הכנתי רביולי. יותר מדי פסטו אבל טעים. אבל עוד לא אכלתי מעולם רביולי מושלם. חרוז

סיימתי את מאמין אמיתי. אחח, איזה ספר, איזה ספר. דמויות מצויינות. רק שתדעו שלקסי זו ממש אני לפעמים. וג'רמי... אחח, ג'רמי. ממבט ראשון נמכר אין לי איך להשיג אותו נסיך, מה הסוף?

והיום נסעתי לאולפנא נגד רצוני. והייתי במיטה כל היום ושיחקתי מהג'ונג (ניצחתי שלב קשה) ושמעתי שירים ורדיו וישנתי קצת ודיברתי בהודעות וסתם בהיתי בתקרה, העיקר לא להיות בשיעור.

ואני גמורה מעייפות ואמא אמרה שהלילה הפלאפון ישן בסלון ולא מתחת לכרית שלי אני אתגעגע אליו. ואל האנשים שמאחורי האסמסים

אני אוהבת את הימים האלו שאני מדברת עם מישו מהבוקר עד הערב בסמסים.

אני רוצה מחר לנסוע לאולפנא בפיגמה. רק אשים חצאית זרוקה מעל הטרנינג, אשים את המגפיים שלי, אפזר את השיער בלי לסדר אותו, לא אתאפר ולא אשים עגילים, וזהו. ככה. זרוק ופרוע ולא יפה. ככה בא לי. יסתכלו עליי מוזר? הייתי עושה את זה אם הייתי ישנה באולפנא, אבל יש לי אוטובוס שלם לנסוע בו. אופ

וזה לא כיפ לחזור הביתה כשכבר כמעט חושך

היום ניצחתי את השיא האישי שלי. הגעתי לארוחת ערב עם שלוק אחד של תה מהערב הקודם

החלפתי חמישה ספרים חדשים בספריה. להציל את פיית, איש ושמו אובה, ספר הדקדוק הפנימי, האורות בבתים של אחרים ולוקווד ושות'.

והיום זה קצר כי אני עייפה ורוצה להתכרבל כבר מתחת לשמיכה

וקר לי ברגליים ובבטן

בררר |נזכר| גרר

לילה טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול