני באמת לא כ"כ מבין: את מחפשת איזה "חיסרון"?....  או שיש משהו מאחרי הדברים?..

אם לא - אז את יכולה פשוט לומר לו שהיית שמחה אם בכל זאת - למרות שבהתחלה לא רצית - יקח עליו כך וכך.. או ישתדל להחזיר..

בהתחלה הוא היה מחזיר הכל למקום!!!

"הרחתי" שיש משהו מאחרי השאלה התמימה..

את צריכה לשנות אצלך. לא אצלו.

אל תפחדי. אל תחשבי דברים רעים - לא על עצמך ולא על בעלך.

תשמחי שזכית בבעל כזה.  תשדרי חיוב לעצמך ולו - וזהו זה.

גם לשחרר בניקיון- רוצה לנקות? שינקה! מה אכפת לך? יקח יותר זמן? לאן את ממהרת??

אפילו אם יהיה פחות נקי תלמדי להתעלם, יום יבוא ואת תתחנני לטיפת עזרה שלו...

וגם לשחרר בבלאגן- הוא התחיל להיות קצת מבולגן? זכותו! זה מפריע לך? תלמדי להתעלם... אל תסדרי אחריו, אלא אם זה בלאגן שנוצר כתוצאה מלחץ ואז את משלימה אותו בזה שאת שותפה לסדר אבל אם זה סתם כי לא היה לו כח לסדר בערב, שיסדר בבוקר, מה קרה?

אפשר לכתוב לך משהו מהלב, שאולי ישמע קצת אסרטיבי?

קצת נשמע מהטון שלך שאת מסתכלת עליו "מלמעלה"- את התקתקנית, המסודרת, והוא הבעייתי, המבולגן.

אז כמו בעוד הרבה תחומים בזוגיות- אין פה טוב ורע, אלא יש פה שוני, ושניכם באותו "גובה" לצורך הענין הזה.

את אחת שכל פיפס בבית שלא במקום מפריע לך, והוא אחד משוחרר יותר שלא שם לב לקטנות כאלה...

מהמקום שלך את עכשיו בטוחה שאת צודקת והוא טועה. שאת בסדר והוא לא.

אבל על סמך מה קבעת את זה? על סמך הצד שלך בלבד!!!

אולי, אם תנסי לראות את הדברים מהצד שלו- תראי שיש גם משהו יפה ואמיתי בצד שלו. השחרור, הזרימה, אי הפדנטיות. אלו גם תכונות טובות. אז נכון, אולי כשמדובר בכוסות וגרביים זה קצת מעצבן אבל בתחומים אחרים- אלו תכונות מעולות!!

יותר מזה- אמרת לו? דיברת איתו? אולי הוא בכלל לא רוצה שהבית יהיה מסודר ומתוקתק כמו שאת רוצה? אולי הוא רוצה בית יותר זורם?

לא אומרת שזה יותר טוב או פחות טוב. אבל יש כאן שני אנשים, שלצורך הענין הספציפי הזה שווים לחלוטין, והם צריכים ללמוד לחיות ביחד בלי טינה בבטן ובלי ביקורת סמויה או תחושת אי נעימות.

אז עצתי לך שתשחררי. בע"ה יבואו ילדים וממילא תאלצי לשחרר...אז עדיף שתתחילי כבר עכשיו

וגם- כמו שכתבו לך- אם הוא בהתחלה רצה ועכשיו הפסיק אז יש גם לך חלק בזה. את בעצם הוצאת אותו מתחום הסדר והנקיון ועכשיו את מצפה שהוא יכנס שוב?  זה אפשרי, אבל תביני שכמו בכל דבר בזוגיות- מצב נתון הוא לרוב תוצאה של דינמיקה בין האיש לאישה.

בהצלחה..

שלה..

לא בטוח שזה "מסתכלת מלמעלה"...

אולי זה נסיון "לתפוס" משהו שיהיה "מלמעלה"..

אבל אין בכך כל צורך.  הוא מסתכל עלייך בעין טובה, עשי כך גם את. לא לייצר "תחרות" שאינה קיימת כלל..

יש כמה דרכים לעשות דבר נכון. אז נכון שרוב הזמן הדרך שלו יקח יותר זמן ופחות יעיל. אז מה? בסוף הכלים נקיים? מה זה משנה כמה זמן לוקח לו?

ואחרי הייתי מציעה איך שאני הייתי עושה את זה. אח"כ זה בחירה שלו איך יעשה את זה בעתיד. אולי יותר נוח לו הדרך הארוכה יותר. בחירה שלו.

ואת יודעת משהו? לפעמים הדרך שלו הייתה יותר טובה (אבל רק לפעמים )

(ולא- אין לי בעיה עם כלים בכיור כל עוד לא רואים אותם מהקצה השני של החדר .

ברצינות, אני אוהבת כשמסודר- אבל אם עייפים מדי, מעדיפה לישון ולשטוף בבוקר. הכלים לא בורחים לשום מקום.)

ועוד טיפ בגלל המשפט האחרון שלך בסוגריים- אל תסתכלי עליו עקום ותשמרי טינה בבטן. עדיף לבקש בנעימות. תקשורת זה חשוב!

גם אם הבית בית מרקחת..

אלא אם כן כבר מתחילים ברחשים מעל... חחחח

או אם זה כבר מסריח ממה שיש שם.

וכבר התייאשנו מלהיות מוטרדים מהעניין..

אבל אז אני מוצאת את עצמי שוטפת כלים כל רגע...

מה שכן, בשעה מסויימת, נניח 23:00 אני אומרת: יאלה כל השאר נשטוף מחר בעז"ה...

אם כי יש סביבו קצת טרחה. אבל זה לא גרוע כמו שטיפת הכלים עצמם.

את הנקיון אני משאירה לעוזרת ואת הבלגן של הילדים אני מסדרת בלי שום קושי בעצמי.

אני האחראית לסדר ולנקיון אבל בעלי עושה מה שאני מבקשת.

זה לפעמים מצחיק שהוא לא תופס שום יזמה (למשל אם יש כסא תינוקות באמצע הבית, הוא לא יחזיר אותו למטבח אלא אם אני אבקש).

הרבה יותר נעים כשהבית מסודר מאידך גם מאד נעים לקרוא ספר ולא לסדר שום דבר.

אז מתפשרים.

שכשהילדים יגדלו, הם לא יזכרו אם היו כלים בכיור או לא. הם כן יזכרו אם אמא שלהם היתה פנויה בשבילם.

אם מדובר על בית שנראה סביר אבל לא מתוקתק - ברור שזה נכון

אבל בית שממש הפוך על קרביו - זה לא קל לילד! מלבד זה שילד צריך סדר בשביל הנפש שלו, מכירה ילד שמתבייש להזמין חברים הביתה כי הבית ממש לא! ממש לא מסודר 

גדלתי בבית ברוך ילדים ( אבל ככה לפחות חשבתי אפילו שהיו בישוב משפחות גדולות יותר)

ואבא ואמא שעובדים ועסוקים- הגיעה עוזרת כמה פעמיים בשבוע לעזור בנקיונות וכשגדלנו הושטנו יד. אך יצא פעמיים רבות שהדלתות של הארונות במטבח נשארו כמה ימים דביקות

או כלים שנשארו מאתמול וגם ערימות של כביסה..

הבטחתי לעצמי שאצלי בבית זה בחיים לא יקרה. הכל יהיה מבריק ומתוקתק. הייתי בטוחה שאני לא הולכת לישון אם יש כפית בכיור או גרב בסל...

אני משתדלת. אבל לא פעם קורה שהוא מחליט ב11 בלילה שבעצם הוא שוב רעב ואז הוא מחמם לעצמו אוכל ולי אין כוח לשטוף שוב.

יש ימי עומס.. אז פשוט למדתי קצת לחיות עם זה

אחרי סעודת שישי אני תמיד הרוגה ומשאירה את הכלים למחר.

הוא בחיים לא ישטוף כלים או רצפה מיוזמתו וטוב שכך..

יש בנינו חלוקת עבודה. אני אחראית על ענייני הבית והוא על הכסף

אני עובדת סתם בשביל הכייף שלי תמיד אני יכול להפסיק לא באמת זקוקים למשכורת שלי, הוא עובד קשה ומרוויח טוב ותמיד שואל אם אני רוצה עוזרת בית בגלל שהוא לא טוב בלנקות (טוב שהוא מודע)

אבל מרגיש לי דפוק לקחת עוזרת בית כשאנחנו רק זוג צעיר.. 

אבל ברב הגדול אין כלים בכיור בלילה (שריטה של בעלי שהדביקה גם אותי)

מה שכן אני חוזרת רק בארבע הביתה, אז עד שהילדים הולכים לישון בסביבות שבע וחצי שמונה

אני לא עושה כלום בבית, אולי קצת לקפל כביסה.

כשהם כבר במיטות, אז בעלי ואני עושים ביחד, בדר"כ הוא על הכלים אני על הכביסות, אף אחד לא יושב עד שמסיימים.

זה לוקח אולי חצי שעה (כביסות כלים, ולטאטא)

שטיפה שבועית, גיהוץ, וכו' זה לא ביום יום.

בדר"כ אני אבל הרבה פעמים הוא נותן יד

זה כזה מעצבן לקום בבוקר ולראות כלים מלוכלכים.

זה כמו להתחיל את היום במינוס.

נדיר שאני לא שוטפת כלים בערב.

בית מבולגן - קורה לפעמים.

וגם כביסה משתדלת לקפל במשך היום - מש לא מספיקה בעלי מקפל בערב.

תחשבו על ההרגשה לפתוח יום חדש כשאין כלים וכביסות על הראש!

באיזה שעה את קמה בבוקר מתי את יוצאת לעבודה מתי את חוזרת האם ילדת בחודשים האחרונים

ומתי את הולכת לישון

טוב נו...

הבית שלי נראה עכשיו שד' ישמור אבל בבקשה:

אני קמה ברבע לשש יוצאת לעבודה חוזרת ב 4 עם הילדים הקטנים מעסיקה אותם עד שחוזר הבעל

9 משכיבה אותם לישון ונרדמת ביחד איתם

בעלי לא יותר טוב- מוציא בבוקר את הילדים חוזר ברבע לשמונה יוצא שוב ב 9 

מי מאיתנו אמור לשטוף כלים או לקפל כביסה ומתי, אפילו לבשל אני לא מספיקה 

(לזה מצאתי פתרון. ביום שישי כשאני מכינה שבת אני מכפילה כמויות של עוף ושניצלים)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.