בס"ד

|מתחיל בלי אישור|

אז ככה יש לי שתי אנשים עם זקן בחדר אחד ישן ואחד חדש אחד נפטר והשני נפטר(?!?) מה הופך את אחד מהם לאהבהי והשני למפחיד? מה למען ה' עבר לו בראש? בחיים אני לא אסיים את כל זה זה עבה כמו החיים!|לחוץ| השולחן עטוף באריזות מתנה לא פתחתי כלוםכלום בינתים מוזר ממש אף פעם לא חגגו לי כל כך הרבה מצד אחד ומצד שני זה לא הרגיש יומולדת

אני לא אמורה להיות יותר בוגרת עכשיו? פור אבר יאנג בארון משפר את המרגש.

אנלא זקנה לא חשוב על כמה כתרים תחרטטו את זה |מוציא לשון|

אדיר אדיר אדיר |נמס| מוזר שבוע עמוס הצהרות אהבה ותחושה של בדידות

מסקנה-לא חשוב כמה אנשים יקיפו אותך כל עוד אתה עטוף שנאה עצמית תרגיש לבד 

מהסיבה הפשוטה ..פשוט לא תאמין שבאמת אוהבים יצור מתועב כמו שאתה מאמין שאתה

למה.אתם.נופלים.לי? |רוטן| 

וזה צורב בידיים מטירוף אז דוחסים אותם עמוק לכיסים הדמיוניים ונושכים שפתיים

חוקים גרר הכי מעצבן הכי שומר

ופתאום אני חוזרת לקופסה שלי היא חומה וקטנה ואני נכנסת אליה באטיות חלק אחר חלק עד שהיא נסגרת מעלי

ואז בעצימת עיניים חזקה אני צורחת

בבאלה אני צכה מדבר

צור במדבר וקופסה מזכיר לי תהתחלה

עכשיו צריך אוטובוס לא מוכר לתל אביב אבות ובנים באוזניים ואסמסים מודאגים מעדי וזה יהיה אותו דבר

או שלא.

היא כבר לא שם 

לא להאמין שזה היה רק לפני חצי שנה כמה משתנה בזמן כזה קצר?|מדוכא|

וזה אפילו מלפני פחות

ורוב מה שיש לי להגיד על זה כולל את המילה פחחחחחח

ילדה קטנה ומטומטמת

מצד אחד

ומצד שני תמימה

ומצד שלישי מסכנה

אההה

אני צריכה דיבור צפוף עם הילדה הזאת

מפחיד מפחיד מפחיד!!!! אההה וצרחות וקדיש ראשון ואנחנו טסים על הכביש ועדיין לא התאוששתי מאחד והשני נכנס

לא ברור מאיפה יש כוח לכל השטויות האלה

ברור שזה לא ממני

זה חייב להיות נס

ואם ככה

אל תגידו לי תודה

תגידו לו

איך דברים נוראיים יכולים להוציא כזה דבר מרפא?|מוקסם|

אהההההההההההההה כדורי שוקולד ומחברות |רושם בקדחנות|

וחדר עם שעון ואישה עם עיניים חומות

ורגע אם אני מועילה למה להפסיק?

לא פרפקציוניסטית

די לסטיגמות

באבי לה

נגמר לי הכוח ויש לי עוד המון הגיגים שצפים לי במוח שנים

ולא יצא לי רעותי

אבל יצא לי חופר 

כך שזה נשאר רק לעצמי |נושם לרווחה בהקלה|

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול