אני לא אוהבת את השמלה הזאת
ומאמין אמיתי הוא ספר נהדר ומדוייק. הכל קורה במידה הנכונה. ועוד לא סיימתי
אמא מרשה לי להבריז. היא מרשה לי אפילו לנסוע לירושלים. היא עוד לא יודעת עם מי, אבל גם זה יסתדר.
וכל השבת לא הפסקתי לחשוב עליו. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה ולמה הוא עשה את זה?
איפה היא? 
בא לי קניות. מלא מלא קניות. ואפילו יש לי חמש שקל. אבל בא לי קניות של ממש.
מה יקרה אם אחזור? אם אצליח לענות על השאלות שלהם? אולי אפילו להשתלב? מה יקרה אם בעוד כמה חודשים אני אפילו אוכל לעשות מה שהם רוצים? זה אפשרי? אני באמת יכולה להיות כמוהם?
כמה שאלות. כמה. ואמרו שאיך זו לא שאלה טובה כי הקב"ה יראה איך. וזה מפחיד. אבל איך מבטא כל כך ומוציא. אני אוהבת את שרשור איך שלי. גם אם הוא בכלל לא עליי. רק חלק.
איזה ריח טוב של לחמניות. אני אוהבת את הלחמניות של אמא. הן רכות מבפנים ופריכות מבחוץ וטעימות כל כך. ואפשר לאכול אותן עם טחינה ואז הן בכלל מעולות
אני חושבת שהיא קצת שונאת אותי. קצת. לא כל כך אוהבת, לא מאוד שונאת. אולי אני בכלל סתם מטרד כזה וחייבים להתייחס בשביל הנחמדות.
היא יודעת שאני לא מאמינה לה. והיא יודעת לדבר. היא יודעת כל כך הרבה שאני מפחדת עליה. אולי אפילו הבית שלי לא יתאים לה
והיום אני יושבת לכתוב את הדף שכל מי שירצה להיות בבית שלי יצטרך לחתום עליו. מין חוקים בסיסיים כאלה. כל השאר- חופש.
כאן הכל התחיל לא ייגמר לעולם |רועד|
ואולי בפורים אני אתחפש למלכה. בכל הפלאפונים של החברות שלי אני כתובה כ"המלכה ריעות", אולי הגיע הזמן להגשים להן את החלום 
תהיה לי שמלה יפה ואני אנעל את נעלי העקב הלבנות הישנות שלי ואסדר את השיער יפה ואשים כתר. ויהיה לי סל מלא בשוקולד ואני אחלק לכל הנתינים שלי. מעניין מי ירצה שאני אשלוט עליו. עם כל התוכניות על הבית שלי, וגם השוקולד, כולם ירצו.
ואיזה כיף שהאוזניות שלי שוב עובדות. הן עשו לי שקט טוב כל כך, מבורך.
והייתה שבת נוראית. חוץ מהשנ"צ שהיה כמו שתמיד חלמתי, בלילה בכיתי מלא ואמא דיברה איתי ולא הצלחתי להאמין לה, ואחרי הצהריים הרעש חזר אליי חזק כל כך שפחדתי שהכל חוזר. ואם ה היה קורה, הייתי צריכה לעשות מעשה מפחיד מסויים שהיה מוביל אותם לתהום עמוקה עמוקה שאי אפשר לצאת ממנה. אבל הכל עדיף על... על זה.
איח איח איח. אני באמת ארביץ לו. זה הורג אותי, זה מחסל אותי לאט לאט
אני עדיין צריכה ספר מעולה. מצאמין אמיתי באמת היה טוב, אבל הוא לא גרם לי לרוץ אליו. אפילו לא סיימתי אותו עדיין.
אני גוועת
אני רוצה לראות סרט טוב ואין. יש רק רימון. את הסרטים שעל המחשב ואת הדיסקים שיש לנו ראיתי כבר מיליון פעמים, והדרייב לא עובד
איזו אחות מתוקה |מאוהב| כולם צריכים אחות כמוה. היא קוראת לי יותי. והיא העירה אותי בבוקר כשהיא צועקת: "הנה פפים תילה". הנה מהמגפיים של תהילה. כזאת מותק!
בא לי לגור ביער. באוהל כזה מבדים עבים וגזע עץ גבוה כתומך מרכזי. ושבחוץ תהיה עז, ומקום להבעיר אש ולשים עליה טאבון. וחבלים מאחור, עם בגדים פשוטים וגסים עליהם. בא לי לבלות ככה חודשיים שלמים כל שנה.
חו8דשיים אחרים יהיו כאצילה בצרפת. בעלת אחוזה גדולה וקודרת ומשרתים ושמלות כבדות ויפות.
חודשיים אחרים יהיו כילדה יתומה מאותה התקופה, אבל באנגליה. ענייה וגרה בבית יתומים מגעיל. כמו שרה מנסיכה קטנה.
חודשיים אחרים יהיו כמו בר שחייתי את הדמות שלה ביום חמישי.
אני צריכה לחשוב על עוד דמויות. אבל זו צורת חיים מקסימה, באמת
ואני אוהבת את המילה מקסימה
אני יודעת יותר מדי קטעים בעל פה, ודווקא כל מה שלמדתי מותכתבו: אהובתנו אני כבר לא זוכרת.
לכתוב את זה? לא לכתוב? מממ
כן, את צודקת. לגמרי
בא לי לרקוד. ריקוד יפה. אני אוהבת את הריקודים של גאווה ודעה קדומה. הריקוד של מר דארסי ואליזבת' פשוט מקסים. כל פעם שאני שומעת את המנגינה שלו עולה לי חיוך על הפנים.
גיליתי ספר שירים עם תווים בבית! אני כל כך הולכת לחגוג עליו...
ואולי בבוקר אני אסע לירושלים ואטייל עם דודה שלי, ואחר כך היא תלך ומי שרציתי יצטרפו, ואז בכלל יהיה יום מושלם? ובערב אני אחזור הביתה ואלך לישון. וביום שני אני גם לא אלך לאולפנא ובצהריים אני שוב אסע לירושלים כי יש לי שם משו?
ואמא רוצה שאני אצטרף אליה לפילאטיס. נכון שאין מצב? אני שונאת את זה
הלוואי שיהיה יום טוב. הלוואי שהיא תשלח לי משהו. הלוואי שהיא לא תכעס. הלוואי ולא יכאב לי הצוואר. הלוואי ומזג האוויר יסתדר. הלוואי והיא תתחתן כבר. הלוואי והוא יבוא. שיתחיל עם מה שהבטיח.
אני לא יודעת איזה סמיילי יש עליי היום. אני חושבת שכלום. בצהריים הייתי עצבנית ועכשיו אני שלווה.
מוזר.
ערב טוב 
