שמה שהיא אמרה נכון סיסטמתית.

להגיד כאילו "אין יכולת" אצל כולן לאף שליטה, בצורה ש"חייבים" להתפרץ על הבעל, נראה לי קצת מוגזם, גם אם מורגש שינוי במצב הרוח שדורש רגישות יתר.

לא יודע אם זה אומר דווקא על "מידות", אבל אומר על נתון מציאותי אצלה, שאדם צריך לשקול במכלול.

מה שהיא אמרה זה ממש שטויות ומעיד רק עליה. ב"ה אשתי מעולם לא הוציאה את עצביה עלי בתקופות האלו, גם בתקופה של ההריון ואחרי הלידה כשההורמונים משתוללים. זה מאוד מעיד על מידותיה..

ובגלל שאני פה אנונימי, הוסיף נימה אישית - אימי אישה מדהימה, באמת אישיות, אבל היא כזאת שמוציאה את עצביה על אבי. ולמרות שאני מאוד אוהב אותה ויודע כמה היא מדהימה, תמיד זה היה נראה לי סיוט להיות שק חבטות של אישה הורמונית. לא מייעץ שתפרדו חלילה, אלא שתבדוק טוב מאוד את הנושא הזה..

בוקר טוב

לפי השעה ששלחת את ההודעה אני מניח שאתה ישן עכשיו אני זוכר מעברי את התקופות האלו של היציאות עד השעות המאוחרות של הלילה בלי עייפות וכמעט בלי מחשבות על המחר או על הבייביסיטר שמחכה עם הילדים : ) נוסטלגיה

בכל אופן בנוגע לשאלה שלך, אני בהחלט מאמין שמדובר בדבר אינדיבידואלי, כל אשה וחוסר האיזון שאליו היא נכנסת בתקופה הזאת, אשתי לדוגמא יכולה להיות מעט עצבנית יותר ומעט חסרת סבלנות יותר מהרגיל , היא בשום פנים ואופן לא תצעק עליי בתקופה זו (יותר מהרגיל ) , אבל אני מכיר גם נשים שמוציאות על בעליהן מעט יותר "עצבים" בתקופה זו...

מה שכן, טרם פגשתי אישה שמאבדת שליטה (כך זה נראה ממה שכתבת ) בגלל עניין זה...אתה חייב להבהיר לה שהיא חייבת ללמוד איך לשלוט בכך עד כמה שאפשר ובוודאי שלא להוציא את זה על בן זוגה.

בהנחה שאתם לא הולכים להתחתן בחודשים הקרובים תעשה לה מעיין טסט בזמן הקרוב לראות אם היא מפנימה את הקושי שלך לספוג את ההתנהגות הזאת...

בהצלחה

שבמצב הזה עדיף לו ללכת על קצות האצבעות ולהזהר לא לעצבן אותי.

אתה לפחות מבין את זה כבר בשלב מוקדם יחסית...

אבל בעלי עושה זאת למעני, שאהיה שמחה ומאושרת ולא מחשש לעצמו.

סה"כ אתם אפילו עוד לא נשואים, אז אם עכשיו היא מוציאה עליך עצבים, מה יהיה כשהיא תהיה אשתך?

ולעצם השאלה- אני לא מתעצבנת על בעלי בתקופות האלו...

בתקופות של הריון ולידה אני יותר רגישה מהרגיל, אבל גם, לא מתפרצת עליו בעצבים.

כמובן שאשמח לשמוע עוד דעות!

אבל ממה שהיה לנו עד עכשיו אתם בטח שמים לב שיש שתי גישות שונות: המבינה המכירה והמקבלת, והקוראת לחשוב מחדש על הדברים.

איך זה יתכן?

האם זה תלוי בכל אשה וכל אחד מהעונים הכיר אשה שונה/היא אשה שונה?

מה אני אמור לעשות עם זה?

קודם כל זה דבר משתנה.

לכל אישה סף רגישות שונה, וכל אחת עוברת את התקופות האלה אחרת.

יש נשים רגישות יותר (וזה עלול להתבטא בעצבים\ בכי לא קשור לכלום\ נפגעת מדברים שנראים שטותיים וכו')

ויש נשים רגישות פחות וזה פוסח עליהם.

כל גבר צריך להכיר את אשתו ולדעת שאם היא רגישה יותר צריך בתקופה הזו להיזהר במיוחד בדיבור ובמעשים, ולא להפגע מכל דבר שהיא אומרת. (גם אצל נשים רגישות פחות זה עלול להגיע בתקופות אחרות, כך שתתכונן לזה בכל מקרה)

מצד שני, האישה לא אמורה להוציא את כל העצבים על הבעל, גם לה יש עבודה פה. היא צריכה להתאמץ להוציא את העצבים בצורה אחרת (בכי, על כרית וכו' ולא על הבעל), ואם בטעות היא לא שלטה בעצמה להתנצל ולהשתדל יותר.

אם העצבים קוראים מדי פעם והאשה משתדלת שלא להוציא על הבעל זה משהו אחד, וחשוב להבין את הקושי,

אבל אם זה דבר קבוע שקורה כל חודש ובצורה קיצונית זה לא בסדר מבחינת האישה.

תנסה לראות אם היא לא סולחת לעצמה יותר מדי, או אפילו מאפשרת לעצמה להוציא עצבים בצורה לא לגיטימית בגלל התרוץ הזה. (גם הוצאת העצבים יכולה להיות בצורה סבירה ונורמלית שאפשר לקבל ובצורה לא סבירה ולא לגיטימית)

דבר אחד לסיכום,

בד"כ אחרי הנישואין כשמרגישים בנוח המצב קשה יותר בדברים כאלה. אז אחר כך לא יהיה שיפור בתחום הזה אלא להפך. היא לא עומדת להשתנות (כלומר, העצבים יהיו בצורה מורגשת יותר). מומלץ לשקול אם מתאים לך המצב הזה. אם לא אכפת לך אז בסדר אבל אם ציינת שאתה נפגע בקלות ויהיה לך קשה להתמודד עם זה לאורך זמן, תשקול שוב אם הקשר מתאים לך.

בכ''א, העצבים לא אמורים לצאת עליך, גם אם מאד קשה לה.

נכון, קשה לדעת לשלוט בעצמך, במיוחד במצבים בהם כ''כ הרבה גורמים חיצוניים עלייך מאד, אבל זה אפשרי!

זו עבודה וזה לוקח זמן, אם היא מודעת לעניין ורוצה לעבוד ואם יש לך את הסבלנות לדרך-בהצלחה!

רק אחת כתבה ש"בעלה הבין ..שעדיף לו לא לעצבן אותה".. זה ענין שלהם.

לא ראיתי פה אף אחד שאמר שצריך לקבל דבר כזה כ"גזירה משמיים" שאשה תתפרץ עליך, בקביעות מתוזמנת, בגלל בעיות הורמונאליות, בין אם זה קשור למידות ובין אם לא.

בכללי, העירו שיש שינוי שיכול להיות מורגש יותר או פחות כלפי חוץ, לפי המדוברת, אבל כולן כמעט לגמרי, אמרו שיש שליטה ולא אמור להגיע למצב כזה.  לא יעלה על הדעת שאיש באופן קבוע יהיה נתון להתפרצויות, כ"גזירת שמיים". בוודאי שראוי להתחשב ברגישויות בזמנים רגישים, כל אדם עם חבירו ובוודאי בין איש לאשתו, הדדית.

מה לעשות - אל תצפה שיגידו כאן.  הרי לא מכירים אישית, לא יודעים מה בדיוק קורה; ואיש לא יטול אחריות לנתק או ההיפך לומר להמשיך כאילו לא-כלום.

 
התקופה הזאת לא מציקה התנהגות כזו, ואם היא קיימת אז לא להפיל את העצבים על זה ולהגיד שאתה לא תבין. 
זו התשובה הכי קלה ומתחמקת.

בהצלחה

המקרה נשמע מעט קיצוני בעיקר משום שאתם עדיין זוג לא נשוי

אך יש לשים לכמה פרטים:

א. כל אישה מרגישה אחרת והורמונלית בצורה שונה- אין להקיש בין אישה אחת לחברתה!

ב. כן, זו תופעה ידועה. שקורת לרוב המכריע של הנשים! רק שבמהלך הזמן הן לומדות לשלוט בזה פחות או יותר (ועם כל הכבוד לשליטה, אני בן אדם רגוע וסלחן בד"כ ויום לפני מחזור איפשו תמיד מתפספס לי..)

ג.כן זה יוצא על הבעל או החבר פשוט כי הוא הדמות הקרובה עליה אנו מוברים כעסים קטנים במשך הזמן.. זה שך כעס פשוט מנקז הכל החוצה..

אז מה עושים חיים ככה?

לא!

קודם על תבוא במקום מקבל- כאילו כן ככה זה.. תבין שזה תהליך מאוד לא נחמד שעובר על הגוף. מחזור זה דבר כואב וממש לא נעים לאף אישה בעולם.

הדבר השני, באיזשהי הזדמנות ועדיף אחרי החתונה מדברים באופן פתוח מגלים אמפתיה ועם זאת מציבים גבולות- היא עדיין תהיה הורמונלית כי זה באמת לא בשליטתה.. אבל תשתדל להתאפס על עצמה.

ואם אתה בכלל חושש למידותיה- כדאי לברר בלי קשר אצל החברות הקרובות.

בהצלחה.

בעצמך ציינת שאת משתדלת להרגע ומתנצלת

ואת לא מנצלת את זה כדי להסביר כל התפרצות, אלא רק כדי להתנצל על המצב. (זה אחרת לגמרי)

וחוץ מזה, אני מניחה שלא היית כזו לפני החתונה ולא התפרצת על בעלך כשעוד יצאת איתו.

לפני החתונה תמיד טוב יותר מאחר כך, כי פחות מרגישים בנוח אחד עם השני בשביל להתפרץ.

דבר שני, הוא עכשיו בשלב הבירורים. 

בשלב הזה חשוב מאד לבדוק אם תוכל לחיות עם האדם איתו אתה נפגש. (כדי לא לגלות אחרי שנתיים של נישואין שאתה מתחרט על זה שהתחתנת, כי לא מתאים לך לחיות ככה) 

אם אדם יודע שהוא פגיע, כדאי לו לשקול אם מתאים לו קשר כזה. לטובתו ולטובת הבחורה. כי אם הם מתחתנים והבעיה נמשכת הם עלולים לפגוע ולהפגע ולהכנס למצב לא טוב מבחינה זוגית.

אז לא כל כך מתאימה אמירה "אתה לא שווה את זה" ו"אם בגלל הורמונום תוותר על מישהי טובה" כי זה עלול לפגוע בהחלטה שלו ולגרום לו להחליט בצורה שלא תהיה טובה בהמשך.

זה גם לא נכון להגיד ככה, כי אם היא לא מתאימה ולא טוב לו עם זה יהיה להם קשר גרוע ושניהם יסבלו, לא רק הוא. זה גם לטובתה לעשות ברור אמיתי אם היא מתאמה או לא (ולא פסלתי, אם כן מתאים לו מעולה. אבל אם הוא לא בטוח כדאי לשקול היטב)

שניכר בה ה"נגיעה האישית" שהעדת על עצמך. "להתגונן", ע"י תקיפת הזולת, זה דבר לא ראוי.

לא הוא "לא שוה את זה", אלא היא, אם כבר.

ואל תשלי את עצמך ש"גבר-גבר" זה סוג של סמרטוט.  מענין אם את היית  מכירה מישהו שמודיע מראש שיתפרץ עלייך כל חודש בצורה שהוא מתאר, והיו מגיבים לך שאם אינך רוצה, אז את לא שווה את זה והוא יקבל "אשה-אשה", מה היית אומרת....  

[ואגב, לא ניכר מתיאורו שהיא בדיוק "משתדלת להירגע מהר ולבקש סליחה"]

מה שייך "בגלל הורמונים" תוותר.  זה לא בגלל הורמונים, אלא בגלל התנהגות, קבועה, קשה, תהא סיבתה אשר תהא. 

אני חושב שאת צריכה לנצל את הכשרון שתיארת לבקש סליחה, ולעשות את זה גם ביחס למה שכתבת לו, עם כל הכבוד.

זה לא לגיטימי להוציא עצבים על מישהו

אם היא מרגישה לא טוב אז כדאי לה להישאר במיטה ולבקש ממישהו שיבצע מטלות שלה במקומה

ועוד משהו - זה לא אמור להיות כל כך קיצוני, כדאי לה ללכת לרופא טוב ולבדוק את העניין

בתור אישה- בהחלט מצבי הרוח החודשיים יכולים להיות קיצונים. אך הגישה היא לא - "ככה אני ושכל העולם ישתגע".. כי בלתי אפשרי להיות ליד בן אדם כזה...

הגישה היא של האישה, בעיניי לםחות, היא מצד אחד לקבל הבנה מהסובבים סביבה, ומצד שני לנסות כמה שיותר שמצבי הרוח לא יפגעו באף אחד. להגיד משפט כמו "ככה זה.. אין לי דרך לשלוט בזה" - זה משפט מגוחך בעיניי.

לא קפצו נגד מישהי ספציפית, אלא כלפי תמוהת המצב בדיוק כפי שהוא תיאר אותה - וגם הוא מודע לכך.

ואם הוא פגיע, זה לא משנה את התיאור של מה שתיאר, אלא את הסיוכי שהדבר הזה יהווה קושי בעל משמעות לגביו סובייקטיבית ביחוד.

הנתון שהוא דיבר עליו, היה פגיעה בו - מעבר למצ"ר אישי - שקיבלה צידוק על ידה ואמירה שאינו מבין כיצד עליו לנהוג איתה אז. 

אם התפרצות כזו באה כי אין סבלנות מצידו לדברים שבאמת אינם "קשים" אצלה, ורק כי מצפה ל"שיא הנחמדות" באותו זמן, ענין אחד.

אם כי "ככה זה" - עניו אחר. חושבני שעל זה דיברו.

מכירה כמה בנות שסובלות ממצבי רוח קיצוניים מאוד סביב זה, כולן נשואות, ואני מאמינה באמת ובתמים שהבעלים של כולן מאושרים שיש להם אותן ולא היו מוותרים עליהן לרגע, גם אם הם היו מודעים לזה שיש להם "אישה הורמונלית"...

מה שכן - כמו שאמרו פה, קשה לדעת מה הסיפור, ועניינים כאלה לא אמורים להיות תירוץ לחיסרון בעבודת המידות.. אולי כדאי לנסות לשים לב אם בשאר החודש היא כן סבלנית ומתחשבת. אם כן, הייתי ממשיכה בנטייה לכן.

א. ההשפעה ההומונאלית של המחזור עשויה להיות מאוד שונה מאישה לאישה, וגם אצל אותה אישה יכולים להיות שינויים אחרי הריון וכו'. אי אפשר לומר שאם פלונית חוטפת קריזות ואלמונית לא - זה סימן שפלונית לא מתוקנת במידות ואלמונית כן.

ב. ברור שעבודת המידות עשויה להשפיע על אופי התגובות ורמת חומרתן, אבל יש מציאויות הורמונליות שהן בלתי נמנעות וצריך לקבל אותן ככה.

ג. איך היא בשאר החודש? האם יצא לך לראות את תגובותיה במצבים מלחיצים ומכעיסים שונים?

ד. עם או בלי קשר - חשוב מאוד בבחירת בן זוג עניין עבודת המידות. זה קריטריון קריטי: שאדם מאמין ביכולתו להשתנות, ועובד בכיוון. (אמנם, מצידך אין לבנות על כך שהיא תשתנה, ואם יש לה מידה רעה שמבחיתנך היא קו אדום ואתה לא מסוגל להשלים איתה - אל תמשיך את הקר מתוך תקווה שזה ישתנה בעתיד)

שאם היא עצבנית עכשיו, מה יהיה אחרי/ לפני לידות?

גם אני עצבנית יותר בזמנים כאלה אבל מתעצבנת על דברים אמיתיים, שבזמן אחר הייתי מבליגה או לוקחת יותר בקלות.

לא מתנפלת סתם על בעלי, בלי סיבה.

אבל מי שמשפיע עליה כלכך חזק השינוי ההורמונלי שהיא אינה שולטת בעצמה, זה כבר מסוכן.

אם אתה מאוד אוהב אותה- קבל אותה כמו שהיא, ותנסה להקל עליה בתקופות כאלה. אולי להטריד אותה כמה שפחות, אולי להתרחק קצת.

אבל עדיין אינך בקשר עמוק כלפיה, כדאי לך לחשוב טוב אם אתה רוצה להמשיך. כי בהמשך זה עלול להחמיר וצריך הרבה כוחות נפש להתמודד עם זה.

"קצת סדר"?..  חושבני שכל מי שכתב כאן, התייחס לאותן עובדות בסיס, שהן ידועות מאד.

ואיש לא עשה "השוואה" בין שתיים שאינן עם אותן נתוני בסיס.

מה שאמרו, להבנתי, היה:

1. שהתנהלות כפי שהוא אמר, אינה "נורמה" רגילה.

2. שאפשר להשפיע בבחירה גם על רמת הבסיס.

3. שעם כל ה"הבנה" למצב הסובייקטיבי של מישהי - איש אינו מחוייב מראש לקחת אשה שמצבה יהיה חמור כפי שתיאר, כולל אי עבודה מידותית שמצליחה "לאזן" את המצב למימדים סבירים, כולל אי עשיית "אידאולוגיה" ממנו.

וכפי שאמרת נכון, לא בונים על כך שאח"כיהיה אחרת - אלא אם כן יש מהלך מתמיד של שיפור.

אנשים טענו טענות קיצוניות לשני הצדדים, ולא נתנו ביטוי מספיק למורכבות.

המורכבות היא שיש השפעה הורמונלית, ואי אפשר להתעלם ממנה. אבל מאידך - יכולה להיות גם בעיה במידות וצריך לשים לב אליה.

אני אישית סבור שתיאור המקרה מדליק נורה אדומה קטנה, שצריך לבדוק אותה. בדיקה מהימנה ותקפה תהיה שלא בשעת מחזור.

שגם אם תאורטית זה היה באמת רק ענין "הורמונאלי" חריג (וכמו שהעידו פה - זה לחלוטין לא מצב "רגיל", חוסר שליטה גמור של התפרצות על הצד השני) - אדם, בוודאי פגיע, אינו צריך לסבול מזה בקביעות, בצורה שזה תואר (שאיננו יודעים מעבר לתיאור שלו).

ואני חושב שדווקא בהחלט כולם לקחו את המורכבות כנתון בסיסי שכלל לא צריך להזכירו, כי ברור שיכול להיות קושי בסיסי כלשהו לפחות אצל חלק.  לכן דנו בעיקר על המשמעות המידותית/הבחירית, וגם על סתם לקחת על עצמו לחיות במציאות כזו, גם בלי דיון "מידותי"

כולנו ציינו את העבודה שאכן נשים הורמונליות בתקופת המחזור.

זה ברור..

השאלה מה הלאה.

באופן אישי, בעלי  תמיד יודע להגיד אהה הנה זה מגיע. אני מושפעת מזה מאוד ,וקשה להתאפק. זה כמעט לא ניתן לשליטה (נניח וכואבת לך הבטן זה דבר פיזי איך תפסיק אתזה?)

אבל רק כמעט. לומדים לאט לאט להגיד לעצמך את כועסת כי את במחזור. את בוכה כי את במחזור..

וזה מעולם לא כלל התפרצויות. ובטח שלא בתקופת הדייטים..

הסיפור נשמע קיצוני במעט. זה הכל. הייתי מבררת את מידותיה באופן מקיף אצל חברותיה כמו שכבר ציינתי.

עוד אופציה היא שהיא עושה אתזה בכוונה כדי לראות את התגובה שלו כשהיא מתנגהת "על הפנים" וגם כדי ליידע- תראה אני הורמונלית בזמן מחזור ואני רוצה שתקבל ותאהב אותי גם ככה ובהמשך היא תהיה רגועה יותר.

אנחנו בבית ששה, ארבע בנות ושני בנים.

וכל אחת מהבנות כל כך שונה בזמן הזה וכל כך אחרת, שאנחנו צוחקות שכשהאחים שלנו יגיעו לגיל (אחד מהם ממש עוד מעט...), שום דבר כבר לא יפתיע אותם. בזכותנו הם יוכלו להכיל היסטריה, בכי, עצבים, התעלפויות... ולא ייבהלו ויחשבו שהם אשמים או משהו.

אמרו מעליי שזה נשמע קיצוני... אני לא יודעת. כמובן שיש כאן גם עניין של עבודת מידות, אבל על זה היא אחראית, לא אתה. תחשוב עם עצמך כמה הדברים חמורים מבחינתך, כמה אתה מסוגל להישאר רגוע (אם זה תחום ומוגדר מראש...).

ומה קורה בקשר מבחינות אחרת? היא נעימה ושלווה? מכילה אותך ברגעים קשים? בלי קשר לזה, אתה שמח להיות אתה?

בהצלוחה! ותהיה חזק...(:

נ.ב - הפתיחות ביניכם בנושא הזה מעידה בעיניי על קרבה ועל רצון מצדה. קח בחשבון שלא משתפים כל אחד שיוצאים אתו בעניינים שכאלו.

זה לא רק "הורמונים" ואין שום סיבה לתלות בהם את האשם הבלעדי.

לענ"ד הסיבה העיקרית לחוסר השקט והעצבנות היא במקרים רבים הכאב ואי הנוחות המתלווה לימים הללו.

רבות מהנשים פשוט מרגישות רע מאד וזה גורם להן למצב רוח רע.

אני מציעה לגברים לחשוב על מצב שבו כל הזמן כואב להם הראש ויש להם סחרחורת.

זה אולי יכול להסביר להם חלק מהבעיות.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?