יש לי תלמידה בת שבע (כמעט).
בהתחלה היא הייתה נהדרת. היא נורא חכמה, בעלת זיכרון מצויין והבנה זריזה.
היו בעיות משמעת מאז ומתמיד איתה, היא קפיצית נורא. היפרית בטח קוראים לזה, אבל אני לא נבהלת. היא נעמדת שוב ושוב, אז אני מבקשת ממנה לשבת. היא מתחילה לדבר על כל דבר שעולה לה לראש, אני מגדירה לה זמן בו אשמח לדבר איתה על הנושא הזה ועוד..
כבר חודש לפחות שהיא משתנה לנגד עיניי וזה כל כך כואב לי.
היא נעשית יותר ויותר תוקפנית כלפיי אחרות, גם פיזית וגם מילולית. מתפרצת בבכי כועס באמצע שיעור, או עצבנית ובורחת לי ולא מסכימה להמשיך בטענה שהכל משעמם ומעצבן ומה לא... וכשהיא משתפת פעולה ועונה לשאלות זה בהמון צרחות ועל חשבון אחרות שהשאלה כוונה אליהן.
אני רואה שהיא מלאה בכעס ובתסכול, אני לא יכולה להתעלם.. כואב לי עליה!
המשפחה שלהם עוברת דירה תיכף ולקח המון זמן עד שסיפרו לה (בעידודי) על כך. כל הזמן באים אנשים שונים לבית שלה ולוקחים רהיטים וכלים, וזה משגע אותה. אי אפשר שלא לראות.
אני חוששת שההורים שלה לא מבינים עד כמה זה משפיע עליה ולא חושבים לשבת ולהכין אותה כמו שצריך בהתאם לגילה ולבגרות שלה. קשה לה ואני כל כך מנסה לעזור..
האם לדעתכם אני מגזימה?
בהתחלה היא הייתה נהדרת. היא נורא חכמה, בעלת זיכרון מצויין והבנה זריזה.
היו בעיות משמעת מאז ומתמיד איתה, היא קפיצית נורא. היפרית בטח קוראים לזה, אבל אני לא נבהלת. היא נעמדת שוב ושוב, אז אני מבקשת ממנה לשבת. היא מתחילה לדבר על כל דבר שעולה לה לראש, אני מגדירה לה זמן בו אשמח לדבר איתה על הנושא הזה ועוד..
כבר חודש לפחות שהיא משתנה לנגד עיניי וזה כל כך כואב לי.
היא נעשית יותר ויותר תוקפנית כלפיי אחרות, גם פיזית וגם מילולית. מתפרצת בבכי כועס באמצע שיעור, או עצבנית ובורחת לי ולא מסכימה להמשיך בטענה שהכל משעמם ומעצבן ומה לא... וכשהיא משתפת פעולה ועונה לשאלות זה בהמון צרחות ועל חשבון אחרות שהשאלה כוונה אליהן.
אני רואה שהיא מלאה בכעס ובתסכול, אני לא יכולה להתעלם.. כואב לי עליה!
המשפחה שלהם עוברת דירה תיכף ולקח המון זמן עד שסיפרו לה (בעידודי) על כך. כל הזמן באים אנשים שונים לבית שלה ולוקחים רהיטים וכלים, וזה משגע אותה. אי אפשר שלא לראות.
אני חוששת שההורים שלה לא מבינים עד כמה זה משפיע עליה ולא חושבים לשבת ולהכין אותה כמו שצריך בהתאם לגילה ולבגרות שלה. קשה לה ואני כל כך מנסה לעזור..
האם לדעתכם אני מגזימה?