אבל יש לו יום חופשי ביום א שגם בו הוא די קורא, לומד קצת במיטה ומשלים מטלות קטנות בבית. לא משהו מסיבי מידי. וזה היום שבו אני חוזרת מאוחר מהעבודה (גם אני עובדת בעבודה מסיבית ומספקת (תודה לאל). ולכן הילדים רואים סרטים (מה שאני לא מרשה אבל מנווטת שיש ביום שאבא בבית) ויותר אחראים למצוא לעצמם עיסוקים. אבל בכל זאת שבת זה יום של כולנו!!!

שיבין שזה מתוך הערכה ולא מתוך ביקורת
 

נסי לדבר איתו, להסביר לו מה קשה לך ומפריע לך.

תבקשי ממנו לספר גם על הצד שלו - איך הוא מרגיש בשבת? למה הוא כ"כ עייף?

הכל חוזר על עצמו בדפוס קבוע, מן הסתם צעקות ועצבים לא יעזרו פה. בדיוק כמו שלא עזרו עד עכשיו.

רק אחרי שכל אחד יבין את הצד שני תוכלו למצוא פתרון הוגן לשניכם.

כל אחד לצאת לטייל..

חבל להמתקד בזה.

יש סעודה ביחד, תשתדלו את ה"ביחד" של המשפחה להעביר לשם.  תגידי לו, איך שאתה רוצה - העיקר שנרגיש שבשבת יש גם ביחד-משפחתי.

ותפילות לא יבואו בכח.. 

אבל אם תהיה אוירה מאד חביבה ומפרגנת לאבא, את והילדים, יש סיכוי שיזוז משהו, מכל הבחינות...

לענ"ד.

מצות היום בשבת היא לצאת לטייל?

אולי המנוחה גם כן חשובה?

סליחה שאני קוטלת, אבל -

למה את מתווכחת איתו כל שבת מחדש? ועוד ליד הילדים..

תשבו ביום ראשון, שני שלישי ותחשבו אם מתאים לכם לצאת לטייל. זה כל כך חשוב לך והוא לא רוצה בכלל -

אולי משהו אחר במקום טיול? או טיול רק אחת לחודש?

אולי לגינה קרוב לבית הוא יסכים?

לפי תיאור שלך נשמע שהוא לא כל כך הרגיש טוב אתמול?

באיזה שעה הלכתם לישון בליל שבת? אם לא ישנים לילה אז אין כוח

אז רק לנחם אותך שאת לא היחידה. בעלי מוצ"ש לא עושה כלום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה גם לא יעזור הצעקות, הוא אומר שהוא עובד כל השבוע קשה כולל שישי. זהו. לגבי מוצש אין מה לדבר איתו.

הוא יושב ומשחק בפלאפון בספה או לומד. אתמול כשרחצתי כלים והילדים משכו אותי אמרתי לו ,לפחות תעסיק את הקטן כי הוא לא נותן לי אז זה הוא הסכים.

אז לא בטוח שצעקות יועילו, לי נגיד לא הועילו עד היום. אז אני עושה מה שיש לי כח. לא הכל. נגיד רק הורדתי מפה ורחצתי כלים ,אבל כל הסלון בלאגן משבת של משחקים וכו.

בקשר ליציאה בשבת גם שנים הייתי סוחבת אותו והיה יושב סתם על הספסל כמו איזה בול עץ וזה עוד יותר מעצבן.

כבר שנים שאני קובעת עם חברות בגינה והם באים עם הילדים שלהם אנחנו נפגשות לנו כיף, לילדים כיף.

מה שמצחיק בעלי חצי שנה ראשונה נהנה מיזה שהבית ריק ויש לו שקט, אח"כ הוא כבר הבין שזה לא לעניין אז הוא הולך ללמוד בבית כנסת ואח"כ הוא אוסף אותנו מהגינה והולכים לאכול לסעודה שלישית.

היום זה מצחיק, כבר חצי שנה לי אין כח לצאת עם הילדים לגינה, אבל הוא ממשיך ללכת ללמוד....

אז תצאי לבד , תקבעי עם חברות, אולי יפול לו האיסמון מתי שהוא

האם יוצא לכם לצאת כל המשפחה אם לא בשבת אז יום אחר?

כי אצלינו נגיד לא יוצא לצאת כל המשפחה בשבת

אבל-

בשבתות קיץ אנחנו תמיד יוצאים בשישי.

שבתות חורף יוצאים במוצ"ש.

אז יש יציאה משפחתית שזה חשוב, לפארק או קניון וכו...

אולי בגלל זה אני מותרת לו בשבת..

לדעתי הבעיה שקיימת כאן היא שאיפות ורצונות שלא מתואמים אחד עם השני. את מעוניית בטיול והוא אינו מעוניין.. האם דיברתם על מה עומד עומד אחרי הדברים? הסברת את חשיבותיך לעניין בנועם ולא כקובעת לבעלך?? ההרגשה שלי היא שזה לא מתוך עצלנות אלא מתוך מרידה שאת אומרת לו משהו והוא רוצה להראות לך מי בעל הבית אז הוא עושה מה שהוא רוצה ולא מה שתגידו לו ובשביל המצפון הוא מסווה באיצטלא  של עייפות.. כדאי שתשבו ודברו ברוגע ובניסיון להבין אחד את השני ולא לכפות רצונות על האחר.. תסבירי לו את החשיבות של הביחד המשפחתי וכמה הוא בונה אותכם כמשפחה מגובשת ומאוחדת וממילא יותר טובה. וזכרי שיש גם דעות שונות ממך ולא בטוח שיקבל את דעתך ופה תפקידך לקבל אותו כמות שהוא כי הוא בעלך ולאחר מכן לנסות להגיע לפשרה כלשהיא.. בהצלחה רבה!

מומלץ מאוד להכניס כיף ושמחה לסדר היום והערנות תגיע בעקבותיו. (כמובן שמותר ומצווה גם לנוח!)

1. לדבר יחד מה חשוב לכל אחד  בצהריים של שבת

2. לקבוע סדר יום לשניכם (מנוחה, טיול...), חשוב שיהיה מתחשב וכיפי :

ז"א, גם טיול יכול להיות פחות מעניין או יותר מעניין (פיקניק, משחק כדור עם הילדים וכד')

בעזרת השם, תדברו, תעשו ותצליחו להנות יחד יותר ויותר במהלך הזמן!

אגב, זה חשוב תמיד ולא רק בצהריים של שבת

האם זה בגלל שנמאס לך לשמוע את הרעש שעושים הילדים?

האם זה כדי להחליף מידע עם השכנים ביישוב?

ךראות את הטבע?

ואיך הטעם שלו בטיולים בסתם יום של חול ? חול המועד? בקיץ?

אני למשל מאוד אוהב לטייל, אבל עם בגדים נוחים להליכה ולא עם בגדי שבת, ובטח שאין לי כוח לטייל אחרי הארוחה.

המון גברים שאני מכירה בכלל לא היו רוצים הרבה ילדים, זה האישה לוחצת.

אפשר לאמר שכל הגברים סביבי שאני מכירה היו מסתפקים בפחות ילדים, האישה רוצה יותר אז הם מרגישים שזה יותר העול עליה, ככה בכל אופן בסביבה שלי, חברות משפחה וכו.

אפילו אמא שלי רצתה הרבה באמת נפל העול עליה,

גם האמת לפעמים אני חושבת שאני רוצה עוד ילדים, בעלי אומר כרגע לי אין את הכוחות ,אם את מוכנה לקחת על עצמך את העול של הטיפול,אין בעיה.

מצד אחד את אומרת שכואב לך הלב על ילדים מוזנחים. אז את בעד להביא פחות ילדים

מצד שני את אומרת שנחמץ הלב שהורים מתספקים בפחות, אז עדיף עוד ילדים אבל מוזנחים?

או שלא הבנתי מה שכתבת...

היא כותבת בפירוש שנחמץ הלב לראות ילדים שההורים לא רצו אותם,

לא כואב לה הלב שאנשים מביאים פחות ילדים...

אני גם לא אוהבת לצאת מהבית בשבת. מבחינתי זה היום לנוח בבית, וליהנות מהאווירה המשפחתית האישית והביתית.

אכן, ילדינו זקוקים ליציאה הזאת לרוב, ובדרך כלל בעלי לוקח אותם (לתהילים, לגן שעשועים, לפעמים לחברים...) כי הוא אוהב לצאת קצת יותר ממני.

זה לא רע - הרצון הזה לנוח בבית בשבת. יש כאלה שזה טוב להם יותר.

רק אז אולי נוכל לנסות לסייע לכם ברעיונות.

לגופו שלעניין, כמעט ואין סיכוי שלאנשים מהציבור הבלתי מקצועי תהיה אפשרות ליתן לכם עצות, קל וחומר כשהדברים מוצגים כאן באופן חלקי.

מה פתאום את פונה לציבור?! האם הוא יודע מזה?! האם הסכים?! האם בכלל שוחחת אתו?! אם כן מה תגובתו???

מעבר לאמור לעיל, מה התכונה הזאת של פניה לציבור?! האם גם לאמא שלך את פונה ומספרת לה על טיב היחסים האינטימיים בינכם? האם את תמיד נוהגת להוציא את האשפה החוצה?!.  ומה הפירוש צעקתי עליו שיזוז כבר?!  האם לפני החתונה הוא גם היה כך? כיצד היתה התנהגותך לפני החתונה? כיצד היא עכשיו?

הפותחת פנתה לציבור בשם בדוי, וזו זכותה המלאה. מאוד לא יפה להתקיף אותה.

אם זו תכונה לא יפה לפנות לציבור, אתה לא חייב להשתתף בפורומים.

אם אתה חושב שפרטים נוספים יוכלו לעזור, תשאל אותם בנימוס וללא פגיעה באישה המתייעצת.

ליחסים הזוגיים שבין בני הזוג.

לא נכון לפרוץ אותה זולת מקרים חריגים.

לטעמי מקרה זה  לא נמנה על המקרים החריגים המחייבים פתיחה לאחרים קל וחומר לציבור.

אם מקרה כזה נפרץ (ועוד לציבור?!), ככל הנראה יש בין בני הזוג בעיה  זוגית מעבר למתואר וזהו כנראה רק אחד מהסימפטומים שלה. 

האם לאמא שלו הוא נוהג לעזור? האם אמו כל הזמן אומרת לו תהיה בריא, ה' יברך אותך? אני כל הזמן מברכת אותך וכו'...

האם גם את אומרת לו כך? או שאת אומרת לו :"אתה חייב לעשות, כזה הבית שלך, זה הזבל שלך,, זה...."

מדוע אינך עייפה? שמא את לא עובדת קשה ויש לך עודף זמן של שינה ומתגעגעת רק לרגע שבו תוכלי לצאת לטייל? והוא כבר אין לו כח?

בהנחה ראשונית (לא בדוקה) שהיחסים בינכם בסדר, אולי יש לו בעיות בריאותיות?

צעקת עליו שיזוז כבר.

מה זה צעקת עליו? כיצד הגעתם למצב שבו צעקת עליו? מה טיב היחסים בינכם שאת צועקת עליו? אולי הוא חולה? אולי יש לו איזושהיא בעיה רפואית?! האם הוא עבר בדיקות? או שהצעקות הן התרופה הנסיונית לרפא אותו? או שהוא לא לא נהנה בחברתך?

שרק האשה עובדת ואח"כ היא זו שמתחננת למנוחה.

האם אפשר שבמקום עבודה של יום ששי שיעבוד ביום ראשון?

רק מהשאלות שלך היא תתעייף עד שבת..

אין אפשרות לאחרים להכנס לדקויות של המורכבות הזוגית, קל וחומר שלא אפשרי להמליץ ובמיוחד לנוכח מידע כל כך שטחי וחד צדדי שכזה.

מה שכן אפשר זה לעמת את הג'ינג'ית בשאלות וואולי זה גם יגרום לה לעסוק בהתבוננות עצמית וזוגית לפני שהיא יוצאת לכל העולם בכזאת שאלה. ואם יש בעיה אמיתית, היא יכולה להתייעץ עם בעל מקצוע שלא מייד יתן לה תשובה, אלא קודם יתחקר אותה על כל הרקע המשפחתי ויבין את התמונה הכוללת לפני שהוא מגבש עמדה.

מה זה כאן, פח אשפה ציבורי?!

במורכבות הזוגית

ובכל זאת יש פורום של נשואים על אף הידיעה שזוגיות זה דקויות ופה זה שטחי ולא שומעים את הצד השני.

אתה מגלה את אמריקה?

למה אתה לוקח את זה אישית שהיא יוצאת פה לכל העולם? מה אכפת לך... אלא אם כן יש לך אינטרס של בעל.

נגיד שזאת אשתך אין לך מה להיפגע סה"כ אמרה מה שמעיק עליה, תיקח את זה לאפיקים של לפתור את הבעיה, מה שבטוח שלא הבעיה זה שהיא העלתה את הנושא בפורום בפני כל העולם

הבעיה היא בעיה זוגית , בעית החשיפה מתגמדת לעומת הבעיה האמתית.

להגיד על הפורום שזה פח אשפה ציבורי זה לא ממש מכבד, אם כן מה אתה עושה בתוך הפח?

הביטוח פח אשפה ציבורי הוא ביטוי להוצאת הכביסה החוצה. הרעיון הוא שבני זוג חייבים להידבר בינהם ולא לפרוץ את המסגרת כלפי חוץ אלא רק במקרי מצוקה קיצוניים כמו סכנה מבין הזוג (אלימות, התעללות פיזית ו/או נפשית וכיוצ"ב). האינטימיות הזוגית מאוד חשובה לשני בני הזוג. ברגע שאחד מבני הזוג נמצא בתחושה שאינטימיות נפרצת ושהוא לא יכול לסמוך על דיסקרטיות מצד בן/בת הזוג, הוא עשוי להיסגר והתוצאה כמו שהיא מתארת" מה הבעיה שלך? מה העניין שלך? מה איכפת לך והיא מצידה לא נשארת חייבת ועוברת לצעקות.

ככל שהיא במצב של מצוקה כמו רגשית ובן הזוג לא יכול להיות שותף אתה בידיעה ובפתרון, הדרך הנכונה לטעמי היא לפנות לבעל מקצוע שיברר את כל המידע ולא פניה כזאת שטחית לפורום שמציגה מידע כל כך שטחי וחד צדדי כביכול הציבור ימצא פתרון. אז האולי ההצעה שלי היא הפתרון בשבילה.

יש לי תחושה סמויה שג'ינג'ית מציגה כאן נושא מפוברק כדי לפתוח שירשור. אילו היה דבר אמיתי, אדם נורמאלי מבין שלא זו הדרך לפתור בעיות.

ורק אז אנו כצופים אולי נוכל למלא את בקשת הג'ינג'ית ולנסות לחוות דעתנו ולהמליץ על אף שאנו לא ממש בעלי נסיון מקצועי

בדומה לכך שאם את קמה בבוקר ואת יודעת שיש לך המון המון מה לעשות היום

והיום הזה לא יגמר

הרבה יותר קשה לצאת מהמיטה

מאשר אם את יודעת שאת רק צריכה לצאת ל5 דק' מהמיטה וכבר את חוזרת

נסי לשבת איתו לשיחה אמיתית 

תסבירי לי מה מפריע לך ולמה את חושבת שזה חשוב לצאת

ואולי הוא יסביר לך למה הוא עושה את זה

אצלנו אני המעצבנת שלא רוצה לצאת, בטח לא בשבת!

שבת אחרי הסעודה בשבילי העונג הכי גדול זה להתחפר במיטה... עדיף עם ספר, עדיף להרדם באמצע, כמה שיותר מוקדם.

לצאת החוצה עבורי זה ממש ממש סיוטטטטט

לא רוצה להתלבש, לא רוצה נעליים, זה מעיק עלי ומעייף. 

כל השבוע אני רצה מפה לשם ומשם לפה. בשבת זה הזמן שלי לאהוב את הבית!

את הפינה שלי, את המיטה שלי שאני לא ממש זוכה לאייש אותה בשעות מוקדמות כל השבוע..

בעלי בהתחלה גם נורא התאכזב. הוא שוחר טיולים, והוא היה מבקש ממני לטייל גם בשבתות קייציות,

שזה הסיוט של הסיוט - גם מזג אוויר על הפנים, דביק, במקום להיות במזגן הנחמד בבית,

גם מאוחרררררר יואו כמה מאוחר! העייפות הזאת! מי צריך לדבר עכשיו?!
אז בתחילה הכרחתי את עצמי בשבילו, אבל אז ראיתי שאני נעשית עצבנית וחוששת מהרגע של ההצעה...

אז לא שהוא מאושר מזה היום, אבל הוא התרגל לחלקים הטובים, ויש הרבה ברוך ה'.
ומדי פעם אני מפרגנת יציאה... אבל באמת בקושי, בשבילי זה וויתור עצום. 

במקום זה אנחנו יוצאים ביום חול לפעמים.

אבל - 

יש כאן תיאור שקצת מזכיר לי מונו, הקטע של השינה המאד ארוכה, פלוס התפילות בבית (או שזה מקובל אצלכם, אצלי אם בעלי מתפלל בבית זה ממש חריג.) פלוס הלא כ"כ מרגיש טוב - 

לפעמים זה מונו, ואז ממש חבל על העצבים... 

שיעשה בדיקת דם.

אבל 2 - 

אם הוא לא חולה ואת מרגישה שמעבר לקטע של הטיולים (שבזה מותר לך להתחשב בו לדעתי..) הוא ממש מתנער מלעזור לך וכו' - תנהלו דיון פתוח ורגוע בנושא, ותזכרי שהתגובה 'מה זה משנה לך' או 'מה אכפת לך' - לא זוכרת בדיוק מה כתבת - היא מגננה, דלגי עליה בלי להתרגז ותדבקי בעקרונות שבאמת חשובים לך.

המון הצלחה!!!

זה לכאורה מצביע על כך שיש בעיה זוגית בינהם (לכאורה כמובן).

שאם לא כן, הוא לא מדבר אליה בלשון שכזאת והיא לא צועקת עליו כפי שהיא תיארה.

המקום לפתרון של בעיות כאלה הוא בשיחה זוגית בינהם ו/או פניה לבעל מקצוע נייטרלי.

אתה כנראה חדש פה.  אבל ההתייעצות האנונימית נותנת מקום לאפיקים חדשים ולמחשבות חדשות. והפורום הזה עוסק בזה הרבה. ולכן פניתי לפה. 

אני לא מרגישה שויכוח או אפילו מריבה עם בעלי היא חשיפה של האינטימיות אלא תהליך של בירור וכאשר אני במבוי סתום אני רוצה לשחרר אותו ולנסות להיפתח לתובנות חדשות. ולניסיון של זוגות אחרים. כמו שאתה ואני ראינו - אני לא לבד במערכה והדיון המשותף והתובנות יכולים לעזור. 

אבל ממש הרגזתי אותך. ואין לי ממש מושג למה. 

אז אתמול שחזרתי הביתה סיפרתי לאיש ששלחתי לפורום הודעה הוא פתח ואמר: "וואו, הרבה ענו לך" כאמור הצורך שלי ידוע לו  (זה לגמרי צורך נפשי שלי ושל הילדים ממש לא טכני) בכלל אני משתדלת שההפעלות לא יהיו ברמת השמרטפות אל ברמת החוויה של להיות יחד איתם ולחוות איתם את החיים. . בע"ה נתקדם הלאה ואולי אני אצליח להכיל יותר את הקושי שלו... 

שוב תודה לכולם. 

ומאד התפעלתי מהתגובה של בעלך.

כנראה אדם נוח ועם מידות טובות..

ולא רק "תכילי את הקושי שלו", אלא תני מקום לצד שלו איך "רמת החוויות" המשותפות איתם צריכות להיות מבחינתו. ההסתכלות של האיש לא תמיד כמו של האשה, והיא לגיטימית לא פחות... הוא אבא.

אני יכולה לספר לך מעצמי ,שאם את רוצה שבעלך יחווה איתכם את החוויות אני עשיתי כמה דברים בשביל זה

קודם כל אני אגיד לך שיש מלא גברים כאלו שאני רואה סביבי במשפחה.

בקטע הזה אם הבעל לא כזה שמחפש חוויות עם המשפחה, אין לך בררה אלא לקחת את הפיקוד

תשמעי מה היה אצלינו.

כל חול המועד/ חופש/ וכו היתי כמובן רוצה לצאת כל המשפחה שהילדים יחוו חוויות כמו: פארק, פרדס, גן חיות, ים, מתפנחים, רפת, לול, וכו. לצאת מהארבע קורות גג לנשום אוויר, טבע

אני אפסר לך איך זה היה נראה, היינו מגיעים לפארק, לא היה ספסל פנוי אני באופן טבעי מתישבת על הדשא, אין ספסל מה נעשה? בעלי לא הסכים בשום אופן לשבת על הדשא, לא רוצה להתכלכלך, להתקמט, לא לכבודו לשבת על הדשא וכו. היה מתחיל עצבים, כי הוא מצידו חוזר לאוטו. אז מה עשינו?

הינו הולכים לגן חיות לא היתה לו את הסבלנות לראות חיות מכלוב לכלוב עם הילדים ולהתלהב כמוני, היתי מוצאת אותו יושב על ספסל ישן!!! לא אחד ולא שתים, שיעמם לו תפס פינה ונרדם, אני פשוט היתי מתחילה לבכות בגן חיות כבר מרוב תסכול.

למה??? למה?? תהנה עם הילדים.

אז עשינו הפסקה של איזה שנתים, לא יצאנו עם הילדים פשוט זכרונות רעים לי ולו.

היום!!!!! אנחנו מטילים המון והוא חלק פעיל ונהנה איתם.

אני הבנתי שאם רוצים לצאת אז דבר ראשון , אם הילדים רבים ביניהם אני מנסה מהר לפשר בקטע טוב בלי עצבים שהוא ישאר מחוץ לתמונה, כי כשהוא נכנס כבר כל האוירה נהית לא טובה.

דבר שני בקטע של לארגן אוכל, לסחוב אפילו בפארק וכו, לא מפילה עליו שום ארגון, סוחבת את העגלות וכו.

דבר שלישי מנסה כל הזמן להגיד שהכל טוב, בסדר, אומרת כל הזמן איך כולם נהנים וכו.... גם אני רצה עם הילדים בין מתקן למתקן וכו.בקיצור לוקחת על עצמי את כל העול גם בטיול,

וכן מראש לפני חופשה, מראה לו כמה אתרים, הוא אומר מה נראה לו ואני קונה את כל הכרטיסם מראש!! לגן חיות, אטרקציות למינהם,  כולם יודעים את התוכנית,גם אם באותו הבוקר הוא מתחיל לעקם את האף אין לו בררה, הילדים יודעים, הכל שולם מראש!! הוא בא.

אפילו היום הוא לפעמים מציע לסחוב את השתיה, הממתקים, אחרי ששנים אני עשיתי את זה בלי לבקש ממנו.

היום הוא אפילו למד להנות עם הילדים. מקסימום לפעמים הוא אומר אני צריך שרותים והוא נעלם לאיזה 10 דקות, לא שזה ממש שרותים אבל כנראה פתח מילוט לאוויר לכמה דקות. אם אני רואה שעוברת איזה חצי שעה אני מתקשרת להתעניין אם לא טבע בשרותים והוא מצטרף אלינו.

בפעם הבאה ספרי לו לפני שאת פונה לציבור או לאמא שלך ותפתחי את הנושא אך בנחת בלי לחץ.

תכיני לו אוכל כשהוא רעב, או תזמיני אותו לארוחה זוגית ותוך כדי שהוא סועד את נפשו פתחי את הנושא הנחת ודובבי אותו לדבר ולפרק את העניינים. ובאמת, אולי מעבר לעייפות יש לו בעיה רפואית שצריכה טיפול? ואם כן, אז צריך ללכת לטיפול במקום המתאים למקבלי טיפול.

ואם זה עייפות, יש לגלות אמפטיה, כי לא כל הגברים עובדים ביום ששי. זה רק טבעי שמגיע הסעודה ובמיוחד אם היא בשרית (שלאחריה הקיבה צורכת הרבה חמצן לצורך העיכול והמוח נותן פקודה- לנוח, לנוח, לנוח, לישון, לישון....).

למדנו שבשבת לא רוחצים כלים אלא רק במוצ"ש ולאחרי כן. מדוע? כדי ששבת תהיה שבת מנוחה.  לימוד ומנוחה.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏