גם אני בהריון 4.

אנסה לענות לך...

את מי לקחת? אז ככה גם אצלי בעלי לא כל כך עוזר וברור שזה מובן כי אנחנו אסורים. 

בלידה עצמה הוא מתפלל כל הזמן. והאמת שאני מאוד אוהבת את זה...זה מרגיע אותי שהוא שם רואה לא רואה ומתפלל בשבילנו לבורא עולם.

בלידה הראשונה הייתה לי דולה מדהימה שהגיע אלי בדרך נס ובלי תשלום- היא עושה את זה לשם מצווה בלבד. ואין לי את המספר שלה, אחרת הייתי משתמשת בה עוד פעם.

בלידה השניה היה בקיסרי אז הייתי לבד.

ובלידה השלישית אחותי הייתה איתי, והיא הייתה מדהימה.

אז אולי תחשבי על אחות או גיסה טובה? ואת כל האמת אני הכי הכי ממליצה על דולה למרות הקושי הכלכלי.

לי אישית נראה שהפעם הרביעית אני אקח דולה, גם אצלנו המצב הכלכלי לא מאפשר במיוחד אבל החיים לימדו אותי שאם אני לא דואגת לעצמי אף אחד לא ידאג לי ואז זה משפיע גם על הסובבים אותי...

לגבי משכך כאבים- בלידה הראשונה לקחתי אפידורל והיה ממש מדהים, לא הרגשתי כלום.

בלידה השלישית לקחת אבל הוא בכלל לא השפיע עלי. וזה היה נוראאא

אני הבנתי שככול שמספר הלידות עולה השפעת אפידורל לא משפיעה...

אז אין לי מה לומר...האמת זה ממש מפחיד אותי ומלחיץ. אבל אם חוזרים לדולה אז היא ממש יכולה לפתור את הבעיה הזאת, כי דולות ממש עוזרות.

מאחלת לך לידה קלה ומהירה. תתפללי על זה ותבקשי מה', בלידה את יכולה לגלות ניסים עצומים.

הרגשתי דומה לפני הלידה האחרונה שלי, שגם הייתה לידה רביעית.

לי נשמע שהפתרון (פחות או יותר) לכל הבעיות שלך הוא דולה. נכון, זה עולה כסף, אבל דולה תוכל לעזור לך גם במהלך הלידה, גם בהתמודדות עם הצירים, וגם בהכנה ללידה.

מבחינת הכסף - אפשר לקחת דולה בסטאז', אבל יש גם דולות זולות.

גם אני לקחתי פעם ראשונה דולה בלידה הזאת, והיא ממש זולה יחסית. אם את רוצה פרטים עליה (למרות שלא בטוח שהיא תוכל), את מוזמנת לפנות באישי.

המון הצלחה!

אני בשבוע 38

ופשוט לא רוצה ללדת!!

(כן, אני מבינה שאין ברירה). 

חשבתי בהתחלה שניתוח מתוכנן יפתור את הבעיה, אבל לא, אני לא רוצה ניתוח וגם לא רוצה תפרים

גם לא רוצה אפידורל, זה לא כאב עד כדי כך בפעמים הקודמות, לפחות עד כמה שזכור לי

מה שעושה לי טראומה זה פשוט העניין הזה של פחד, חוסר שליטה

וחוסר הידיעה מתי זה יתחיל ומתי ייגמר

ואני לא רוצה להיות שם!!!!!!!!!!!!

לא רוצה להיות נוכחת בלידה של עצמי!!!!!!!!!!

רוצה להתעורר בבוקר ולראות את התינוק לידי.  אבל זה לא עובד ככה נכון??

אולי יש משהו שמטשטש\מוציא מהמציאות, במהלך הלידה? כמו גז צחוק?

ברצינות אני רק רוצה לעבור הכל על סמים מטשטשים ולא באמת להיות שם... 

לעשות זה לנסות רסקיו - כבר עכשיו. לא להישאר עם התחושות האלו.

אם זה לא מספיק את יכולה לפנות לטיפול הומאופתי. לי זה עזר מאוד לקראת אחת הלידות.

ובכל מקרה, בהחלט יש אפשרות לקבל טישטוש ואולי אפילו גז צחוק? אני לא יודעת אם אני מדייקת, אבל יש כאן נשים שכתבו שלקחו וזה עזר להן מאוד.

לפעמים מספיק לדעת שיש אפשרות כזאת כדי להוריד את מפלס החרדה.

אני מה זה מבינה אותך. גם אני בדיוק ככה.

בינתיים אני על "רגיעון" ורק ככה ישנה בלילה... עם הבטן הענקית, הפיפי כל רבע שעה והחרדות, נראה לי שאפילו עם תינוק אני כבר אישן יותר טוב... 

טבעי לגמרי. יותר יעיל מרגיעון וניתן להשיג בקופת חולים.

קצת עזרה לנפש הכואבת..

אם את רוצה אני מכירה מישהי מדהימה שעושה את שניהם ומא עוזרת, לא כ"כ יקרה..

אל תחשבי על כל הלידות העתידיות ב"ה. תתמקדי בלידה הזאת והקב"ה ירוויח לכם כלכלית גם הלאה.

אם מוצא חן בעינייך הרעיון של דולה, לכי על זה הפעם ותראי איך זה. קחי מישהי שאת מתחברת אליה.

מה שיהיה אחר כך - הקב"ה גדול.

נכון שלא כל הלידות זהות זו לזו אבל בכל זאת אחרי לידה ראשונה מקבלים מושג של מה זה ואיך את עצמך עוברת את זה.

מכוונת עליך את כל הברכות שבירכת.

אם לוקחים אפידורל האם זה מונע לגמרי את ההרגשה של יציאת התינוק? במיוחד כאשר צריך להתאמץ שהראש יצא? זה הרגע הכי קשה בלידה לענ"ד... עם כל השאר אני יכולה להתמודד בע"ה. 

בגלל אפידורל יש האטות בקצב הלב של התינוק. כי צריך ללחוץ ולא מרגישים

בשתי הלידות הראשונות הרגשתי היטב את צירי הלחץ, אפילו שלקחתי אפידורל

כל הצירי לחץ כאבו לי.. 3 שעות בערך..

אבל הייתי על זירוז אם זה יכול להיות קשור..

אל תדאגי את תעברי את זה כמו גדולה.

בלידה הראשונה נקרעתי מאוד והיו מלא תפרים (בלידה השנייה ב"ה כבר לא). אני זוכרת שלפני התפרים קיבלתי זריקת אלחוש מקומי ולא הרגשתי כמעט כלום. אי אפשר לקבל דבר כזה גם לפני התחלת הלחיצות, כדי לא להרגיש את התינוק יוצא? צירי הלחץ עצמם, למרות העוצמה האדירה שלהם, לא כאבו לי. הכאב נגמר כאשר הגעתי לפתיחה מלאה. 

קראתי בכמה פורומים על יולדות שעישנו מריחואנה בזמן לידה וממש לא הרגישו שהן שם... זה נשמע לי די מפתה, אבל לא נראה לי שצוות חדר הלידה יסכים איתי. 

לידה מאוד ארוכה, ולא יכולתי לקבל אפידורל.

הייתי לא לגמרי מאופסת, ולא היה לי טוב עם זה. דווקא הצירים מאוד כאבו, אבל בין הצירים הייתי רפויה.

אני הרבה יותר מעדיפה אפידורל. ככה אני במודעות, ובשליטה, ובד"כ מרגישה את ההתכווצויות בזמן הצירים, אך לא את הכאבים. גם כשהראש יוצא- מרגישה לגמרי את החוויה, ולא את הכאבים. בשבילי זה מעולה.

(היו לי גם 2 לידות מהירות בלי אפידורל ובלי טשטוש. היה מעולה. אבל כשהלידה מתארכת- אני מעדיפה אפידורל)

...המדהים והתומך. 

וזה ממש לא עניין של כסף.

הייתה איתנו דולה בתחילת הלידה הראשונה, ונוכחותה ממש הפריעה. ולא ידענו איך להגיד לה ללכת, לא נעים...

בחסדי שמיים שלחו אותנו הביתה לחכות קצת, וחזרנו לחדר הלידה כבר בלי הדולה.

נשארנו לבד, אני ובעלי, והמיילדת באה מדי פעם לעשות מוניטור וגם כמובן בסוף לצירי הלחץ.

את האינטימיות הזו של החוויה אני לא מחליפה בשום דבר, לא מכניסה אף אדם נוסף. 

אני יודעת שיש כאלה שחשוב להן המגע, העיסוי, שיחזיקו להן את היד, אבל אני לא צריכה את זה כ"כ. מה שהכי עוזר לי זה מקלחת חמה וכדור פיזיו. 

וגם אם כן- הן לאלחש כאב מקומי. שמגיע מעצבים במקום הפצוע/ חתוך.

צירי לחץ מגיעים מבפנים, כתוצאה מלחץ ראש העובר- אין סיכוי שזריקה כזו תעמעם את עוצמתם.

וגז צחוק מתאים כדי להקהות את החרדה.

היתה כאן מישהי - נדמה לי "זוהר הרקיע" שנעזרה בזה אם אני לא טועה (אבל יתכן שהכוונה היתה לטישטוש רגיל).

את יכולה לנסות להשיג  מכתב מרופאת נשים או רופאת משפחה עבור צוות חדר הלידה לגבי הצורך שלך בזה.

לברר לא עולה, ואם יש אפשרות כזאת זה יעזור לך לישון טוב יותר כבר עכשיו.

בכל מקרה אני יולדת כנראה רק שם...

לא להיות שם. 

אבל דווקא בצירי הלחץ.

אחרת זה לא ממש עוזר.  

אחרי הלידה הקודמת הייתי מתעוררת זמן-מה בבהלה, מזיעה כולי ועם דופק מטורף, כי חלמתי שאני עדיין שם, בחדר הלידה. 

בקיצור תסמינים של פוסט-טראומה...

ואף אחד לא התייחס כי הרי הלידה הייתה "קלה" ו"מהירה". 

כדי שלא יהיה צריך ללחוץ בכלל?

לא שהלחיצות הן רצוניות... מדובר פשוט בדחף בלתי נשלט. 

את חושבת על אמצעים קיצוניים שיש להם השלכות מרחיקות לכת. הם לא שווים את הדקות הבודדות הלא פשוטות האלה. גם לא את הפוסט טראומה.

בפוסט טראומה מטפלים. ויש לך כאן מגוון רעיונות איך. מציעה לך לא להתפזר לכיוונים מיותרים.

אם הייתה לי פוסט טראומה אחרי לידה יחסית קלה ופשוטה (ובאמת אני לא יכולה לחשוב על דרך שבה הלידות היו יכולות להיות יותר חלקות), האם זה מחייב שתהיה לי פוסט טראומה אחרי כל לידה? 

אני מתייחסת אל הפוסט טראומה שאת נמצאת בה כרגע.

האמת היא שזו לא ממש פוסט טראומה. זאת חרדה עצומה.

כבר כתבתי לך כאן ובשירשור אחר - אני בדיוק כמוך. לידות שהלוואי על כולן ויחד עם זה חרדות - כמוך - לא ישנה בלילה מרוב חרדה.

אבל לא עיבדת את החרדה העצומה שהיית נתונה בה בלידות הקודמות ולכן את מרגישה שאת הולכת להיכנס בעיניים פקוחות שוב אל החרדה העצומה הזו - וזה מה שקשה.

אז אל תכנסי לזה שוב ככה בחטף, לא מוכנה, בלי כלים.

בזמן שנותר לך תבני לך ארגז כלים להתמודדות.

אלו יכולים להיות הכלים הפשוטים ביותר: אני קיבלתי מבעלי צרור עלי ערבה כסגולה לשמירה ושמתי מתחת הכרית וגם אחזתי בהם במהלך הנסיעה לביה"ח - זו דוגמא פשוטה.

דוגמא אחרת - החלטתי לפני אחת הלידות לשנן במהלך כל הלידה - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". דברים כאלה. ובטח יש עוד רעיונות טובים מאלה.

כמו כן לקחתי הומאופתיה.

הרעיון הוא להסיח את הדעת מן החרדה ומן העיסוק בה ובאופנים שאולי יאפשרו לך "לא להיות שם", ולהפנות את המשאבים לבנית כלים שתוכלי להיאחז בהם כשאת שם וערה וחווה את הדקות האלה.

המון בהצלחה.

דרך אגב, אחרי הלידה הראשונה לא היה לי את זה. דווקא יום אחרי אמרתי, "זה היה בסדר, אני יכולה בהחלט לעשות את זה שוב". 

למרות שבפעם הראשונה היו לי המון תפרים ובפעם השנייה בכלל לא ב"ה!

ומה היה ההבדל בין שתי הלידות?

הראשונה הייתה ממושכת יותר, והיה לי יותר זמן להתכונן כשכבר הייתי בתוך הצירים.

בלידה הראשונה, אני הייתי זו שאמרה למיילדת, "אני חשה צורך ללחוץ". 

בלידה השנייה, המיילדת אמרה לי, "תכף תרגישי צירי לחץ" ואני אמרתי, "לא, לא ייתכן, עוד לא הגיע הזמן". (וכמובן שהיא צדקה...)

שאומרות שדוקא עדיף לא ללחוץ אלא לנשום ולשחרר בעדינות. וגם בעיני זה מוצא חן.

בכל מקרה - הינה את עצמך יודעת מה עוזר לך להרגיש טוב ולעמעם את החרדה.

אולי את יכולה לבקש מהמיילדת עוד כמה רגעים של התארגנות (אפשר לנשוף נשיפות קצרות ולהתגבר על הדחף ללחוץ) או להתעלם מהדרישה שלה לכמה רגעים, להתרכז בעצמך ולאסוף כוחות.

את צודקת שאובדן שליטה על קצב האירועים יכול לגרום לחרדה.

שיהיה בשעה טובה, בקלות ובגבורה.

זה לא שהמיילדת אמרה לי, "תלחצי עכשיו!!" ברגע שהגעתי לפתיחה מלאה. 

היא הייתה ממש בסדר - אמרה לי, "עכשיו את בפתיחה מלאה, את יכולה ללחוץ כשתרגישי צורך בכך". 

פשוט אני עצמי לא הייתי יכולה לעצור או לעכב את זה...  

זה שירשור מהפורום הזה (זו האיכות הכי סבירה שהצלחתי להעתיק)

את יכולה לחפש את השירשור הזה בפורום.

ראיתי פה בשרשור 770מ(11 תגובות)

קראתי את השרשור... ייתכן שאנסה את זה ברגע האמת. אם אהיה מסוגלת! 

ב"ה אני לא חשה שום בעיות ברצפת האגן בינתיים, אולי כי שלב הלחיצות היה כה קצר אצלי. 

אבל יודעת שאפשר לגרום נזק לרצפת האגן אפילו בלידה אחת. 

אצל גיסתי היה כך... היא הגיעה לפתיחה מלאה והמיילדת פשוט פקדה עליה מיד להתחיל ללחוץ וללחוץ בלי הפסקה (עוד לפני הופעת הדחף - ואצלי אגב לקח שעה בין פתיחה מלאה לדחף ללחוץ, בזמן הזה לא היו צירים כלל ואפילו ישנתי קצת. המיילדות התייחסו לזה באהדה רבה). 

אז אחרי שעתיים של לחיצות מאומצות היא יצאה עם נזק לרצפת האגן שהיה לחלוטין ניתן למנוע אותו לדעתי. 

ובעיני יש איזשהו פיספוס בלא להיות נוכחת בלידה.

הכאב הוא גדול, הצירים חזקים. אבל את שותפה להוריד נשמה גדולה לעולם. זה כאב שהוא בריא, כך ה' יצר זאת.

לדעתי הפתרון הוא ללכת למישהי שתעזור לך "לעבד" את חווית הלידה, ותעזור לך ליצור מחשבות טובות על הלידה הקריבה בע"ה. אם תקחי אפידורל/ טשטוש זה כבר לא ישנה, אבל את חייבת למען עצמך להשקיט את החרדות..

ברכת ה' עליך!

מבחינתי אם אפשר היה לקבל תינוק ללא לידה (באמצעות אימוץ למשל) ובעלי היה מוכן הייתי הולכת על זה ולא יולדת יותר אף פעם. 

הכאב אינו "בריא" ואינו חלק מהתכנון הראשוני של הבריאה... זהו עונשה של חווה בעקבות חטא גן עדן. בדומה למוות, מחלות, סבל וכל שאר התופעות הקשות בעולם הבלתי-מתוקן שלנו. 

אבל ברגע שזה כך, וכולנו צריכות "לסבול" בעתיו של החטא - למה לא לנסות להרגיש הכי טוב שאפשר במצב הנתון?

(ואל תדאגי, גם אני עוד לא הגעתי לשלב של ליהנות מהלידה... ובלידה האחרונה היה לי ממש קשה, למרות שהייתה גם כן לידה קלה ומהירה יחסית...)

מסכימה לגמרי.

אין שום ערך בלסבול כמה שיותר... גם ככה יש מספיק סבל בחיים ל"ע. 

לכן כל אחת עושה, בדרכה, מה שהיא יכולה כדי להקל על מהלך הלידה. בשביל אחת זה אפידורל, בשביל מישהי אחרת זה ג'קוזי... 

אולי אני כבר מבולבלת ולא יודעת מה יהיה יותר טוב עבורי הפעם.

אולי אי אפשר לדעת מראש,

במיוחד שאינני יודעת איך תתנהל הלידה הספציפית הזאת. 

אולי כשאגיע לשלב הלחיצות כבר לא יהיה אכפת לי מכלום.

גם שמעתי על יולדות שבקושי היו צריכות ללחוץ, התינוק פשוט החליק מתוכן - אצלי התרחיש הזה די מציאותי כי מציר הלחץ הראשון ועד יציאת התינוק החוצה עברו בערך 5 דקות בלידה הראשונה ו-3 דקות בלידה השנייה.

אבל אלו היו הדקות המפחידות ביותר בחיים שלי... 

בלידה האחרונה, כשלא הצלחתי ללחוץ בסוף מרוב הכאב, האפידורל הוא מה שעזר לי להרפות ולהצליח. (ועד לאותו רגע התנגדתי, ולא רציתי אפידורל).

בס"ד

לא יודעת אם עזר או לא אבל ב"ה הלידות היו מאוד טובות ומהירות. שמעתי על לא מעט נשים שבלידות אחרי רפלוקוסולגיה היו להן טובות יותר.

תוך כדי הלידה וגם בהריון... דמיון מודרך, חשיבה חיובית,להגיד בקול לתינוק שיצא, אנחנו אוהבים אותו, מחכים לו, לדמיין אותו...

עוזר בפועל ממש

וכמובן אמבטיות אם לא מחוברים למוניטור באופן רציף- מקל מאוד. עיסויים בגב התחתון עוזרים מאוד

בשעה טובה העיקר

קודם כל לא היית כאן יומיים - במונחים של הפורום זה נצח, והרבה פעמים שירשורים מקבלים תפנית ונסובים על ענין אחר ממה שהתחילו. מי שרוצה שהדיון ישאר בעניינה צריכה להמשיך להשתתף בו.

דבר שני - באותה מידה גם את יכולה להשתמש בטיפים שקיבלה כאן מלכת המטבח.

דבר שלישי - מה איכפת לך אם מישהי במצוקה קיבלה כאן תמיכה וסיוע ויצאה עם כלים מהשירשור הזה בזמן שאת נעדרת?

דבר רביעי- הסגנון לא מקובל כאן בפורום. לדעתי את צריכה להתנצל בפני מלכת המטבח.

1. לכתוב כאנונימי ועוד לבקש להתנצל זו עזות מצח מאחורי מסיכה.

2. יומיים זה לא נצח בכלל רק שפתאום כולם גולשות בחנוכה.

3. אם משהי במצוקה אז למה היא לא פותחת שירשור. אני הייתי במצוקה, ביקשתי עזרה כשפתחתי שירשור.. נכון שיש שם טיפים שיכולים לעזור לי אבל זה מצמצם לי את הדיון לנקודה אחת קטנה ושולית.

 תכף אני אתנצל בפניך אנונימי

אני לא מזדהה כאן בפורום אף פעם מסיבות מסויימות. זה לא מונע ממני להשתדל לעזור היכן שאני יכולה ולתת ממה שיש לי גם בלי לקבל קרדיט.

באותה מידה הרשיתי לעצמי גם להעיר מאנונימי. אני לא מתכוונת להזדהות - גם לא לכבודך.

התגובה שלך.צורמת מאוד.

את יכולה לעשות עם הדברים מה שתרצי. לא בפני את צריכה להתנצל.

חשפתי את רגשותיי מתוך חרדה גדולה ותסכול.

ולא חשבתי שהדיון יוסט. 

אם זה כ"כ הפריע, זה לא היה שווה את זה.

ואם הייתי יודעת איך למחוק הודעות, הייתי מוחקת. 

אני מבקשת ממנהלות הפורום למחוק את כל ההודעות שלי בשרשור זה וגם את כל התגובות אליהן

כדי לענות לך ובעצם לכל אחת אחרת שנמצאת במצבך.

חבל לי אם הכל ימחק.

אפשר לנהוג יותר סבלנות זו בזו.

וגם אם מרגישים שמישהי מסיטה את הדיון לכיוון אחר מהכיוון שבו נפתח, אפשר לבקש יפה לחזור אל הדיון המקורי.

אישית - לא הרגשתי שיש כאן סטיה חמורה מהנושא ולכן גם עניתי.

בכל אופן לצערי כבר מאוחר להתחיל טיפול נגד חרדות

לכן לדעתי מה שאצטרך בלידה הוא אפידורל כמה שיותר, כדי לא להרגיש פיזית

ובמקביל גז צחוק או טשטוש כדי להפחית חרדה ולא להיות שם נפשית. 

לקראת הלידה הבאה, אם נחליט להמשיך ללדת אולי אלך לטיפול.

אבל לפי דעתי במצב של חרדות מלידה ברמות כאלה גם לגיטימי להפסיק...

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

שלפעמים אנחנו בטוחים שאנשים יודעים ומכירים ובסוף לא.

למשל בהריון הראשון שלי (שהיה באמת לפני הרבה שנים) הייתי בטוחה שאמא שלי סיפרה לאחים שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא מתקשר לאחל לי.

כשבדיעבד הסתבר שאמא שלי לא סיפרה לאף אחד כי לא הבינה ממני במפורש שניתן כבר לשתף.

יכול להיות שחמך וחמותך יודעים, אבל לא שיתפו את האחים של בעלך.

אולי שווה להתעניין בנושא.

ומשהו שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו

אין לי תובנות

שולחת חיבוק

(אני בטעות עלולה הייתי לחשוב שצחוקים כרגיל זה אולי מה שאתם צריכים ושאין הרבה מה לעשות...)

נוח להם להתעלם. אופי כזה

בעלי טוען שחסר להם משהו בהרדיסק.

אני עברתי תקופה לא פשוטה והייתי מאושפזת עם ניתוחים ושיקום קשה עם בית מלא קטנים והיום אנשים שהייתי המומה שאפילו לא הרימו טלפון.

ואז בעלי אמר לי שיש אנשים שחסר להם משהו בתוכנה, זה לא משהו אישי נגדי, פשוט חסר להם משהו.

אני רוצה להיות בוטה ולומר שזה אופי ח@# .

ואני אסביר לך למה.

קראתי פעם שרב אמר שהיום אין דבר כזה מושג תינוק שנשבה על חילונים (מה שהיה רווח לומר פעם) ולמה?

כיוון שיהודי שגדל במדינת ישראל יש לו ממי ללמוד ועל מי להסתכל.

שיעורי תורה יש בחינם ובכל מקום,

שיעורים של רבנים קופצים ברשתות החברתיות וביוטיוב,

דוכני הנחת תפילין,

בתי חב"ד,

פוגשים דתיים ברחוב, בעבודה, בצבא.

התורה נגישה.

כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

ועדיין יש כאלו שמעדיפים שלא.

אותו דבר אני רוצה להגיד לך על האנשים האלו (שלצערי אני מכירה אותם גם).

אולי הם לא גדלו על נתינה,

אולי הם לא אנשים שכ"כ יוזמים ומתאגדים ואוספים.

א ב ל

הם חיים בעולם הזה.

הם פגשו אנשים בעולם הזה,

הם שמעו, דיברו, הכירו, צפו בטלוויזיה, ראו פרסומת או שתיים.

הם חוו ויודעים ש (לדוגמה):

אפשר לאסוף למתנה,

אפשר לבשל ליולדת,

אפשר לשלוח זר פרחים,

אפשר לשלוח מגש של סושי,

אפשר לשלוח פיצה,

אפשר לשלם על מנקה,

אפשר לשלם על בייביסיטר,

אפשר ואפשר ואפשר.

ולכן הכעס והאכזבה שלך סופר לגיטימיים ולצערי אני מכירה את זה גם ואני חושבת שכן יש מקום לפתוח, אפילו לכעוס ובטח שלפחות לשתף את ההורים.

מכאן,

ולמרות האופי ה...

את צריכה לחשוב מה יוצא לכם מזה מבלי להיות מעורבים רגשית יותר מדי בקשר.

האם זה טוב שיש לילדים שלך בני דודים? זה מצוין, ועדיף להיפגש לפעמים.

אל תגיעי עם קינוח ועם יין- כי לא מגיע להם ואת לא תתבאסי שהשקעת ולא קיבלת.

זו דוגמה אחת שעלתה לי.

זו דעתי, אני מאמינה שצדיקות ממני יאמרו שעדיף שלא לעשות חשבונות ופנקסנות, אני לא כ"כ צדיקה - מודה ומאוד מעדיפה לא להיפגע.

כי זה בדיוק מה שאני מרגישה

ואין מאושרת ממני שמבינים אותי

בא לי לבעוט בהם לנצח

ולא אני לא מזכירה להם כל מה שאני עשיתי בשבילם

ומחשש לאאוטינג רציני לא אפרט

אבל נתתי להם את נשמתי וכספי בכל הזדמנות

וזה מבאס לי את הצורה

ולא מקובל עליי שום תירוץ

לא יודעת לגבי המשפחה של הפותחת, ולא יודעת לגבי האנשים שאת מכירה.

אבל אצלי זה נובע מתוך קושי.

זה לא איך שחונכתי, לא חוסר מודעות, ולא שאני בנאדם רע.

אלא יש לי קושי להבין מה בדיוק מתאים בסיטואציה, קושי ליזום את העזרה, קושי בתקשורת עם הסביבה.

אז אולי יש מצבים שאני יכולה להתאמץ ולהתגבר על הקושי, אבל זה דורש השקעה פי כמה ממישהו אחר שעושה את אותו הדבר.

לא יצא לי להתמודד עם בני משפחה שצריכים עזרה.

אבל בסיטואציות כמו עזרה למשפחות מגויסות, עזרה ליולדת וכד', אני בדרך כלל לא אשתתף כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

הרבה פעמים אני מתבאסת על עצמי שאני לא מצליחה לתת לאחרים.

מצד שני, אין לי כל כך קשרים חברתיים וגם אני פחות אקבל עזרה בסיטואציות דומות.

היה עוזר לי אם היו מבקשים ממני דברים ספציפיים, ישירות או דרך מישהו אחר, כדי שאני אבין מה מצפים ממני.

זה כמו שאדם רזה יגיד על אדם שמן, איך הוא יכול להישאר בעודף משקל כזה כשיש מודעות לבריאות, לתזונה וכד'.

הוא לא מבין בכלל את הקושי שאיתו השמן מתמודד.

בע"ה שיהיה לכם מלא בריאות מהר מהר!!!!!

דבר שני, זה ככ קשה בלי תמיכה,

וברור שלפגוש את המשפחה מציף את זה....

זה באמתצורך ככ בסיסי, אבל כנראה שצריך להשלים שלא יגיע מהמשפחה, ואולי כדאי להשקיע, ובטוח שזה קשה, בלמצןא עמותות שיכולות לעזור בליווי ותמיכה רגשית... להבין שישלך כאן צורך אמיתי ולדאוג למלא אותו...

וכמה שזה קשה לעשות את זה אבל זה חשוב!!!!

ואם לא עמותה, אז ליווי מקצועי של איש מקצוע שנותן כלים ועוזר למצוא דרך ...

ודבר שלישי, יכול להיות שלנתק את הקשר עם המשפחה,

או לבוא למפגשים המשפחתיים יכביד עליכם יותר...

בסוף להיות חלק מהמשפחה נותן הרבה לכם ולילדים

ונתק מכביד ילדכם ועליהם

ולכן עדיף אולי ממש לנסןת לחשוב חכם ולא לחשוב צודק ולהתעלם מההתעלמות...

אפשר לנסות, וזה ממש קשה.. להגיד לעצמךשבעצם אי אפשר לדעת אם עובר עליהם משהו, סוג של "אל תקיןאדם עד שתגיע למקומו" וברור שזה ממש ממש קשה אבל יכול אולי דווקא לעזור לך להתמודד עם ההתעלמות....

מקווה שהועלתי

וחיבוק ענק!!

וואו כמה שזה קשה!!!!

אבל יש אנשים פאסיבים שמחכים לקבל אור ירוק לפעולה

את יכןלה למראש לבקש עזרה או בקבוצה משפחתית או שאם למשל אתם עוברים בסביבתם ורותים לצאת ולהשאיר את הילדים אז לשאול בפרטי אם אפשר לבייביסיטר

בבית חולים, והמשפחה מצד אחד בקושי עזרה, והמשפחה מהצד השני התגייסה באקסטרים, ממשמרות בבית חולים, משפחה מורחבת שהגיעה עזרה והתעניינה. הניגוד היה כל כך בולט ולא היה אפשר לפספס את זה.

אצלנו זה בהחלט השאיר משקעים בקשר עם הצד הזה, וזה כבר היה לפני תשע שנים...

וזה מה שהוא

כשאמרתי כן אמרו שלא יכולים

והתחושה שאתם לבד בתוך מירוץ המכשולים הזה, שנראה שכבר נמשך הרבה מאוד זמן.

אני מצדיקה אותך. משפחה זה קודם כל תמיכה בעיניי. אני מצפה מעצמי להיות שם בשביל האחים שלי (וכמובן ההורים), מעצם זה שאנחנו משפחה.

זה הדבר הכי מצופה ומתבקש, וכשזה לא קורה- באמת השאלה מה התפקיד של משפחה בחיים שלי- עולה.

אני יכולה להגיד לך שאני מבינה אותך מאוד, וחושבת שהכאב שלך מוצדק.

אני הייתי מנכיחה את הכאב שלי ולא מצטרפת לצחוקים.

אם אף אחד לא מספיק רגיש כדי להתעניין ולהציע עזרה בסיסית- מבחינתי הקור הזה הוא הדדי. הדרך שלי להגן על הלב שלי, הוא לא לתת אותו למי שלא יודע להעריך או להתייחס בהתאם.

אם אנחנו מדברים על זה בכאב הם טוענים שאנחנו רגישים מדי ולכן מגיבים ככה וכמובן ממשיכים הלאה בחייהן

ברור לי שכל אחד עובר משהו,אני לא מצפה מהם להיות במאה אחוז עזרה ותמיכה עבורנו

אבל משפחה כל כך גדולה ואף אחד לא מתעניין ואף אחד לא עוזר בכלום? זה מאוד תמוה

במיוחד שתמיד נעזרו בנו ותמיד היינו שם בשבילם בכל הרגעים הטובים והפחות

זה ממש עצוב. זה להאשים את הקורבן.

בעיניי זו בדיוק המשמעות של קשר דם. של אכפתיות. אם אני רגישה מדיי שאני מצפה לאכפתיות, אז אני הלא בסדר?

תשמרי על הלב שלך שם, נראה שכל הסגנון שם הוא אחר ממה שאת מצפה, רוצה, ורואה כבסיס.

כואב שהם לא החזירו באותה מטבע, אולי זו מנטליות?

שבע"ה יהיו לכם רק בשורות טובות!!

את המצב?

לדעתי לא חייב ללכת, או שרק הוא ילך אם הוא רוצה

זה חלק מלהנכיח את הפגיעה

נשמע ממש כואב. חיבוק♥️

אבל פוחדת לפגוע בחמותי

אם היא תיפגע?

מקסימום תגידי לה שהיא רגישה מידי

סתם, אני לא בעד לפגוע

אבל את עצמך נפגעת מהם

ולהגיע למפגש יעצים את הפגיעה

אז מותר לך לדאוג לעצמך

תעשי מה שמתאים לך ונכון לך, לא חושבת שזה המקרה להתחשב בכל הסובבים חוץ מעצמך.

אני חושבת - לא ללכת זה לפגוע בך כי זה מכניס אותך למנגנון של ריצוי שמוביל לכעס פנימי ותחושת ניצול

אני אומרת שעם כל הכבוד תתחשבי קודם בעצמך

זו לא מערכת יחסים קרירה מ2 הצדדים. את אומרת שנתת השקעת ועשית. הגיוני שתצפי. את מוכוונת לציפייה ללפחות דאגה מינימלית כי זה אנושי ומתבקש

אם לא היית מצפה לא היה על מה לכעוס הרי לא?

תעשי מה שאת חושבת לדעתי בלי לקחת אחריות על תחושות של אחרים. ולא מתוך רוע. מתוך הקשבה לעצמך. נסיעה למפגש זה השקעה של זמן ואנרגיות. אם אין לך כאלה לתת להם - זה לגמרי לגיטימי אפילו בלי הסיפור מעבר

לא הציעו עזרה בתקופות של אשפוזים

והיו הרבה כאלה

רק באשפוז האחרון מישהי הציעה עזרה כנראה בגלל שהיא קבלה עזרה כספית מאיתנו

אנשים עסוקים עם החיים שלהם

ולא בהכרח מציעים עזרה

גם כשממש צריך

זה לא סותר שזה מבאס ושאפשר פשוט להבריז ממפגש כזה

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

אם אין חוזה מיוחד ברב קו אז כן

מעבירים במכשיר ומוסיפים )יש סימון של +( על עוד נוסע

באפליקציה של מוביט יותר נוח לשלם על 2 גם לא צריך להעביר במכשיר בכלל

אפשר לחנות לאורך הרכבת בכיכר דניה ןעד הר הרצל ששם יש חניון ייעודי לנוסעי הרכבת

וגם אפשר לחנות בתוך שכונות שקרובות לרכבת כמו קרית יובל

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

קרובה לממילא מרחק 4 דקות הליכה

לא 20

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

מקווה שנמצא בקלות ושיהיה תת קרקעי.

ומשתפת שזו פעם ראשונה מזה 5 שנים שאנחנו נוסעים לבלות לבד.

אני כבר בוכה ברכב מגעגוע לילדים🥲😶‍🌫️

הילדים בסדר אל תדאגי חחח

כמה בזבזתי🤣 שנים לא עשיתי את זה.

לא התאפשר.

חנינו באגריפס יצא יקר אבל היה נוח ביותר

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

לא יודעת אם זה שכיח או לא. אבל זה היה מבאס כי בנינו עליו...

שבכללי עדיף גבעת המבתר אם רוצים להגיע לאזור ממילא

כי מהר הרצל זה המון זמן ברכבת ומגבעת המבתר פחות

בכל אופן אם מגיעים מכיוון נחל צופים(צפון מזרח העיר) זה חניון ענק ומושלם, אנחנו מאוד אוהבים לחנות בו.

לכן כדאי למצוא חניה קרובה על הציר הרכבת בתוך שכונות

שם תמיד היה מקום פנוי כשאני הגעתי (לא המון, אבל כן יצא לי כמה פעמים בשעות שונות). וכך שמעתי גם מאחרים.

תמיד כשחנינו שם היו מקומות פנויים. חינם לנוסעי הרכבת הקלה.

יש בו מלא קומות אז קשה שלא תהיה חנייה

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

מי שמשתמש ברכבת יכול לחנות בחניון בהר הרצל

משם הגעה ברכבת.

מתקנת חניה חינם מותנת בשימוש בקרב קו .

יש המון מקומות חניה בהר הרצל.

עצמה

ומאוד תכופים

ואפשר לחנות גם בחניון של הר הרצל עצמו, זה צמוד לתחנת יפה נוף.

לבנקים הגדולים - אני מכירה מכירה מניסיון אישי את הייעוץ של לאומי, פועלים, הבנק הבינלאומי, יש מחלקות ייעוץ פנסיוני.

מתאמים כמובן מראש, הם מבקשים הרשאה להוציא את המסלקה הפנסיונית שלך, וגם של בעלך אם תרצו ייעוץ לשניכם, כדי לקבל ייעוץ בראייה של כלל התא המשפחתי.

נפגשים ועוברים ביחד על כל החסכונות וההפרשות שלכם, פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות…

עוברים על מסלולי החסכון וההשקעה.

היועץ מביא את ההמלצות שלו - ומקבלים החלטות.

האם להמשיך בקיים, האם לשנות אפיקי השקעות וסיכונים, האם לנייד לבתי השקעות אחרים.

לכם הייעוץ בחינם.

הבנק מרוויח מזה מאותו רגע ומידי חודש, כל עוד הייעוץ רשום שממשיך עם אותו בנק / יועץ פנסיוני ולא עוברים לייעוץ אחר.

הרווח של היועץ הפנסיוני הוא 0.25% לחודש. מועבר אליהם ישירות מבית ההשקעות. (לא פוגע ולא משפיע על הרווחים שלכם. זה נגזר מתוך דמי הניהול שאתם במילא משלמים לגוף ההשקעות שמנהל לכם את הכספים).

כל פעם שתעברו לקבל ייעוץ מגורם אחר, הוא יעביר את רישומי הייעוץ אליו, מול הגופים הפיננסיים. והמייעץ הקודם יפסיק להינות מההכנסות מאותם חשבונות שעברו ליועץ אחר.

אולי שווה לך לשקול פעם אחת... לא ניסיתי בעצמי. אבל חברה ניסתה ואמרה שממש ישבו על כל הפרטים של המשכורת שלה והראו לה איפה אפשר למקסם וזה היה שווה הרבה כסף.

אני ממליצה מאוד על הספר כסף טוב של שאול אמסטרדסקי

יש מלא פודקאסטים על כסף: ציפור פיננסי, השקעות לעצלנים ועוד.

לא יודעת להמליץ כי לי אין סבלנות לשמוע פודקאסט.

לי בבית יש איזה 5 ספרים על כסף והשקעות - אם מעניין אותך אז בבית אבדוק בדיוק את השמות הנוספים חוץ מכסף טוב.

חוץ מזה, יש הרבה אתרים עם חומרים מעניינים.

אבל הבעיה שזה לא מסביר מהבסיס

אני אפילו לא יודעת מה זו ריבית! איכשהו גם בהסברי הבסיס אני הולכת לאיבוד.

שם יש הסברים מהבסיס. או שתעזרי בבינה מלאכותית כדי להסביר את המושגים שאת לא מבינה.

ואתר, הכסף של המורים

שממש יושבים אתכם ועוזרים לעשות סדר בכל העניינים הכלכליים.

יכולה להשיג לך מספרים אם את מעוניינת.

לא כדאי לקחת ממקור שלישי לדעתי, וגם ממקור שני כדאי להצליב לפחות שתי המלצות.

אחרת עלולים לחשוב שהכסף בתוכניות כדאיות כשהוא ממש לא.. נמצא בתוכנית בסיסית ביותר ולא עונה לצרכי החוסך.

במיוחד כאלה בסיסיים

נמצאים בחיפוש בסיסי של ai בגוגל

הסברים+ קישורים למקורות

בפרטי

אדם בשם נחשון מהר חברון

שלא הצלחתי לתייג שנותן שיעורים מוכר איזו סדנה בנושא.

שווה לבדוק לדעתי.

אני התרשמתי מדברים שכתב בפורום.

אותי מישהי תתן אותי בשם.

אני בגישה קצת אחרת.

אני יוצאת מנקודת הנחה שהם יהיו הכי הכי, שילך הכי חלק וטוב.

אוקי, זה לא נכון, אני חרדתית בדיוק כמוך. אבל זאת השאיפה שלי.

אני מנסה לשדר את האמון ותחושת המסוגלות. אם יווצר קושי חריג - נטפל, ונדאג, העין תמיד פקוחה.

אבל השדר הפנימי, וגם החיצוני - כלפי הילדים, כלפי הצוות החינוכי - הוא שדר של כח ואמון ביכולות.

ואם יש צורך - מתערבים בזריזות, מביעים בקשה ספציפית (יש לי בן עם רגישות תחושתית ומשהו הפריע לו, ישר הרמתי טלפון, החמאתי על הטוב וביקשתי בקשה ספציפית) ומביעים אמון בשיתוף פעולה ובכוונות הטובות.

את אמא מדהימה, מקדימה רפואה למכה, דואגת ומטפלת ביקרים לך, אני מאמינה בך שתמצאי את הדרך הטובה ונכונה לכם (הפעם זה שדר אמיתי מהלב)

בדרך כלל יש מפגש עם מורה , הורים וילדים יום לפני.

ביום ראשון ללימודים יש בתי ספר שבו ילדי כיתה א מגיעים יותר מאוחר מכולם ואז יש טקס נחמד. יש בתי ספר שזה אחרת. יום ראשון ללימודים בדרך כלל יום קצר.

מורה מחליטה מי יושב עם מי. עד סוף יסודי בדרך כלל. לפעמים גם בחטיבה. פעם בכמה זמן מחליפים מקומות.

אחהצ, בסביבה מכילה

ושם בוחרים מקום והכל.

לגבי היום הראשון-

אל תגיעו מידי מוקדם אבל כן לנסות לכוון נגיד לסביבות רבע לשמונה ולא ממש לצלצול.

שימצאו מקום שנוח להם, יתמקמו בנחת. בדכ המחנכת שם לכוון בזה ולא חושבת שרוב ילדי א יודעים ליד מי הם הולכים לשבת.. דיי זורמים והגיוני שבשבועות הראשונים המורה תחליף מקומות גם ככה.

תגיעו איתם, תצטלמו בנחת בכניסה, במקום בכיתה.. וזהו לדעתי, תסמכי עליהם ותסמכי על המורה..

לגבי התאומות- לא חושבת שרלוונטי לערב יועצת. הייתי שולחת לכל אחת מהמחנכות הודעה קצרה לגבי זה (שלום איקס, אני וואי אמא של זד. אני לא יודעת אם כבר שמעת, אבל לזד יש תאום, קיו, בכיתה השניה. זו שנה ראשונה שלהם בנפרד אז אשמח אם תוכלי לראות שהוא מוצא את מקומו ללא התמיכה של אחיו.. מצפה להכיר עוד, וואי) ושולחת את זה כמובן לשתי המחנכות.

הם באותו נושא ולכן עדיף שיהיו יחד ולא יציפו את הפורום בשרשורים מקבילים

אשמח לדעת כמה דברים:

מה מכינים להם לבוקר? טיפים לייעול? איך מתארגנים סביב זה בבית? גם ככה כשהם היו בגן בקושי קמנו ושנינו פרפרנו כדי להתארגן איתם והגענו מאוחר

אז זו עליית שלב. נשמח להיערך לזה.

אתם באמת מדביקים להם או משאירים פתקים בסנדוויץ?

ומה עושים עם ילד שלא אוהב כלום חוץ משוקולד ופיתה? זה נורא לא בריא. איך חושפים אותו לעוד טעמים? עושה לי בעיות עם חביתה. לשמחתי אוכל סלט.

אני קונה לחם בריא והוא לא רוצה כזה. אולי לקנות לחם לבן או שחור פרוס רגיל? או לחמניות? אתם מביאים כל יום לחמניה או פיתנ לילד כזה? ומה אעשה איתו עם ממרחים?

תודה לעונות!

מי שפתוח וזורם עם סנדוויץ בריא, אז עושים יום יום.

מי שלא, ואני יודעת שלא יאכל - אוכל לחם עם שוקולד כל השנה ואנחנו משלימים אבות מזון בבית.

קניתי מדבקות שהם אוהבים, ולפעמים קלפים שהם אוספים, מי שמוכן לבוש, אכל, תיק על הגב - מקבל.

לא משהו גדול, קטן, יומיומי.

ארוחת בוקר - דגני בוקר עם חלב, בייגלה, מאפינס שאני מכינה בכמויות ומקפיאה אם יש לי סבלנות לפירורים

המטרה שלי - שהבטן לא תהיה ריקה.

במהלך השנה כשאני מרגישה שכבר בשלים אני מוסיפה להם מטלות, לעזור להכין סנדוויץ, לארגן בקבוק לעצמם.

אבל בתחילת השנה, ובעיקר כיתה א, יש הרבה התמודדויות חדשות, לכן אני מפחיתה כמה שאפשר.

אם מישהו ירצה שאלביש אותו - אני אלביש אותו. כן , אפילו שהוא יודע לבד

עוד כמה חודשים נעשה מבצע, ונעבוד על זה

סליחה שמתחילה מהסוף..

פיתות קלות יותר לתפעול ולכן אצלנו יש בדכ רק פיתות.

לפעמים יש טוסט/פיצה/פוקצ'ה זעתר שאני מכינה כמות ומקפיאה

בכללי אנחנו לא מהמשקיעים

כן משתדלים לארגן מהערב אם מצליחים.

בגן הייתה הזנה?

בשעה מוקדמת מספיק כדי לא להתנהל במרוץ עכברים

זה גם טוב להם שיש לנם זמן התארגנות והתאוששות. וגם לכם האמת.

לגבי פרוסות - אני מכינה מה שהם אוהבים לאכול. זמן ארוחת בוקר בבית ספר הוא לא זמן לאג'נדות בריאותיות שלא תואמות את הטעם של הילד כי התוצאה היא שהוא עלול להישאר רעב

בכיתות נמוכות אני מכינה כריך ושמה בקבוק מים.

אני מנסה להציע עוד דברים- טוסט קר, גבינה וזיתים, מה שיוצא. אם הילד לא זורם אז כן, פיתה ושוקולד

אם יש זמן אני מנסה לשים פרי או ירק לתוך ואז זה יותר מזין מבחינתי

תכלס הכי חשוב זה שילד יצא שבע. אחרי זה אפשר לנסות לגוון לו בדברים בריאים יותר

מבחינת הכנה אני מעדיפה לעשות מהלילה כל מה שאפשר- לבחור בגדים, לוודא שקופסאות אוכל נקיות, לכתוב פתקים וכו'

אני שמה בקופסת האוכל פתק, לא כל יום. מתאימה את רמת הפתק לרמת הקריאה של הילד - ציור עם שם, משפט קצר שחוזר על עצמו, משפט משתנה, פסקה או חידה בחרוזים.

יוצא לי לשים להם בערך פעם בשבוע

לגבי כריך - אני חושבת שיש מספיק התמודדויות בבית הספר, חבל שגם האוכל יהיה בתוכן. גם הרבה יותר קל לתפקד אם שבעים.

בפועל - הבסיס אצלינו זה כריך וירק. שוקולד מקבלים רק בראש חודש, אבל באופן כללי מקפידים על ממתקים רק בשבתות וימים מיוחדים. אם היו מקבלים בשוטף, אז לא הייתי מונעת דווקא בכריך.

קנינו מגוון ממרחים ואנחנו מתאימים למה שהולך לפי תקופה - תמרים, בוטנים, טחינה, גבינה לבנה, גבינת שמנת, טוסט, פיתה זעתר, טונה, דבש. כל ילד בוחר בערב מה הוא ירצה וכך אפשר להכין בבוקר בלי דיונים.

אם יש ילד שלא אוכל כריך אפשר להציע שאריות מהערב. למשל פסטה עם גבינה צהובה או גבינה משולשת ליד, פשטידה, מאפינס שמכינים פעם אחת וכל בוקר מוציאים שניים, ביצה קשה וכו'

ראתי שכתבת שהוא אוכל סלט. אפשר סלט עם טונה, ביצה קשה, אצבעות גבינה או כל חלבון אחר שהוא אוהב. רק שימי לב שהקופסה אטומה והוא יודע לסגור בקלות, שלא ישפך על כל התיק.

אולי באיזה נסיבות מיוחדות. לא כל הזמן ובטח לא בכיתה א'.

אם הוא אוכל שוקולד ופיתה מביאה שוקולד ופיתה.

תחילת הבי''ס זה לא הזמן להלחם על זה...

אפשר להוסיף ירק או פרי .

או לתת ירק או פרי בבוקר כשיוצאים, או אחצ כשחוזרים.

אפשר להציע דברים נוספים אולי משהו הוא כן יאהב?

לחם פשוט, פיתה בטוסטר סנדויצים

פרוסת גבינה צהובה, זיתים, ריבה, חמאת בוטנים

(לא הכל ביחד כמובן)

מעדיפה שיאכלו משהו ולא יהיו רעבים, ינשנשו שטויות או יקחו מחברים

לומדים לקום מוקדם יותר

זה יקח זמן להתרגל, זה תהליך לכולכם

חשוב לתת לזה מקום, בלי לחץ

אם בגן היית מכינה להם אוכל, אז זה אמור להיות אותו הדבר.

אם הם קיבלו הזנה, אז זה משהו חדש.

הילדים שלי לא אוכלים הרבה דברים.

בדרך כלל אני מכינה משהו קבוע. אצלי הם אוכלים טוסט/ לחם עם גבינה צהובה. לפעמים אני מוסיפה גם פרי/ ירק.

אני לא משאירה להם פתקים.

כדי לחסוך זמן בבוקר אפשר להכין את האוכל מהערב.

גם מבחינת התארגנות, לראות מה אפשר להכין מראש. להכין את הבגדים, לדאוג שהתיק מסודר, אפשר גם להשכיב אותם עם הבגדים של מחר. אם צריך חתימה/ אישור לדאוג שזה יהיה מוכן מראש ולא ברגע האחרון.

צריך לראות איפה הקושי בבקרים, ולפי זה לראות מה אפשר לייעל.

היינו על לחם מלא. עד שהם הפגינו נגד... עברנו לפיתות. שוקולד לא נכנס כל כך הביתה אבל חוץ מזה מה שהם רוצים, בעיקר טוסטים הולך. משתדלת ירק ליד. פתקים לא. למי יש זמן בבוקר. יש שמכינים בערב בעיני זה לא טעים האמת. מכניס. בקבוק מים. משתדלת מים קרים בקיץ. אוכלים ושותים משהו קטן בבוקר. לפעמים מאפה אם נשאר משבת, לפעמים דייסת קוואקר שזה די מוצלח בעיני אבל לא תמיד רוצים. לפעמים קורנפלקס, משתדלים לא באופן קבוע כי די זבל.

לק"י

וגם אם כריכים מהערב פחות נחמדים בעיניהם, אפשר מראש לחתוך ירקות, לטגן חביתות, להכין כריך לטוסט ובבוקר לשים בטוסטר וכו'.

בעיני אישית זה לא טעים. גם לא חביתה וירקות מיום קודם וגם לא טוסט.

והם רגילים אז קשה לי להאמין שיזרמו...

אני מניחה שהמורה תודיע לכם מה הלוז, מה צריך להביא וכו'.

בדרך כלל עושים מפגש עם ההורים לפני תחילת השנה.

כיתה א' זה חדש לכל הילדים, והמורה אמורה לתת לילדים מענה ולעזור להם בהסתגלות.

אפשר להכין ביחד איתם את התיק והקלמר.

להגדיר מקום לכל דבר, לעטוף ספרים, לכתוב שמות על הציוד.

הם מכירים חלק מהילדים שיהיו איתם בכיתה?

אפשר ליזום מפגשים עם ילדים אחרים בחופש.

לגבי לאחר לעבודה שלך, זה תלוי במקום העבודה.

בעיקרון 1/9 זה יום בחירה במשק.

אם את עובדת במערכת החינוך, זה תלוי מה התפקיד שלך ומה הצורך.

לדעתי לא כדאי לדבר מראש על הקשיים. תני לילד להתחיל, ויכול להיות שיהיה לו שונה ממה שהיה בגן. בהמשך השנה, אם עולים קשיים, כדאי להיות בקשר עם המחנכת ואם יש צורך לפנות גם ליועצת.

זוכרת שאת מורה מקצועית. פשוט להודיע שתגיעי אחרי הטקס ביום הראשון. גם אם זה אומר שזה ייהיה כל היום.

הילדים שלך מקום ראשון ומורה מקצועית פחות נורא ממחנכת. ששם זה יותר בעייתי..

אני כשמעלה לכיתה א תמיד מאחרת משמעותית וב"ה יש הבנה למצב.

לק"י

פחות דחוף שאת תגיעי.

לאחר או אפילו לא להגיע. לפעמים יש גם טקס שזה שעה שעתיים אחרי הכניסה בבוקר.

לא הייתי אומרת שום דבר האמת. מניחה שהצוות מודע שיש תאומים. תני להם צ'אנס להתחיל ותאמיני בהם. אני כן תיאמתי לבן שלי עם אמא של חבר שישבו יחד. כי רוב החברים שלו מהגן שובצו לכתה השניה. סתם כדי שיהיה לו עוגן כזה להתחלה. אח''כ בכל מקרה המורה מחליטה על מקומות. בהמשך את יכולה ליצור קשר, עם הרבה פרגון ולבוא בטוב, ואז לשאול איך הולך לו חברתית. בהתחלה גם המורות צריכות להכיר כל ילד להתאפס על הכתה ולהבין מה הולך לשים לב ולזכור על כולם. אין מה לפנות בשלב הזה.

ואת נשמעת מאוד רגועה יחסית למצב.

מה עם לבקש לבטל את ההזמנה? לפעמים זה יכול לעזור להם לגרום לזה להגיע... במיוחד מקרר. עם המיטות עוד אפשר להסתדר עם מזרון משכנים..

הם כמו מופתעים

מה לא קיבלתם שירות???

חח בעלי כבר ממש התעצבן עליהם…

הרים קצת צעקות

אמרו לו שעד היום לא היה לזה התקן שבת ולכן זה התעכב ומחר הם יקבלו זמני הפצה, שידאגו שנשובץ לשלישי

קרציות לא יכלתם להתקשר להגיד שמתעכב??

למה צריך לרדוף אחריכם שבוע כשידעתם כל הזמן את התשובה?

הייתי מחליטה על יום שעוברים בו לא משנה מה

ומסתדרים בינתיים

עם מזרונים ואיזה מקרר קטן או לשים חלב אצל השכנים כמה ימים

תחשבי כאילו יש לכם חוזה שנגמר מתישהו

האי וודאות יותר מעצבן מלחיות כמה ימים בלי מקרר

וכן הייתי כמובן משגעת את החנות שישלחו את זה

אולי גם דורשת החזר כספי מלא אם זה לא מגיע תוך מספר מסוים של ימים

בדרך כלל איומים כאלה עוזרים לזרז

אז אנחנו כאילו 'חבל' לנו לעבור מהר ובסוף הבית לא מאורגן ואין חלב ואין מצרכים לצהריים וכו וכו

(וגם תכננו להעביר את הקטנה מהמיטת תינוק למיטת חבר עם הגדולה ולא להעביר גם מיטת מעבר אז זה תוקע אותנו כי למזון לדעתי יותר קשה להתרגל, זה פחות תחום

אומרים להם תעשו לי ביטול עסקה יש לי ספק שמביא לי את זה מחר. עשיתי את זה פעם אחת ולפתע פתאום יכלו להגיע יום למחרת והסאגה הסתיימה

נקווה

יש מקום שאפשר להוסיף?

כדאי לאחסן כל דבר במקום קרוב לשימוש שלו.

חפצים שלא שייכים למטבח, למצוא להם מקום אחר, ובטח שלא על חשבון ציוד של המטבח.

כדי לעשות סדר במגירה גדולה, אפשר לשים בתוכה סלסלאות/ קופסאות, ולמיין את המוצרים.

אריזות פתוחות של ביסקוויטים וכד', כדי לסגור או לשים בתוך משהו, כדי שלא יתפזר.

שאר הדברים שלא קשורים תצטרכי למצוא מקום אחר, אפשר בספריה או שידה בסלון או בחדר..

שתי המגירות, אם יש לך מזווה, לא אמורות לשמש לאוכל אלא לאחסון. מה אפשר? תלוי מה הצורך שלך. חדפ, כלים, קופסאות פלסטיק וכו..

מזון יבש- פתיתים, פסטה, פירורי לחם, חטיפים, שימורים, ביסקוויטים, עוגיות, שוקולד, אבקת אפיה וכו'.

חלק מהדברים אני מעבירה לקופסאות במזווה, למשל, פתיתים, שקדי מרק, אורז, שוקולד צ'יפס. דברים כאלה שמתבלגנים ומלכלכים וכזה

מקום מוגדר לכל דבר.

כמו שאמרת, הן מתבלגנות כל הזמן כי הן 'חסרות ייעוד'. לא ברור מה שמים בהן.

מה שהכי יעזור לך, לדעתי, זה להוציא מהמטבח כל מה שלא קשור למטבח.

אצלי במזווה יש גם מה שכתבת- ביסקוויטים, עוגיות, ממרחים וכו', וגם חד''פ.

ואחר כך את חושבת מה הכי חשוב שיהיה נגיש, ושמה לפי הכלל הידוע 'תדיר ושאינו תדיר- תדיר קודם'. יעני- שמים הכי נגיש מה שמשתמשים בו הכי הרבה. נגיד- אין שום סיבה הציורים של הילדים יהיו במקום נגיש. חבל על הנדל''ן היקר של המזווה (אפשר לשים אותם גם במדף עליון בארון הבגדים בחדר).

ממש לחשוב מה יהיה נוח איפה (נגיד- מגירות סכו''ם ותבלינים, שיהיו בתוך ''משולש העבודה'' שיהיו בין הכיור לכיריים- שזה איפה שהעיקר עובדים).

ודברים פחות קריטיים, כמו תבניות, כלי פלסטיק לאחסון- יכולים להיות קצת פחות נגישים כי בסוף צריכים אותם רק פעם אחת בכל הכנה של מזון. ה' הרעיון הבסיסי, ומשם תעשי התאמות למטבח שלך.

להוציא כל מה שלא קשור כמו ספרים אלבומים ציורים וכו'. לארגן כמה שניתן את האוכל במזווה לקטגוריות. למסור כלים שכבר שנה לא השתמשת בהם.

מה מאוחסן בהם?

אצלי במטבח מאוחסנים רק דברים שלמטבח, ומיקום וגודל האחסון קובע מה יהיה בו לרוב. המטבח שלי לא ענק והכל קרוב כך שעם השנים שיניתי מיקומים לפי מה שנח לי ולא בהכרח לפי הכי קרוב

ולא, יצירות של ילדים לא צריכות להיות שם ואת צודקת

במטבח - רק דברים של המטבח. וכל דבר - קרוב לשימוש שלו. למשל מתחת לתנור אני שמה תבניות של התנור לתבניות אפייה, פיירקס וכו' מכל הסוגים.

ליד הכיריים- תבלינים, כפות עץ לבישול ומתחת לכיריים את הסירים.

לחם - במקפיא. שאר מוצרי מזווה - במזווה. תוציאי משם את כל מה שלא קשור.

את המגירות המבולגנות תארגני עם קופסאות אם צריך.

עיסת נייר,

בצק משחק,

אוהל משמיכות בסלון,

להנביט קטניות ולעקוב אחרי זה,

לבנות מגדל הכי גבוה שאפשר מקפלות/לגו/מגנטים וכדו,

פקניק,

ללכת לגן משחקים שונה מהרגיל,

אמבטיה עם קצף/משחקים/צבעי ידיים, אם לובשים בגד ים ומשקפת אפשר למתג כבריכה.

בריכה קטנה אם יש.

צבעי גואש.

לשטוף רצפה ולהרטב תוך כדי,

להכין עוגיות/עוגה/חלות לשבת,

להכין לחם פרצוף לארוחת בוקר/ ערב (את שוטפת וחותכת ירקות, הילדים מסדרים בצורת פרצוף על פרוסה עם גבינה/טחינה וכדו)

להזמין חברים.

אני בגיל הזה לא הייתי בונה לוח חופש אלא אוספת רעיונות לעצמי ושולפת לפי מה שמתאים לי כל יום.

ולא חייב כל יום משהו, עדיף ללמוד להנות גם מסדר יום רגיל בלי משהו מיוחד.

את הלוחחופש הוא הביא מהגן שעשו להם כל יום ציור ביום שלו ולפי זה הם חיכו למחר..

יום מים, יום עוגיות, כאלה..

תודה!

פיקניק בפארק קרוב או גן משחקים או אפיחו במרפסת

להכין כדורי שוקולד

בר בצק/פלסטלינה

פארק מזרקות אם יש באזורכם

אוהל בבית- אם יש אוהל של טיולים שקל לפתוח זה הכי פשוט

ספר ילדים עם המחשה או יצירה בהקשר

שיפודי פירות

לק"י

פעילויות זולות אם יש דרך המועצה/ עיריה.

נגיד לפי צבעים ואז גם אם אין משהו מיוחד זה מיוחד שהיום היום אדום- אכלנו תפוח אדום, צבענו דף צביעה של דברים אדומים, הרכבנו פאזל עם כבאית בצבע אדום ובנינו מגדל אדום ממגנטים וכן הלאה...

יום אפיה - כובעי טבחים, סינר גדול (אפשר לקשור מטפחת ישנה). ללוש בצק יחד, לעקוב אחרי התפיחה ובסוף להכין פיצות או לחמניות.

יום שוקולד - מציירים קווי מתאר של תמונה על דף, שמים מעל נייר אפיה. ממיסים שוקולד לבן ושוקולד חום ומכניסים לשקיות זילוף. מזלפים עם החום על קווי המתאר וממלאים עם החום או הלבן. דרושה עמידות גבוהה לליכלוך

יום מים

יום חדי קרן - לגדול יש סרטונים שמראים קיפולי נייר של חדי קרן. להכין כתרים עם קרן ולהסתובב ככה. הכנו פנקקים והילדים קישטו כמו חד קרן. אפשר להוסיף כיד הדמיון הטובה

לקחת סיפור ילדים וללמוד בעקבותיו. למשל שנה אחת לקחתי את איילת מטיילת - יום חיפושית, יום ציפורים, יום חילזון, יום צב וכו' בכל אחד מהימים עשינו יצירה קשורה ולמדנו על החיה. איפה היא חיה? מה היא אוכלת? מה שעות הפעילות? בנוסף ציירתי על קרטון ביצוע ילדה עם שמלה, הם צבעו. כל יום הם צבעו את החיה של אותו יום ושמנו סקוטצ'ים. בסוף היתה לכל ילד איילת עם סקוטצ'ים ואת כל החיות והם יכלו לשחק ולהמחיש את הסיפור.

לאפות עוגיות לחיילים

חפש את המטמון

מסיבת פיג'מות