ואצלי אמרו לו לקיים יחסים עד שבוע 37!!

גם לנו היה מאוד קשה, אבל איפשהו הבנו שזה יכול להוביל ללידה מוקדמת..

תחשבי שכל יום שהעובר שלך נשאר בבטן המשמעות שלו זה פחות שבוע בפגיה..

את בשבוע מאוד מוקדם בשביל ללדת!!

ולפי מה שאני הבנתי אסור הכל, מכיוון שהבעיה היא לא החדירה אלא הורמון שמופרש במהלך קיום יחסים ומזרז...

אני מאמינה שההורמון הזה קיים גם בצורה שאת מתארת, ולכן לדעתי גם זה בעיתי..

מה שכן, אני יודעת שלמכון פועה יש כל מיני פתרונות, אנחנו העדפנו להמנע לגמרי, אבל אולי תתייעצי איתם

בהצלחה!

ושייגמר בזמן(!!) ובידיים מלאות..

לבעלי קצת יותר קשה.. אין לי לב להגיד לו שגם את זה אי אפשר הוא יצטער נורא..

כי גם לא בטוח שמה שאתם עושים עכשיו באמת "מותר" מבחינת השמירה

וגם כדי לדעת אולי יש פתרון אחר שיהיה לשניכם יותר נח.

בכל מקרה, אל תהיו ביחד שצורה שלא נעימה לאחד מאיתכם רק כי לשני קשה להתאפק.

זה לא נכון הלכתית, זה לא נכון זוגית.

תתקשרי את למכון פועה ותסבירי מה בדיוק המצב אחרי שהרב אומר לך מה ההדרכה בקשי מהרב להעביר את הטלפון לבעלך שידבר איתו ויסביר לו את המצב.

בשבוע 33 אמרו לנו להמנע עד שבוע 36. בכל אופן, גם הגירוי של האישה גורם לזירוז.

הריון ראשון. בשבוע קצת יותר מוקדם ממך, עם צירים מוקדמים כבר חודש וחצי בערך. בשמירת הריון. 

וכן, גם לנו אמרו להמנע מאישות עד שבוע 34. וגם הכדור/נר שאני לוקחת- עד שבוע 34. כאילו נשמע, שמשבוע 34 אפשר ללדת בכיף...  

אז אני מבינה שמשבוע זה רגועים יותר, וזה פגיה קצרה, ואני יודעת שאם יש ירידת מים לפני או בעיות אחרות אז מנסים למשוך עד שבוע 34 ואז מיילדים...

אבל זה עדיין קצת מוקדם, לא?

הרופא הסביר לנו שהבעיה ביחסים זה שנוזל הזרע עלול לגרום ללידה מוקדמת. במכון פועה הזכירו גם את המאמץ וההתרגשות של האישה. ואם אני זוכרת נכון את מה שבעלי הסביר- אז הפתרון שלהם זה מה שבעלך מצא. (אבל אני לא בטוחה בזה! או להכנס ומיד לצאת) 

 כרגע אותי זה עדיין מפחיד, ואני מרגישה שזה לא פתרון מספיק בטוח. ועלולים להיות פספוסים. אז אנחנו מחכים בסבלנות עד שבוע 34. 

אבל בימים האחרונים, אני רוצה לחכות עם זה עוד קצת. לא רוצה ללדת ב34! (בהנחה שלא יקרה כלום עד אז...)

ובעיניי בעלי שבוע 34 זה כבר סבבה ללדת. (יש לציין שלעומת המצבים בהם היינו בשבועות המוקדמים יותר, אז גם ללדת בשבוע 34 נתפס בענינו ברמה מסוימת כמשהו כבר ממש חיובי, כי היה סיכון גדול ללדת ההרבה קודם, אבל בימים האחרונים זה כבר לא נראה לי חיובי כ"כ..).

הוא קורא לזה 'סיכון מחושב': עד שבוע 34 זה באמת סיכון גדול מדי. מהתאירך הזה זה כבר לא כ"כ נורא, ואם נחכה עוד, ואז אני אלד , ואז לחכות איזה חודש וחצי עד אחרי הלידה...בקיצור, נראה לו קצת נצח.....

מתסכל. 

בינתיים אני כל הזמן אומרת- טוב, נתקרב לשבוע 34 ונראה..אבל בסוף זה יגיע מהר משחשבתי..

ואני מבינה שהעובר כבר יותר בשל. אבל מצד שני אני כל הזמן קוראת ושומעת מסביבי ש- עדיף כל יום נוסף בבטן מאשר שבוע נוסף בפגיה...

עם כל הקושי שלו, יתכן שאם היה יודע, מה עוברת משפחה שנולד לה פג, הוא היה מוכן להמתין.

יתכן שאת צריכה להסביר לו, ואולי אפשר למצוא אדם שלישי שיכול להסביר לו את הקושי של פג, כמובן בלי להתייחס לעניין הזוגיות, אלא סתם לומר: אל תרשה לאשתך להתאמץ כי אם יהיה פג אז....

זה נשמע מאד קשה, ואת נשמעת אשה מאד טובה ומתוקה! באמת, את מהממת. איך שאת מתחשבת בו וחושבת איך לומר לו בעדינות ויפה... ממש כל הכבוד לך!

אני מצטרפת למציעות להתקשר למכון פועה,

גם אם לא היה מדובר בסכנה לתינוק, וזה היה מסתכם בזה שזה קצת מכאיב לך ולא כל כך כיף - 

גם אז היית צריכה למצוא דרך לדבר אתו, כי כמו שתחיה כתבה - זה לא נכון מבחינה יהודית ולא נכון מבחינה זוגית.

אבל כשמצטרף שיקול כבד כזה כמו לידה מוקדמת - אין לך אפילו את הלוקסוס לסבול
תתקשרי!

אשמח לשמוע שהכל הסתדר לך על הצד הטוב ביותר...

עם צירים מוקדמים, והוראה להמנע מאישות.

אבל אני רק רוצה להגיד-

אישות זה דבר חשוב. זה דבר קדוש. זה דבר שיש לו משמעות גם בפני עצמו.

להמנע מאישות לחלוטין לתקופה כ"כ ארוכה- יש לזה מחיר. במיוחד שצריך לזכור שאחרי הלידה גם ככה יש תקופה ארוכה שאסורים. 

פעם בשבוע, לתת לבעלך מתנה- גם אם זה פחות נעים לך\מציק\לא נחמד. 

הוא עושה בשבילך כ"כ הרבה, לא היית רוצה לפנק אותו קצת? תראי את זה ככה. (מה גם שבאמת לגברים זה מאד קשה להמנע לחלוטין לאורך זמן)

הפתרון של שפיכה בפתח הנרתיק- הוא אכן פתרון טוב מאחר ובזרע יש חומר שיכול לגרום להתכוצוות ברחם (צירים) 

עוד עניין באישות שיכול לגרום להתכוצויות- זה ההנאה של האשה. לכן צריך להזהר שלא תגיעי לשיא.

אם זה אכן מציק לך- תנסי להתיעץ שוב עם מכון פוע"ה- יש עוד דרכים לפתרון, אבל הן צריכות להעשות בתיאום מלא עם רב שמבין בזה, כי זה יותר בעייתי הלכתית. אבל שוב- יש לזה חשיבות וכדאי לחפש פתרונות שכוללים גם את הבעל בתמונה ולא רק אותך.

אין צורך "להריד את בעלך מזה" גם לא בעדינות.

יש צורך למצוא פתרון שיהיה טוב לשניכם ולא יפגע באף צד.

ויש פתרונות ב"ה. 

וילכו על כל ההרחקות

בריאות של עובר חשובה יותר מכמה שעות של ההנאה של גבר בוגר

הוא יתבגר כי  יש פה סיבה רצינית

ואם הוא לא מוכן אז בעייה שלו

וחוץ מזה אישה צריכה ורוצה יחסים לא פחות מגבר

וחשוב מאד גם כן להבין שיחסי אישות זה דבר שצריך להיות הדדי,

כדי שזה יחשב מצווה ודבר קדוש זה צריך להיות בשביל לשמח את האישה, זה צריך להיות ברצונה.

מבחינה הלכתית בכלל לא ברור שקיום יחסים רק בשביל להציל את הבעל משז"ל זה דבר נכון.

אם האישה לא מעוניינת וקשה לה גם מבחינת ההלכה גם אם היא מסכימה ומוכנה זה לא "מצווה" זה אולי מצווה שלה שהיא ויתרה לו אבל המעשה עצמו הוא לא הדבר הקדוש.

הדבר הקדוש זה כשהמעשה בא מרצון של שני בני הזוג.

מצוות עונה היא לענג את האישה ולא להקל על הגבר.

נכון שקושי עצום בשביל האיש להתאפק ובשביל זה באמת צריך להבין איזה קושי עצום זה להיות פג ואיזה קושי עצום זה להיות הורים לפג, זה לא פשוט.

אם נשים הצידה את הסיבה הרפואית ונניח לרגע שמדובר אך ורק בקושי שלה, לאישה יש אחריות כלפי בעלה בנושא הזה. ואם הדברים קשים לה היא צריכה להשתדל למצוא דרך להקל על עצמה ובכל זאת לאפשר את המפגש עם בעלה.

לומר שמצוות עונה היא אך ורק לענג את האישה היא אמירה לא מדוייקת ופוטרת את האישה מלנסות למצוא דרך שבה יחסי האישות יתאפשרו.

צריך לדעת שאם רבנים מוכנים לקחת אחריות ולהתיר תשמיש באופנים מסויימים שאינם פשוטים מבחינה הלכתית, גם הנשים מצידן צריכות לקחת אחריות ולמצוא את הדרך לשמש באופן שיקל עליהן ובכל זאת לא לבטל תשמיש לגמרי.

עם זה שלגבר יותר קשה והוא רוצה יותר

יש גברים שכן ויש גברים שלא

ויש נשים שכן ויש נשים שלא

ופה מדובר על אפשרות של לידה בשבוע 30 שזה מאוד מסוכן

אז למה לפתח דיון על זה שאישה צריכה להתאמץ

גם אם אישה הייתה רוצה מאוד ויותר מבעל הם עדיין היו צריכים להתגבר בשביל עובר

אם קיימת סיבה רפואית, אין שאלה בכלל.

וכל אחד מכיר את עצמו ויתכן שלאיש כזה כדאי באמת לשמור את כל ההרחקות.

אין ספק ואם לשם הדיון נשים את העניין הרפואי בצד, ברור שלאורך זמן אם לאישה לא נח לקיים יחסי אישות צריך לבדוק מה הבעיה ולפתור אותה- למען שניהם.

כמובן שאין לאישה פטור מיחסים, להפיך אם אישה לא מעונינת זה עילה לגירושים.

אני מדברת על מצב זמני שבו אישה לא רוצה והבעל רוצה- צריך להבין שנכון שיפה מצד האישה להתאמץ עבור האיש אבל באופן קבוע להיות ביחד רק בשביל לשמח אותו זה לא נכון הלכתית וזוגית.

אם זה מצב מתמשך הוא דורש חשיבה משותפת של בני הזוג על הפער בין הרצונות שלהם ולפעמים גם טיפול יעזור.

חלילה לבטל תשמיש לגמרי בגלל החשק של האישה, אין ספק.

בלי קשר להריון, אני חושבת שאישה בהחלט לא צריכה לחשוב רק על עצמה ביחסי אישות.

אני מתוודה. לי יש הרבה קשיים בנושא, אבל אני הרבה מקריבה כדי שלבעלי יהיה טוב.

ולכן אני מסכימה עם האנונימית שלפני כאשר אין סיבה רפואית.

אם לי יש בעיה, בעלי אמור לסבול?

לא לשכוח שבעבר היה מותר לגבר להתחתן עם כמה נשים, והיום יש לו רק אחת, ומה שאני לא אתן לו, הוא לא יכול לקבל בשום מקום!

ובקשר לעניין הרפואי, סיפרתי על הדיון גם לבעלי, והוא הסכים כמובן שבריאות העובר מעל הכל!

אבל אצלי מדובר בטיפול ממושך במיוחד, ואני לא יכולה לתת לבעלי לחכות עד שהכל יסתדר.

הלהיות ביחד זה מה שמתדלק אותו. אין הכוונה לשום ביוטי אחר ומגעיל.

זה דווקא יפה בעיני- מתדלק אותו להיות ביחד, לאהוב את אישתו, לגעת בה.. כמובן לקבל אהבה בחזרה

כנראה הוא לא מבין עד הסוף את חומרת העניין

אני חושבת שאם הוא יבין שפג בשבוע הזה זה יכול להיות חס וחלילה מוות או נכות קשה אז הוא ימצא כוחות להתגבר

אולי את מכירים זוגות שעברו את זה והם יספרו לו 

אם חס וחלילה יקרה משהו הוא לא יסלח לעצמו 

אם כל הכבוד לרופא הוא לא אלוקים והרבה הרבה דברים שהם אסורים מבחינתם זה אפשרי ואפשרי!!

כמה אסונות נמנעו מכך שלא שמעו לרופאים לדוגמא הם אומרים ח"ו שיש לילד מום ולא שייך להביא אותו לעולם וכו' והיו כאלה אמיצות שלא נכנעו לפיתויים וילדו ב"ה ילד בריא ושלם!!

אותו הדבר במקרה דידן צריכים לקחת פורפורציות אם בכל זאת חוששים לא להסתמך רק על רופא אחד ממליצה להתיעץ עם עוד שני רופאים מומחים בנושא ורק אז להגיע למסקנה ברורה שאין אפשרות וזה באמת יכול לקצר את שהות העובר ברחם!

לא לחינם כתוב במפורש בגמרא ששליש שלישי טוב לעובר, יחסים!!

קצר במעבר זה לא סוף פסוק זה יכול להתרחב עוד...!!

הרבה נשים פה בוודאי יתנגדו לדברי, ובכל אופן אני יודעת שחשוב שאכתוב את הדברים::

התורה נתנה רשות לרופא לרפא. כשהרופא דואג באמת לבריאות העובר, צריך לצית לו!

אבל----

התורה לא נתנה רשות לרופא להרוג! לכן בנושא ההפלה אסור לשמוע לו.

כן גם אני מכירה כמה שניצלו מחרב הרופאים המפילים, וב"ה נולדו ילדים בריאים ושלמים.

אבל אני מכירה גם סיפורים של נשים צדקניות עקשניות שהביאו לעולם ילדים עם מום בלב או תסמונת דאון!

לי יש ילדה עם אוטיזם חמור. המזל שלי שאוטיזם לא מגלים בהיריון , ולכן אף אחד לא מאשים אותי, על כך שהבת המתוקה שלי חיה ונושמת.

החיים איתה מאוד מאוד קשים. (זה לא המקום לפרט) משיחה עם אימהות לילדי תסמונת דאון, אני מבינה שהקושי שלי גדול בהרבה משל רב ההורים לילדי התסמונת.

אבל אני רק מנסה לחשוב, על כך שמישהו היה רוצה להרוג לי את הילדה!!! ה' ישמור!

היינו במצב הזה, ואפילו ליותר זמן, ולא מצאנו אפילו רופא אחד, גם לא רופא ירא שמיים, שאמר שאין בזה סכנה ממשית.

כל יתר אמצעי הזהירות לא הוכחו כמובהקים במניעת לידה מוקדמת במצב של צירים מוקדמים.  

רק שני דברים הוכחו חד משמעית כקשורים ללידה מוקדמת: מחסור בנוזלים (ולכן חובה לשתות הרבה או לקבל עירוי כשיש צירים מוקדמים) וקיום יחסי אישות.

אין כאן שום שאלה של פרופורציות.  יש כאן חובה לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע לידת פג גם במחיר הגבוה של הימנעות לאורך זמן.  ותאמינו לי שאני יודעת כמה זה קשה!  עברתי את זה בשני הריונות ובפעם השניה נמנענו שלושה חודשים (בנוסף למשכב לידה עד שטבלתי) וזה נורא, אבל לפחות קיצרנו את השהות שלנו בפגייה וב"ה התינוקות נולדו בשבוע שיש כבר פחות סיכונים וסיבוכים באופן יחסי.

זה קשה מאוד אבל זה לתקופה מוגבלת שמסתיימת וממשיכים הלאה.  אני לא רוצה לחשוב על מה היה קורה אילו לא הקשבנו להוראות הרופאים אבל בואו נגיד רק שההשלכות הן לכל החיים.

גם היתי בשמירה ולא ממש נמענו מיחסים, מחודש שביעי היתי לפחות 15 פעמים באישפוז , עם כמעט כמה פעמים הכנסות לחדר לידה בסוף ילדי בשבוע 39, היום כשאני חושבת על זה זה היה פשוט חוסר אחריות נוראית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני לא יודעת מאיזה צד שלי או שלי בעלי, כמו שהפותחת אמרה היתי צעירה, ריחמתי על בעלי שהוא מסכן וכו. לא היה לי את האומץ להגיד אסור זה אסור!

מה שבטוח כבר מהלידות הבאות איך שהגעתי לחודש שביעי ושהיה שוב חשש לצירים, זה היה לא קיום יחסים אבל בצורה ברורה והחלטית, ברגע שהיה מותר משבוע 36 כמו שהרופא אמר אז אין בעיה. בשביל שבעלי יהיה בטוח שאסור אפילו הלכנו לכמה רופאים.

מה שכן אני השתדלתי כמו שאומרים לא להתקרב אליו וכו, כמו שאמרה פה מישהיא שאם אי אפשר לקיים יחסים אז אפשר להתחשב בבעל ולנהוג בהרחקות. אפילו שלי זה היה חסר וכן היית צריכה את זה. אני לא מדברת על נשיקה קטנה בלחי. אני מדברת שלא הלכנו לישון יחד להתחבק וכו ולהגיע למצב שבאמת מה ניתן לעשות? זה אסור.

לי בגלל זה נולד פג 9 שבועות לפני הזמן.

היה סיוט! ריצות בין הבית לי"ח, הקושי לא להיות לידו בלילות, השאיבות המתישות, הזוגיות שאותגרה לאור הקשיים וחוצמזה גם לטפל בגדולה יותר ממש לא קל.

תסבירי לו את הסכנות בפגות ותני לו לקרוא סיפורים של הורים לפגים.

אולי מתאים לכם אפשרות של "שלא כדרכה"?

אני ב2 ההריונות הייתי משמיני בערך עם צירים

את שניהם ילדתי אחרי התאריך

לא היה לי כאלה שלא אבל להקדים זה בטוח לא הקדים

עברתי את התאריך מלא..

ילדתי בסוף ב 41+4. סליחה שלא מעודדת🤐

אבל גם בהריונות לפני שהיו בלי צירים ילדתי אחרי התאריך. אז כנראה זה לא מדד.

25 בערך ילדתי הכי מאוחר 🫣 שבוע 42+

שמירה משבוע 25-36

בסוף ילדתי ים זירוז בשבוע 40 כשהגעתי עם פתיחה 0

בלי ב38

עם ב39 ו40

וילדתי בין 31-39. להגיע לתאריך אף פעם לא. אבל אצלי זה כנראה לא בריקסטונים אלא צירים אמיתיים

אופ

טוב נו

די אני בחיים לא הייתי בהריון עם כזה תינוק

בהערכת משקל שבוע שעבר הוא היה 2.600

את הגדולות ילדתי במשקל הזה

אני בראשון בעז"ה 37 וכבר מרגישה ליוויתן

מעניין כמה יוולד

אני אוהבת קטני חמודי פיצפוני

עכשיו גיסתי ילדה 3.850 היא אומרת לי את רואה אין לך מה לחשוב ץראי איזה פיצי הוא נראה

אמרתי לה חיים שלי את מתוקה אבל הוא ענקי😂😂

ניו בורן הוא תמיד פיצי

הם פשוט גדלים כל כך מהר בגילאים הפיציים שלא זוכרים את הגודל הזה

הגדול שלי נולד 2.800, שנה אחר כך ילדתי את השניה, זוכרת שראיתי אותה ואמרתי לעצמי, אני לא זוכרת שהוא היה כזה קטן (וסה"כ עברה שנה) ואז שקלו אותה והיא שקלה 3.500, כלומר היתה גדולה משמעותית ממשקל הלידה שלו וזה ממש הפתיע אותי.

אני בשבוע 37+5 ילדתי 3.300🤭

ואל תשכחי שהוא בן בנים שוקלים יותר הרבה פעמים

2.300

יצאה בקלות אבל היה קשה אח"כ... 😅🤷‍♀️

אבל אני אומרת לעתמי שטוב דהוא גדול

כי אם יוולד במשקל כמו של הקטנה אז לא היה אפשר ברית בזמן

זה לא עובד לי אני עדיין מפחדת🤣

והיתה ברית בזמן.

תינוק מעל 3 קילו בדרכ יונק יותר טוב, פחות ישנוני. יש לזה יתרונות

כשהיה לי, ילדתי מאוחר יותר ולפעמים אפילו בזירוז כי עבר התאריך (סוכרת הריון)

בהריון הראשון לדוגמא לא היה כלום וילדתי 38+5

אבל זה נראה לי מקרי ממש

פשוט חלק מהסבל של ההריון

לפני 30 לדעתי וילדתי ב41

ועכשיו אני גם כבר מלא זמן עם הריקסטונים ויש לי הרגשה שאני גם אלד אחרי המועד

בצד הרפואי, המחזור כולו נשמע די ארוך אם את מספיקה פעמיים להיות מותרת לשבוע, יכול להיות שהכתם הזה מופיע סביב הביוץ? יש תופעה כזו.

אבל אם זה רק כתם, אם תנסי לא להאסר ממנו פשוט. תחתונים צבעוניות או אפילו שחורות כדי לא לראות, לנגב אחרי יחסים במגבת כהה בלי להסתכל..

ואם זה יותר מורכב אז גם להתייעץ עם רב

אין סיבה להאסר מכתם

(זה ממש הפרשה ולא רק כתם...)

פעם אחת היה חלש יותר ולא נאסרנו כל השאר היה כמות מידי גדולה.

יכולות להיות כל מיני סיבות.

השלב הראשון הוא באמת רופאת נשים.

יכול להיות דימום בביוץ, לאחוז נמוך מנשים זה קורה.

יכול להיות פוליפ/ציסטה או חוסר איזון הורמונלי ובגיל הזה אפילו התחלה של פרימנופאוזה.

לא היה צפוי שזה יקרה קודם?

אם זה התחלה של פרימנופאוזה אז הסיכוי שלי להריון הוא נמוך?

עשיתי פרופיל הורמונלי והיה תקין.

הרופאה תענה לך, רק זרקתי כיוונים.

בהצלחה❤️

הנוברינג עושה ממש בעיות אחרי שמפסיקים איתו

לי ולעוד כמה חברות היה ממש כמעט שנה ואפילו יותר עד שהמערכת התייצבה.

רק בלידות קודמות....

אני יודעת שזה לא היתר גורף לכולם

אבל במצב דומה הרב אמר לי ללבוש תחתונית כי רוב הכתמים אפשר להתיר בזה כי לא מקבל טומאה

לק"י

אז יש גם פסיקות כאלה.

אולי באמת כמו שאת אומרת לפי פסיקות מסויימות כן

אז לשאול רב תמיד כדאי

אצלי הרב שלנו התיר אחרי הלוך וחזור של הרבה פעמים ולא כקו ראשון

אם ככה אחרי הטבילה אז בכלל יש עוד הרבה דרכים שלא להיאסר!

ללבוש כהה

לא להסתכל

אחרי הטבילה אפשר להשמור להאסר רק אם יש דימום של ממש

ולקחתי את זה פעם אחד רק (חיברתי 3 טבעות) ובאמת זה עשה לי מלא דימומים בין לבין אחכ

תבדקי ביוץ בזמן שיש את ההפרשה הזו.

אם זה מביוץ תחזרי לרב ותשאלי שוב.

ראיתי שכתבת שעשית פרופיל הורמונלי.

פרופיל הורמונלי לא מעיד בהכרח על רזרבה שחלתית,

במילים אחרות יכול להיות שזה מתחיל בירידה לכיוון פרי מנופאזה אבל לא בהכרח יראו את זה בפרופיל הורמונלי.

אם רוצים תמונה מדוייקת יותר אפשר או לעשות בדיקת amh או אולטרסאונד מעקב זקיקים ואז גם לראות אם אין ציסטות שעלולות לגרום לדימום הזה.

היה לי ועשה כתמים כמה ימים אחרי סיום המחזור. סיוט.

נפסלתי פעם ביום השביעי של שבעה נקיים.

הוציאו אותו והכל הסתדר.

אגב, האולטרסאונד זה לא היה ודאי שיש פוליפ אבל בהסטרוסקופיה ראו והוציאו..

בריאות

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶