נרשמתי בכיתה ז לאולפנה קטנה, משפחתית, תומכת...
הייתי בטוחה שזה המקום המושלם.
ולא מצאתי לי חברות.
והייתי בטוחה שזה בגלל שאני לא מוכיחה את עצמי.
אז ניסיתי לצבור כשרונות.
למדתי לנגן על שלושה כלים.
ולא העריכו אותי.
יותר נכון, לא חיפשו אותי.
אז ניסיתי לצעוק.
להשתולל.
זה הגדיל את ההפרעת קשב..
אבל אף אחת לא שמה לב.
ותוך כדי נוצרו דכאונות, ומריבות עם ההורים.
וחיפשתי לי חברה שתקשיב.
אבל כולן היו בטוחות שאני עובדת עליהן.
נוצרה לי תדמית של אחת שאין אצלה בעיות.
הייתי מגיעה כל בוקר עם חיוך ענק על הפנים,
ועוזרת לאחרות עם הבעיות שלי.
ונשארתי בצד.
לא הייתי שבועיים באולפנה.
רק אחרי שבוע מי שיושבת שלידי שלחה סמס.
ש ב ו ע ! !
אמרו לי לנסות להתחבר אליהן, להפתח בפניהן..
ניסיתי את מזלי בטיול השנתי.
הייתי בחדר עם שתי בנות שמחשיבות את עצמן בתור
"החברות הטובות שלי"
(אני כבר מזמן ידעתי שאנחנו לא חברות, אבל לא אמרתי להן, פחדתי לאבד גם אותן..)
וניסיתי להגיד להן שאנחנו לא מכירות אחת את השנייה מחוץ לאולפנה.
והן לא הבינו למה זה חשוב..
וכל הטיול הייתי לבד.
ונפלתי לתוך הדכאונות שלי.
ישנתי כל יום מוקדם.
וניסיתי לקפוץ מהצוק.
קפצתי.
ורק אז שמו לב.
אבל זו הייתי המנהלת.
היא תפסה אותי בשנייה האחרונה.
וזהו.
שכחו ממני.
חזרתי הביתה בוכה.
שונאת את הבנות האלה.
שונאת את האולפנה הזאת.
החלטנו שעוברים אולפנה ויהי מה.
לא הגעתי מאז לאולפנה.
אף אחת לא מחפשת אותי.
אבל אין לאן ללכת.
כלואה בבית.
בתוך הקשיים.
המריבות עם ההורים...
~הסיפור שאינו נגמר~
)