מיומנה של בת שירותהמתיקות שבשכחה
עבר עריכה על ידי -עדי בתאריך י"ד בטבת תשע"ה 13:02
מורה 1: "או סליחה, זו טעות שלנו. אנחנו אשמים, בואי תעלי לשתות קפה"
מורה 2: "וואו אני מצטערת, לא הייתי אמורה לקבוע איתך ככה, זה היה אמור להיות אחרת, אני כל כך מצטערת שהטרחתי אותך סתם, בואי תעלי לחדר מורים, תשתי קפה"
מנהלת: "אוי, אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות, לא. ברור שאני מעריכה אותך ואת המאמצים שלך, נו בטח שאת לא סתם מבזבזת את הזמן, פעם הבאה נשים לב לקבוע דברים בזמן. וכשאת מחכה, קפה? "
לא. אני לא רוצה קפה.
ולא. נמאס לי לחייך כשאתם טועים.
כי אם טעיתם, אז אין שום דרך אמצע שצריך למצוא,
כי אנחנו היינו בסדר ואתם לא, אז בואו תחזרו למקום הנכון ולא תחפשו לי דרך אמצע מומצאת שתעשה לכם ורק לכם טוב.
לא רוצה יותר לשלם על טעויות של אחרים.


ואני לא עושה שירות בבית ספר.
אוך מעצבן בהצלחההמישהי בעולם!אחרונה
אולי בימים הקרובים-המלקושזית שמן ודבשאחרונה
למישהו יש את הפיבלמנים של ספילברג?אוראלססס

חייב דחוף.

נסיון פעילקפיץ

נסיון פעילקיבוצניקית

(בייניש)

..קיבוצניקית
(בינייש)
הצליח?זיויקאחרונה
מדהים שהמקום הזה עדיין קיים.בן-ציון

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.


לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.


ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.


קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...


רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.


אין סוף. בסוף זה רק אני.

(בהחלט מדהים שקיים.ענבלאחרונה
בס"ד

שלום בנצי 👋)

פורום ישל"צהאר"י פוטר

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

מישהו?האר"י פוטראחרונה

אולי יעניין אותך