של הישוב, לאו דווקא של אנשי הישוב עצמם. לפעמים זו מעין פרוצדורה שחייבים לעשות

האדמה הללו שהם ממיינים את האנשים?

כל עוד מדובר ביהודים טובים, אין שום סיבה לעשות את הבירורים הללו. ובמיוחד שלא ברמה הזו!

ראינו כבר תוצאות של סינוני יתר בהתישבות, לצערנו.

איכס.

שונאת את ההתנשאות הזו על אנשים.

אח"כ בוכים שההתיישבות לא גדולה וחזקה מספיק.

אני לא הייתי רוצה לגור ביישוב מאוד קטן 

שאחת המשפחות היא משפחה בקריסה ותלויה על הציבור

ואחד התושבים הוא מתעלל או אנס או סתם מטרידן- אבל לא תפסו ת זה באיבחון מוקדם כי לא עשו מבדקים... 

(אני מבינה שבעיר או ביישוב גדול אא לסנן ולברר דברים כאילו - כי כל אדם צריך מקום לגור בו... אבל זה שיש כמות אנשים- מבליע את התופעה, נהיה בטל ברוב (מבחינת אוכלוסיה, לא מבחינת כמה זה חמור או כמה צריך להיזהר ולהישמר מפושעים. ) בצורה שבאוכלוסיה קטנה זה פחות קורה

חבל לשמוע את זה.

א. רוב האנשים הם אנשים טובים ולא אנסים או מטרידנים. וחבל שאת יוצאת מנקודת הנחה שמרבית הציבור חייב, אא"כ יוכח אחרת

ב. חבל שביישובים יש בכלל מבחני קבלה, והרמה הזו של מבחני הקבלה עוד יותר מעוררת תדהמה ורתיעה מבחינתי.

גם מהבחינה שאין להם שום עניין לעשות את זה, אין שום זכות לסנן אנשים שלא עומדים בקריטריונים שלך. מה סמכותם של אותם אנשים להחליט מי ראוי לגור איפה?! 

וגם מהבחינה שאין זה מדרכם של ישראל בכלל לחיות במובדלות. וגם מעוד בחינות שלא כאן המקום להאריך

משפחה בקריסה היא לא משפחה עבריינית. כל אחד יכול להגיע למצב של נזקקות וזה הדבר היפה שיש ביישובים - החסד והערבות ההדדית שיש לתושבים, לסייע גם בשמחות וגם במצוקות. יש יישוב שבו כולם אמידים ומושלמים?! עבודת המידות היא גם הנכונות לתת מעצמך ולתמוך בנזקקים.

אותנו..סתם מגעיל.

אני מבינה את הגישה של המתנגדים ובגדול מסכימה שזו סתם מסחטת כספים, אולם היישוב הנ"ל מתאים לנו מבחינת מיקום הרבה יותר מיישובים אחרים. גם הציביון שלו מתאים לנו, וגם יש לנו שם חברים ובני משפחה. לכן אנחנו הולכים לעבור את יום המבדקים בכל מקרה. כבר שילמנו על זה. השאלה היא לא האם לעבור את המבדק, אלא מה לעשות כדי לעבור אותו בצורה המוצלחת ביותר.

אבל כן, ברמה העקרונית גם לנו זה נשמע פלצנות שככה עושים סלקציה בין יהודי ליהודי. לענ"ד אין שום דבר עקרוני שאי אפשר לברר בראיון קבלה רגיל. 

אל תלכו לגור בשום מקום "קהילתי" שלא מקבל אתכם בשמחה ובאהבה.

שיחפשו את החברים שלהם!

מעודי לא שמעתי על הפניה למכון איבחון לשם קבלה ליישוב קהילתי

הבעיה שיש ישובים סגורים יותר ויש פתוחים יותר 

אין אף קבוצת איכות ששווה לעבור מבחנים כאלה כדי לזכות לגור במחיצתם.

נשמע כמו ישוב אובר מפונפן צפונבון ואליטיסטי שהייתי סולד ממנו.

כמעט כל הישובים שאני מכירה שולחים לאבחונים האלה כי הם מחויבים לכך. אנחנו בנים חוזרים במושב שלנו ובכל זאת שלחו אותנו לזה למרות שמכירים אותנו מצוין והיו מקבלים אותנו בכל מקרה, זה דבר שחובה לעשות כדי לסמן וי מצד הרשויות.

והאמת שחוץ מהבאסה על הכסף שצריך לשלם היה מצחיק, באנו בראש טוב וצחקנו על כל מה שהלך שם.. כי זה באמת סיטואציה מגוחכת. פשוט תהיו אתם, טבעיים וזורמים.

שהוא מקבל החלטה וזה לא תלוי ביישוב. 

ובכל מקרה, זה שלא עשיתם לא אומר שלא היה חוק, אלא שלא ידעתם עליו...

האציל?

הקיסר?

מי מחייב אותם לעמוד בקריטריונים מסויימים?

(לא כל יישוב מכתיב את הנהלים שמתאימים לו?)

אפשר לקבל המלצות מחברים/רבנים מהישיבה שלו או כל דבר אחר.

אבל לדרוש אבחון פסיכולוגי? נראה לי משפיל..

שייכים לעמידר והם מחייבים לעבור את התהליך הזה..

משפחה ששוכרת בית שלא שייך לעמידר צריכה רק לבוא לוועדת קליטה בלי אבחון...

בכלל, ישובים עם וועדות קבלה אני לא אוהב

מילא אלא עם הועדות שבודקות שאתה באמת דתי ולא תפגע באופי הישוב, ניחא

אבל כזה דבר

לא הייתי רוצה לעבור בשביל לגור הישוב

אא"כ נותנים לי דירה בחינם (או ממש בזול) ורוצים לסנן כדי להגיע להכי טובים, עוד איכשהו הייתי מבין

אבל להוציא כסף לשכור דירה במקום שמשפילים אותך?

לא בא בחשבון

מין הסתם זה לא נגמר רק בוועדות קבלה 

אלא גם ממשיך אחרי

כשאנחנו עברנו לאחד הישובים . היתה רק ועדת קליטה , של הישוב ....

לא הלכנו למבדקים ועניינים כלאה.....

זה כבר נראה לי הגזמה , יותר מדי .

מי ייתן ויבטלו את המבדקים האלו במהרה בימינו. 

כל השרשור הזה הפך לדיון אם צריך ועדת קבלה ואבחון או לא וכמה שזה מגעיל...

אז נכון, יש פולמוס שלם בנושא הכאוב הזה ואולי יהיה מישהו שנמצא מהצד השני של המתרס ויכול להעיר את עייניינו בכל הפורצדורה הזו, אבל בנתיים, מלכת המטבח טרם קיבלה תשובה או תגובה למה שהיא ביקשה: עצות איך לעבור את האבחון הזה יותר בהצלחה. את האבחון היא תעשה בכל מקרה...

אז לענינינו:

מניסיוני שהיה לפני כמעט 3 שנים לישוב בגליל העליון, הופננו למכון אדם מילא בחיפה ואכן זה היה כמעט יום שלם.

היו שאלונים בכתב על עצמנו בכללי, אח"כ במחשב (לא זוכרת מה בדיוק), אח"כ שוב בכתב שאלונים שכל פעם שגומרים שאלון מקבלים את הבא בתור (עקפתי את בעלי כל הזמן והתחלנו לחשוב אם אני חיפפתי מידי או שהוא משקיע מידי ופחדנו שישוו בין התשובות... ... )

היו שאלונים מפורטים על עצמנו, שמות וגילאי הילדים, תעסוקה מועדפת, תחביבים, סדר היום בבית, ולמה אנחנו רוצים להתקבל לישוב הזה ודברים שאנו יכולים לתרום לישוב (תחשבו על זה מראש ביחד...)

היו שאלונים של חשיבה  לכל הקבוצה שבחדר בזמן קצוב (היינו עם אנשים שנבחנו על דברים אחרים כמו משרות וכו' והיה זמן מסויים שכולם קיבלו שאלונים דומים וניתנו הוראות וניספרו הדקות לכולם) בזה היה למשל: המשך סדרות מצויירות, המשך ציור, לצייר בדף שיש בו 10 עיגולים כל מה שעולה בראש שאפשר לעשות עם עיגול, לצייר עץ וכו'

היה גם שלב של פעילות בקבוצה, ביקשו מכמה אנשים וזוגות לבוא עם המנחה/מדריך לחדר מסויים, שם חולקנו לשתי קבוצות ( ויצא שהחלוקה בדיוק הפרידה ביני לבעלי...) ועשינו מעיין תחרות כדי לבדוק את רמת השיתוף שלנו בקבוצה ואם אנחנו משפיעים/ מושפעים וכו' (הקבוצה שלי ניצחה...)

בקיצר, יורדים לחיים שלכם לפרטי פרטים, ותאכלס' אין לך מושג מי מקבל את הנתונים האלו ומחליט מה מהם טוב לישוב ומה לא... ובכלל מה הקשר של כל המבחנים המוזרים האלו למשפחה שרוצה לגור בישוב??

בסופו של דבר היה יום מעייף ומתיש אבל גם מצחיק מאוד, בעלי ואני העברנו "דאחקות" על כל השאלונים המוקרצים האלה...

כמובן שהיום אני מסתכלת על זה בצחוקים כי בסופו של דבר קיבלנו תשובה חיובית (גם בועדת קבלה נתנו לנו תחושה חיובית ושבעצם כל הפרוצדורה הזו היא רק בגלל שהם חייבים ואני לא יודעת עד כמה הם באמת מתחשבים בכל ההמלצות של המכון בסופו של דבר) אם לא היינו מתקבלים, ברור שהייתי מתעצבנת ..

בהצלחה

אכן השאלה המהותית יותר הייתה צריכה להיות, בשביל מה בכלל המבדקים האלה? למה לאבד יום עבודה ולשלם סכום אסטרונומי? אנחנו מנסים להתקבל ליישוב קהילתי קטן, לא לנאס"א... 

אבל.... מכיוון שבכל מקרה אנו הולכים לעבור את המבדקים בשלב זה, תודה רבה ל-ortal1 על השיתוף. 

זה מזכיר לי יום מבדקים שעברתי לפני עלייה לארץ

פרוצדורה טיפשית שלא מנבאת כלום ונועדה כנראה לפרנס פסיכולוגים לא מקצועיים במיוחד 

היה שם שאלון אחד עם שאלות בנוסח- באיזה תדירות אתה לוקח סמים ותשובות - לעולם לא, לפעמים, פעם בשבוע, כל יום

או בקשה לצייר עץ - מישהי ציירה עץ שגדל לה ליד הבית, אחר כך קראנו אתה בספר פסיכולוגיה שעץ שהיא ציירה מבטא דיכאון

אחר כך פגישה עם פסיכולוגים - כולם בלי יוצא מן הכלל היו מעשנים כבדים עם עודף משקל רציני ולחוצים - הם עצמם היו צריכים עזרה דחוף

מעניין שיש מבחן הזה בחברות גדולות כשמגייסים אנשי שירות או אנשי מכירות

בסוף כשמתקשר אליך אחד כזה אז רק לסגור אוזניים ולברוח 

מקווה שמישהו יבטל את זה

אם יש את נפשכם לדעת מדוע אין ביהודה ושומרון לפחות מיליון יהודים, זאת התשובה. אם יש את נפשכם לדעת מדוע איבדנו את גוש קטיף, זאת התשובה. אם אתם חוששים שאותו דבר יקרה ביהודה ושומרון, אתם צודקים. בדרך הזאת, עם כל הוועדות הללו, וכוונתי לא רק למבחנים אלא לועדות הקליטה גם כן. הדבר היחיד שצריך, זה להביא תעודת יושר מהמשטרה. גם את תעודת היושר צריך לסייג כדי שלא יידחו, חלילה, מישהו שנעצר בגלל שהשתתף בהפגנה נגד פינוי ישובים, למשל... אם אנשי הישובים כאלה אידיאליסטים ומה שהם רוצים זה ליישב את ארץ ישראל, אז שלא יחתרו תחת הנסיונות להיקלט בישובים.

עולם כמנהגו נוהג ואין מה לעשות...

ובנימהחיובית: את יכולה לראות את זה כהזדמנות לשיפור איכות חיים.

מי שלא אוהב מוזמן לחיות בחו"ל, בבדלנות וביחידנות. מנותק מהכלל- כנהוג שם

פסיפס האנשים שגר בגוש קטיף בכלל ובנווה דקלים בפרט יעיד על כך.

חוץ מזה שהמאגר ממנו הגיעו תושבים לגוש קטיף היה באופן טבעי תושבי הפריפריה הדרומית - לא כאלה שיעמדו במבחני קבלה המתוארים לעיל.

אנחנו עברנו ועדת קבלה ישובית, שבת אירוח ותעודת יושר מהמשטרה - זה הכל.

מה קורה היום בשומרון או בישובי קטיף המתחדשים אני לא יודעת.

גם בגוש קטיף היו ועדות קליטה שפסלו אנשים בגלל סיבות לא רלבנטיות. אני כלל לא ידעתי על הדבר הזה עד שאחד האנשים [לא אזכיר את שמו] שגר שם, סיפר לי שהוא התגרש ואישתו לשעבר נשארה לגור בישוב שלהם בגוש קטיף יחד עם ילדיהם. היה לו חשוב להישאר בגוש כדי להיות קרוב לילדיו וכדי לשמור על מקום עבודתו. חוץ מזה, שגוש קטיף היה המקום שבו הוא בילה את רוב חייו הבוגרים ושם הוא הרגיש טוב והיו לו הרבה חברים שם. הוא ביקש, איפוא, לעבור לאחד הישובים הסמוכים כדי שלא לגור יחד עם אישתו לשעבר באותו ישוב קטן. כל הישובים הללו, למרות שהכירו אותו הרבה שנים והיו מרוצים ממנו כל השנים, לא הסכימו לקבל אותו כי הוא היה גרוש. גרוש, הוא הסביר לי, מאיים על שלמות המשפחות הקיימות. [לשון נקייה ל"הוא עלול להתחיל עם נשים נשואות".]. זה היה בן אדם טוב, שנתן הרבה שנים לגוש קטיף, שהיה מתנדב לכל מיני מעשי חסד וצרכים אירגוניים, שומר מצוות מתוך הכרה, אבל בישובים לא רצו אותו בגלל שהוא היה גרוש ! אלה היו וועדות קליטה, לא משהו מורכב כמו שהכותבת מתארת.

הסיפור הזה לא בא, חלילה, להשמיץ את גוש קטיף. הסיפור של גוש קטיף כואב לי מאוד ובזמנו השתתפתי בהפגנות למענו. מה שחשוב זה להפיק את התובנות הנכונות בענין זה לגבי הישובים ביהודה ושומרון ולגבי הישובים בארץ ישראל כולה.   אילמלא הועדות הללו, יתכן ששטחי יהודה ושומרון היו עכשיו מלאים ביהודים. מיליון או יותר יהודים. אז, איש לא היה מעלה בדעתו למסור אף חלק ממנו לאוייב.

אמנם זה כבר עניין אחר שלא קשור לוועדות הקבלה, אך אי אפשר לקבל כרגע בלי סוף אנשים כי פשוט אין איפה לאכלס את כולם! אנשים מחפשים לקנות או לשכור בנרות כי יש הקפאה בפועל. רק בשומרון קיימת התופעה של מגורים בקרוואנים, חצאי קרוואנים, קרוואנים מורחבים וכו'. 

גם בירושלים של לפני כמה מאות שנים היתה תקנה שלא ילון בה אדם שהתגרש או התאלמן ואינו נשוי.

הרש"ש הקדוש עצמו הזדרז לישא אישה  בשנית מפאת התקנה.

מה רע לנו בשאר הארץ?

או בחו"ל?

בטח תבואי ותטעני שיש לנו ערכים, ויישוב הארץ זה אחד מהם. אז יש לי חדשות בשבילך: וועדות הקבלה נובעות גם הן מערכים, לא פחות ואף יותר חשובים.

זה חוץ מזה שגם לעניין ישוב הארץ זה לא נכון, כי בדרך של אבדן ערכים גם האחיזה בארץ נחלשת ואכמ"ל.

וחילוני ירצה לגור ביישוב דתי בלי גישה מעבר קו הירוק? תאמין לי שאם בעיניך מישהו ממש לא זה גם אתה בעיניו לא בדיוק

זה מזכיר לי איך מישהי סיפרה על גיסתה איך היא הייתה מוצלחת כי למדה במוסדות מסוימים ובאה מרקע מסוים ואני בכלל לא הבנתי מה כל כך מוצלח בזה

אל תהיו סנובים. 

זה בכלל לא סותר.

יכול להיות אדם בעל ערכים, אבל סולם הערכים שלו מקולקל ומקלקל.

השאלה הפרובוקאטיבית "בשביל מה אנחנו צריכים את יהודה ושומרון? מספיק טוב לנו בשאר חלקי הארץ או אפילו בחו"ל..." והטענה שהערכים השליליים שבגללם קיימות הוועדות הללו גוברים על הערך של ישוב הארץ, טוב שהועלו לדיון. ובכן, אם ניקח את המכנה המשותף הנמוך ביותר, אז ישנה האנטישמיות שכרגע היא במצב דומה למה שהיא היתה באמצע שנות השלושים. כבר לא נעים להיות באירופה ובקמפוסים של האוניברסיטאות באמריקה. זה משאיר אותנו פה בבית. בארץ ישראל. אם אנחנו כבר נשארים פה, [שוב, לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר], אז כדאי שנהיה פה בבטחון מה. לא כזה של 100%, על זה אנחנו אפילו לא מעזים לחלום, אבל במידה מסויימת של בטחון. הבטחון שלנו יהיה הרבה יותר גרוע כשטילים מקלקיליה יגיעו לתל אביב ולשדה התעופה ולכל יתר אזורי הקיום שלנו. אנחנו הרבה יותר בשליטה על מצבנו כשאנחנו שולטים ביהודה ושומרון מאשר כשאנחנו לא שולטים שם. איפה שיש הרבה ישובים,  אנחנו מסוגלים לשלוט במצב הרבה יותר מאשר איפה שאין. הצבא לוחם הרבה יותר טוב כשהוא לוחם על הבית שלו. אם רוצים למלא את יהודה ושומרון בישובים יהודיים, אז צריך להקל על הקליטה שם. חוץ מתעודת יושר מהמשטרה, לא צריך שום דבר. בקשר למשפחות חלשות מבחינה כלכלית, אם ראשי המדינה יבינו את נחיצות קיומם של הישובים, הם יוכלו לטפל במשפחות הללו ולא להטיל אותן על הישובים. איך משפיעים על ראשי המדינה? ע"י קליטה של יהודים רבים ככל האפשר. היהודים הללו יוכלו לכופף את ידיהם של ראשי המדינה באמצעות הקלפי ובדרכים אחרות. הרי ועדות הקליטה כורתות את הענף שעליו הן יושבות. אם לא יהיו מספיק יהודים ביהודה ושומרון, ראשי המדינה עלולים לוותר עליהם. ואז הישובים יחד עם ועדות הקליטה שלהם ייהרסו.

הגע עצמך: איזה יישוב יהיה יותר קל לפנות, את יצהר או את עלי?

ספציפית - הזוי וחמור, משתי בחינות: א. הגזמה פראית ברמת הבדיקה, ובעלותה. חסר הצדקה לחלוטין. ב. פסיכולוגים חילונים? זה מה שיציל את היישוב שלכם מבעיות? פחחח...

כללית - וועדות קבלה זה דבר נכון וחשוב. לא צריך להתייפייף. אנחנו לא רוצים שילדינו ילמדו ויהיו חברים של כל אחד. אפשר לדון על קריטריון כזה או אחר האם הוא נצרך ונכון או לא, אבל חייב להיות סינון כלשהו.

לגבי האבחון - נראה לי חשוב להבהיר למועמדים שהם מחוייבים לאבחון ע"פ חוק, וגם שהוא לא באמת נקודה מכרעת עבורם.

גברת, את צריכה קבלה?

בעיקר בדיון שהתפתח בתגובות.

חס וחלילה יוריד כיפה? או וועדת קליטה או אבחון לא יצליחו לזהות מישהו בעייתי

הרי מי שרוצה יכול לקחת ספרים ולשאול בעלי ניסיון ולעבור מבחן? אז מה יעשו ביישוב? יגידו לו - לך מפה?

לדעתי חילונים שאוהבים ארץ ישראל לא כופרים או אטאיסטים, הרבה פעמים הם דווקא אנשים מאמינים וקשורים למסורת

אם בן אדם רוצה להתקרב יותר אז הוא צריך חברה דתית, הרבה פעמים מה שמונע חזרה בתשובה וליהודי חו''ל עלייה לארץ זה חשש שלא יקבלו אותך. הרי חיים קודמים אתה עוזב, וחיים חדשים אתה לא מקבל.

  ובקשר לנטל כלכלי שכתבו פה - אני לא פעם נתקלתי ביהודים טובים, דוסים שחושבים שאפשר לכלכל משפחה גדולה מחצי משכורת כשהם סבורים שאוטו זה צורך קיומי ושואפים לבית עם גינה כמו שהיה להוריהם ביישוב

ובפועל הם נתמכים על ידי הורים, מה יהיה בעוד 10 שנים כשהורים יזדקנו וכמות הנכדים בעזרת ה' תגדל?  

סיפור שסיפרה לי דודה שלה שעלתה שנת 1990 לארץ

זמן קצר אחרי עלייה הם נסעו לאן שהו בשבת -הם עדיין לא ידעו מה זה שבת, לא מתוך עיקרון - והלכו לאיבוד איפה שהו ליד רמאללה, נכנסו לכפר ערבי, יצאו ממנו מהר והגיעו לשער של יישוב יהודי

הם היו בלחץ, הלכו לאיבוד, ילדים קטנים באוטו, מסביב ערבים. אז הם רצו לשאול איך הם מגיעים ליעדם או לעצור ביישוב

ומה שקיבלו בתשובה - בשבת אסור לנסוע וזהו

הם לא ידעו מה זה שבת, לא הבינו את היחס. בסוף בעלה שאל את הדרך מאיזה ערבי - הוא עבד אז באתר בנייה ולמד קצת ערבית - וערבי הזה ליווה אותם למחסום

אז מה אני יכולה להגיד לאותה דודה? איך אני אגיד לבנות שלה שאסור לפנות יישובים? 

לא מהיום להיום, וזה צריך להיות מעוגן מראש בתקנון וכו' - אבל אפשרי ולפעמים נצרך.

לגבי כל השאר - לא ממש הבנתי איך זה קשור.

שמותר לגרש אנשים מהיישוב שלהם?

אתה מציג כאן גישה מאד מאד מעניינת...

אבל אני בהחלט יכול לאלץ אותם לעזוב, ולא לגור בנכס. שוב, בתנאים שציינתי, מעוגן בתקנון וכו'.

אני לא מבין איזו סנסציה מצאת בדבריי. להוציא אדם מביתו זה לא יהרג ובל יעבור. יש תנאים שזה מה שנכון. זה לא מפחית מחומרת ההתנתקות, וההשוואה המרומזת דמגוגית.

אני מכיר לפחות שני אנשים שהועזבו מיישובם ע"י רב היישוב. אחד הרבנים זה הרב יונתן בלס, והשני זה הרב שלמה ריסקין (!). לא רבנים חשוכים וסגורים במיוחד.

מה ההבדל בין הדברים שלך לבין דברי השלטונות שלנו שעקרו אנשים מביתם על פי כל דין?

איך מישהו בכלל מעז להעלות בדעתו לגרש אנשים או לקבוע תנאים למי שרוצה לגור בשכנותו?

איך אנחנו מתייחסים לטיפוסים המתנשאים ברמת אביב שרוצים לגרש מקרבם את אנשי חב"ד בטענה של אי התאמה?

ההסתגרות, ההתנשאות והפיצול הם האויב שלנו!

רגע רגע...

לא יצוייר וביישוב פלוני נעשה מעשה, ופלמוני בא על אשת חברו ר"ל. ויהי לימים ויוודע הדבר, ותהום כל העיר. האם לדעתך נכון להשאיר אותו לגור שם כאילו לא קרה כלום? האם גירושו מהיישוב היא "התנשאות" ו"הסתגרות"?

רק בגלל שהוא לא מוצא חן בעיני מישהו אחר.

יתר על כן, גם לא זורקים זבל לחצר של השכנים.

אני לא מוצאת טעם בדוגמאות ספציפיות כי אין לדבר סוף ועל כל דוגמה יש מאה אחרות.

כל הרעיון של ועדות קבלה, מיונים וסילוקים הוא התנשאות, הסתגרות ומקור לאיבה, פילוגים וסכסוכים.

היא מתירה ואף מצווה להוציא אנשים להורג, ולהטיל עליהם מגוון סנקציות כלכליות ושונות, כשהם עושים דברים שלא מוצאים חן בעיני נותן התורה.

וסוטים למיניהם שזוהי אכן בעייה אמיתית שמועצמת בישוב קטן  או שהמטרה היא להקים ישוב הומוגני מדי, מרובע ומתנשא.

אגב,, יכול להיות שגם הוא קיבל מכות מההורים שלו, ובאופן כללי הייתה לו ילדות עשוקה וטראומטית. בכל זאת, אני אאלץ לא לקבל אותו.

באותה מידה, לא הייתי רוצה לגור ליד אנשים שמכים את אבא שלהם.

כן, זה שבשמיים.

הם יכולים לעבוד אותו באיזו דרך שירצו, אבל אם הם הולכים נגד מצוותיו ונגד השקפת תורתו - אני אנסה להחזיר אותם בתשובה, לעשות להם הפצות, אבל לא אכניס אותם לקהילה שלי (כל עוד לא חזרו בתשובה, כמובן).

שתעשי לו... אנשים מכים לא אומרים שהם כאלה בד"כ....

שאמורים לגלות תופעות כאלה.

האם האיבחונים הללו הרמטיים? ודאי שלא

אבל לא בגלל זה יפתחו את השערים לכל מאן דבעי.

בדיוק כמו תכנת הגנה למחשב

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..