יער השדים איים תמידית על ממלכת ארץ טוב. הוא היה אפל ומפחיד, והיה ידוע שכל מי שנכנס ליער וגם הצליח לצאת ממנו, חי באי שפיות למשך שנה, ואז מת בשנתו. לא היו ביער חיות רעות. לא היו בו חיות כלל. הוא היה כה מלא מוות, ששום צורת חיים לא יכלה להתקיים בו. בני ארץ טוב מעולם לא התקרבו אל היער, בפקודת המלך. המלך, טוב היה. שבע ימים וחכם מכל אדם, רוח ושד. היו לו ילדים רבים מספור, ואת כולם חילק לקבצנים. הקבצנים בעצמם היו ילדיו, שבגרו. כך התקיימה הממלכה שנים על גבי שנים, ואם היה נכנס מישהו אל יער השדים ויצא ממנו, היה מכניס רוע וכאב אל בין חומות הממלכה. אך הרוע, הכאב והאיש היו נעלמים במהרה, בזכות שליחיו של המלך, שסרו לכל פקודה, גם אם היא עלתה להם בחייהם.
כמה עשרות שנים לפני השנה השש אלף לקיום הממלכה, נולדה למלך בת. נסיכה קטנה ומתוקה. היא ניתנה לזוג קבצנים צעירים שאהבו אותה בכל ליבם, וגידלו אותה בנוקשות אך באהבה. כשהייתה הילדה צעירה, היא הייתה יפה וחכמה, כראוי לנסיכה. מעט שקטה וביישנית, אך אלו הרי נחשבות לתכונות טובות, בייחוד לנסיכה מנומסת.
כשהילדה הנסיכה גדלה עוד מעט, היא החלה להתכער ולשכוח כל מה שלמדה. היא איבדה משתקנותה ומביישנותה, והחלה להתרועע עם הילדים הנסיכים הרעים. אט אט היא התרחקה מביתה, עד שיצאה מן החומות והתקרבה אל היער.
