אני לא צמה
האוטובוס איחר
חם לי בטירוף
תפוס לי הצוואר
לא צולחת שלב כלשהו במהג'ונג
לא אכלתי צהריים
לא שתיתי היום למרות שאני צריכה
יש לי שירים יפים
אני רוצה לטוס לפולין כבר
השנים עוברות לאט מדי
מי בא אליי לשבת? אף אחד. למה? כי ריעות משונה
אני רוצה יותר מזה. באמת. אבל אני לא יכולה
הוא יבוא בסוף, בטח. אולי הוא יישאר קצת. אבל הוא יילך. כולם הולכים בסוף. ונכון, האשמה היא בי
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
